שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע

יש בוודאי שיחות קומיות של סופרים שמדברים ביניהם על עיתונאים. אולי הם מדרגים אותם, לועגים להם, משתעשעים על חשבונם. אלוהים עדי שיש שיחות כאלה של עיתונאים על מרואיינים. לכל ראיון המתפרסם בעיתון יש אחורי הקלעים ולפעמים אחורי הקלעים הוא מקום סוער למדי. הוא גם כנראה מקום מכאיב וקונפליקטואלי בעבור המרואיינים.

הסופרת והמחזאית הצרפתייה יסמינה רזה כתבה על כך מחזה ושמו "איך אתה מספר את המשחק" ובו היא מציגה תמונות מערב קריאה ומפגש עם קהל של סופרת ועיתונאית לראיון פומבי, ראיון מהגיהנום. העיתונאית בטוחה בעצמה ופולשנית, הסופרת המפורסמת מתגוננת.

יסמינה רזה. לא תראה את הגרסה הישראלית למחזה שלהצילום: AFP

החודש ביקרה יסמינה רזה בישראל כאורחת של שגרירות צרפת והמכון הצרפתי שערכו לכבודה מספר אירועי מחווה. בארץ שמה אינו מוכר מספיק אבל מדובר בסופרסטארית של ממש. יצירות התיאטרון שלה תורגמו ליותר מ-35 שפות ומועלות על במות רבות, בהן הרויאל שייקספיר קומפני, תיאטרון אלמיידה, התיאטרון המלכותי הלאומי בלונדון, תיאטרון שילר ותיאטרון שאובינה בברלין, בורגתיאטר בווינה, התיאטרון המלכותי בשטוקהולם, ועוד תיאטראות חשובים ממוסקבה ועד ברודווי.

בשנת 1998 זכתה בפרס הטוני ובפרס לורנס אוליביה על המחזה המצליח שלה "אמנות". בשנת 2009 זכתה שוב בשני הפרסים הללו על המחזה "אלוהי הקטל" שהוצג לראשונה בציריך ב-2006. שנתיים לאחר מכן הוצג בפריז בכיכובה של איזבל הופר, לאחר מכן הוצג "אלוהי הקטל" גם בלונדון. בברודווי הוא הוצג 450 פעם בכיכובם של ג'יימס גנדולפיני וג'ף דניאלס.

המחזה הועלה גם בישראל בתיאטרון בית לסין בבימויו של הלל מטלפונקט. בגרסה הישראלית שיחקו ליאור אשכנזי, מיה דגן, אלון נוימן ונעמה שפירא. את "אלוהי הקטל" עיבדה רזה ביחד עם רומן פולנסקי לסרט קולנוע בבימויו. בסרט שיחקו ג'ודי פוסטר, קייט וינסלט, כריסטופר וולץ וג'ון ס. ריילי. הסרט זיכה אותה בפרס סזאר על העיבוד הטוב ביותר. המחזה האחרון שכתבה הוא “Comment vous racontez la partie” (איך אתה מספר את המשחק) שפורסם בהוצאת פלמריון במארס 2011 והוצג בדויטשה תיאטר באוקטובר 2012. רזה מספרת שהוא יועלה בפאריס בבימויה השנה.

אבל יסמינה רזה היא גם סופרת. היא פירסמה שבעה ספרים שתורגמו לשלל שפות. ספרה “אחרי הכל” יצא לאור בעברית (הוצאת כנרת, תירגמה: נועה מלמד). הרומן האחרון שכתבה, “Heureux les heureux”, יצא לאור בינואר 2013 בהוצאת פלמריון וזכה להצלחה גדולה. בשנת 2007, אחרי תשעה חודשים שבהם ליוותה את ניקולא סרקוזי בקמפיין הבחירות שלו, פירסמה את “L'Aube le Soir ou la Nuit” (שחר, ערב או לילה) שעורר שערורייה בצרפת. רזה קיבלה גישה חופשית לסרקוזי עד הרגע שבו ניצח בבחירות והגיע לארמון האליזה. היא לא כתבה על פוליטיקה אלא על האובססיה והרעב של פוליטיקאי. כאשר נשאלה בשעתו על ידי ה”נובל אובזוורטואר” האם סרקוזי ניסה אי פעם לפתות אותה השיבה "לא, הוא רצה לפתות את צרפת. זה כמעט מעליב לבלות כמעט שנה עם גבר מבלי שהוא ינסה לפתות אותך".

בשנת 2010 ביימה רזה את סרטה הראשון, “Chicas”, בהשתתפות עמנואל סנייה, כרמן מורה, אנדרה דוסולייה ואחרים. בתיאטרון גשר מוצג בימים אלה מחזה שלה "החיים בשלוש גרסאות" שביים אמיר וולף ותירגם דורי פרנס. לכבוד ביקורה בישראל, ערך תיאטרון הבימה קריאה בעברית של המחזה "איך אתה משחק את המשחק", בהשתתפות השחקנים: יבגניה דודינה, איילת רובינסון, אלון אופיר ומיכאל כורש בבימוי אילן רונן. את המחזה תירגם לעברית ניר רצ'קובסקי. באירוע קריאה מספרה שהתקיים בבית השגריר הצרפתי ביפו ובו הקריאו רזה ורונית אלקבץ, אמר לי אחד השחקנים שאין שום סיכוי שמחזה מסוג זה יועלה אי פעם בישראל. חבל שכך. זהו מחזה מבריק, מצחיק מאוד, על יחסי הכוחות בין קהל לאמן אבל גם בין פריפריה למרכז. אולי מחזה מורכב מכדי להיות להיט תיאטרוני. יסמינה רזה נכחה בהקראה שהיתה מוצלחת מאוד גם בעיניה.

הסלידה שלה מראיונות עיתונאיים היא מן המפורסמות, מה שגורם לכך שברבים מהראיונות שכן העניקה לתקשורת מדברים אתה על זה. בימינו כשאדם לא מרבה להתראיין הוא נראה לנו כמו יצור מכוכב אחר בעולם שבו כולם כמהים להכרה. רזה אינה ששה להתראיין אבל היא גם יכולה להרשות את זה לעצמה. היא רואה את הפרשנות האוטוביוגרפית כרדוקציה לאמנות. אבל היא לא סלינג'ר הסופר המתבודד ובמפגש אתה במלון התל אביבי שבו התאכסנה היא פתוחה ולבבית. היא אשה יפה ודקיקה, נראית צעירה בהרבה מ-52 שנותיה.

ועדיין, מכיוון שאני עיתונאית והיא סופרת, אין שום סיכוי שאתאפק ולא אשאל אותה על היחסים האלה, אבל אני מתחילה בשיחת חולין. אני שואלת על השם שלה ועל קורות המשפחה של אביה האיראני ואמה ההונגריה, שניהם יהודים. היא מספרת שהיתה בישראל לפני יותר מעשר שנים. שהיה לה קשר מיוחד לישראל כל עוד אביה היה בחיים משום שלו היה קשר מיוחד לישראל, "אבל עכשיו זה כבר לא כך", היא אומרת.

שם המשפחה המקורי של אביה היה גדליה. "הם היו יהודים ספרדים שעשו מסע ארוך, זה סיפור ארוך", היא אומרת, "הם היו חלק מקהילה איראנית. הם הגיעו לשם מסמרקנד ומטשקנט ובסוף המאה ה-19 הם היו צריכים לקחת לעצמם שם מוסלמי או מקומי. רזה הוא פחות או יותר כמו השם מייקל, הוא מאוד נפוץ וזה השם שנשאר. אבא שלי היה בניס בתקופת מלחמת העולם השנייה ואחר כך בדרנסי. למזלו היה לו את השם הזה והשם הציל אותו כי הוא אמר שהוא איראני ומוסלמי. אמי היתה בבודפשט עד גיל 20 ואז היגרה לצרפת".

בסופו של דבר, או בתחילתו, אין ברירה אלא לשים על השולחן את העובדה שאני עיתונאית והיא מתראיינת. כאשר אני שואלת מדוע היא סולדת כל כך מהסיטואציה הזאת היא אומרת: "זה משחק מעניין ומסוכן בשבילי. במחזה ‘איך אתה משחק את המשחק’ לא מדובר רק על ראיון אלא על אירוע קריאה עם קהל. אני מאוד לא אוהבת לעשות את זה ומזמינים אותי הרבה מאוד לאירועי קריאה. האמת היא שמזמינים אותי פחות ופחות עם השנים כי אנשים כבר יודעים שאני לא אוהבת את זה. בעולם אידיאלי אני לעולם לא אדבר, רק אכתוב. אני לא רואה כל סיבה לדבר על עצמי. הייתי צריכה ללמוד שלעתים אני צריכה לעשות את זה מפני שזה חלק מהמשחק, יש סקרנות לגבי מי האדם שעומד מאחורי הטקסט. יש לי תחושה שכשאני מדברת על ספר או על מחזה שכתבתי הפרשנות שלי פוגעת בטקסטים. אני לא אוהבת לתת הסברים”.

אבל אם לא מדובר בהסברים אלא בשיחה על אמנות, על כתיבה?

"זה נדיר שיש שיחה. תמיד שואלים שאלות אישיות, גם את שאלת, ואני לא מאשימה אותך על כך. אילו הייתי עיתונאית גם אני הייתי שואלת כדי להבין את ההשפעות על המרואיין וכו'. לי אין כל צורך לדבר, להיפך. אבל אנחנו חיים בעולם שבו אם אתה לא מדבר על מה שאתה עושה אתה עלול לפגוע בסיכוי של היצירה שלך להישמע. כיום הפרשנות חשובה כמעט כמו הדבר עצמו, זה מטורף. אתה חייב להעביר את המסרים האינטלקטואליים הגדולים שלך ואני לא רוצה לעשות את זה".

אמרת בעבר שאינך מתייחסת לכתיבה שלך כאל עבודה אינטלקטואלית.

"כתיבה היא דבר אורגני, זה כמו ציור. את לא זקוקה להסבר כשמישהו מצייר, או לפחות פעם זה היה ככה, אולי היום זה לא נכון. ציירים קלאסיים לא נזקקו להסברים. לא מדובר בג'סטה אינטלקטואלית אלא בג'סטה אורגנית, בג'סטה אינטואיטיבית, זה משהו מאוד פיסי ומאוד אמוציונאלי, הכל מלבד אינטלקטואלי. מובן שיש אלמנטים אינטלקטואליים בספר. את עוסקת בשפה, בצירופי מלים, את כותבת על אנשים שאומרים דברים ויש להם מחשבות, אבל את יכולה לכתוב על מישהו שיש לו מחשבות עמוקות ואז לכתוב דמות אחרת שתגיד ההיפך. הספרות היא המקום של כל הסתירות. את יכולה להצהיר משהו בספר, לומר דברים שאת לא מאמינה בהם, זה החופש המוחלט. את יכולה לשחק עם רעיונות טיפשיים, רעיונות מבולבלים, רעיונות שגויים, זה השילוב בין כל הדברים האלה שמעניין וזה לא אינטלקטואלי בכלל".

כשאת מתחילה לכתוב את מתחילה מרעיון או מתמונה?

"מתמונה, אף פעם לא מרעיון. לאחר מכן כמובן באים הרעיונות. בשביל כל דבר שעושים צריך רעיון. גם בשביל לבנות את הכיסא הזה שעליו אני יושבת עכשיו היה צריך להיות למישהו רעיון. זה אותו דבר עם ספרים אבל לעולם לא תגידי איזה דבר אינטלקטואלי זה לעשות כיסא. אני לא אוהבת את זה שכשאתה סופר אתה אמור להיות בעל דעה על כל דבר. על המלחמה ועל מזג האוויר וכל השאר. אנחנו לא כאלה אנשים שיכולים להביע דעה על כל דבר, אנחנו בכלל לא אנשים שמבינים טוב יותר מאחרים, אנחנו רק מעמידים פנים".

כשכתבת את הספר על סרקוזי כתבת כעיתונאית או כסופרת?

"לחלוטין כסופרת. כתבתי כמו עיתונאית במובן הזה שכתבתי תוך כדי התהליך, היו כל כך הרבה פרטים קטנים והייתי חייבת לכתוב במהלך מסע הבחירות, אבל הדברים שהסתכלתי עליהם בכלל לא היו דברים שעיתונאים מסתכלים עליהם. העיניים שלי היו עיניים של סופרת, המחשבות שלי לא היו עיתונאיות. היה לי אוצר בשביל עיתונאים במחברות שלי אבל לא השתמשתי בזה. בכלל לא התעניינתי בפוליטיקה אלא בחיים של פוליטיקאי. יכולתי לכתוב את הספר על כל פוליטיקאי אחר אבל היה לי מזל שהיה לי את המועמד הנהדר הזה, הוא היה נפלא. התבוננתי בו כעל מישהו שהוא סמל לפוליטיקאי. רציתי לראות איך פוליטיקאים מתמודדים עם מושגים כמו זמן, חיים. זה ספר אקזיסטנציאלי. פוליטיקאים הם אנשים שמאוד מעניין להתבונן בהם".

מה למדת עליהם?

ג'יימס גנדולפיני (מימין) וג'ף דניאלס ב"אלוהי הקטל"צילום: בלומברג

"הם לא חיים באותו עולם שבו את ואני חיות, כלל לא. הם לא רואים את המציאות, אני מתכוונת לפוליטיקאים בדרגים הגבוהים. הם לא רואים כלום, הם צפים. הם לא יודעים מה זה החיים האמיתיים. הם אנשים שמתעלמים מההווה".

הצלחת להבין איך אדם נהיה פוליטיקאי?

"הם באים מאותו ענף שממנו באים השחקנים. חלק מהאנשים שגדלו על הענף הזה נעשים שחקנים וחלק נעשים פוליטיקאים אבל זה בדיוק אותה קטגוריה של בני אדם. אלה אנשים עם פגיעה נרקיסיסטית גדולה".

ומה הם בעצם רוצים? כוח?

"אם רוצים כוח אמיתי נעשים אנשי עסקים, כי כסף הוא הכוח האמיתי. לפוליטיקאים אין כוח אמיתי, אבל יש להם את כל הסממנים של כוח. הם הולכים לתיאטרון ויש להם מקומות שמורים, הם הולכים למסעדה ואנשים אומרים להם 'הו אדוני הנשיא', יש להם נהג ושומרי ראש. הם מחפשים אהבה יותר משהם מחפשים כוח. במובן מסוים אפשר לקנא בהם כי הם לא רואים את הזמן החולף, הם לא רואים את המוות שאורב. אין להם מלנכוליה או כל הדברים האלה שאנחנו חווים. אין להם זמן לזה. הם מארגנים את הזמן שלהם כך שלא יהיו להם בעיות עם הנפש. זה דבר מאוד מעניין. כשאת אומרת להם את זה הם מודים בכך. בספר אני כותבת שאמרתי לאחד הפוליטיקאים שהם לא רוצים לראות את המוות המגיע והוא מודה שם שזה נכון, הוא מוסיף שבפוליטיקה אפילו המחלות לא מגיעות וגם זה נכון. תראי איך בפוליטיקה יש הרבה אנשים מבוגרים עם בריאות טובה".

אם כך אולי כדאי שניכנס לפוליטיקה.

"לצערי זה לא כך בעבור נשים. זה מילייה מאוד לא פמיניסטי ומאוד מיזוגני. בפוליטיקה אשה צריכה להוכיח פעמיים, כך ששם נשים דווקא מזדקנות מהר, אם כי פגשתי את אנגלה מרקל והופתעתי כי בצילומים היא נראית לא יפה אבל כשפוגשים אותה יש דווקא משהו עדין בפניה, היא נראית כאילו הילדה הקטנה שהיא היתה עדיין שם. פגשתי אותה פעמיים והיתה לי חיבה כלפיה".

מה פתאום פגשת אותה?

"עם סרקוזי פגשתי הרבה אנשים. פגשתי גם את אובמה, זה היה עוד לפני שהוא היה נשיא. הפעם השנייה שפגשתי את מרקל היתה בלי סרקוזי. פגשתי אותה במילאנו, הוזמנו לקונצרט של ואגנר והיא ניגשה אלי. היא זכרה שנפגשנו בעבר ושאז היא לא רצתה שאכנס לחדר שבו התקיימה הפגישה עם סרקוזי. היא אמרה שהיא קראה את הספר ושבדיעבד זאת היתה טעות מצדה לא לתת לי להיכנס".

איך סרקוזי הסכים לספר כזה?

"אין לי הסבר לזה, זאת תעלומה. הוא לא אהב את הספר ולא ראיתי אותו אחרי שהספר יצא לאור ולאורך כל שנות הנשיאות שלו".

את עושה המון דברים בשלל תחומים. רומנים, מחזות, ביימת סרט קולנוע...

"לא. אעצור אותך כאן. אני כותבת מחזות ורומנים וזה הכל. כשביימתי סרט זה היה מבחינתי כמו לכתוב. עשיתי סרט ולא חשבתי לרגע שאני במאית קולנוע, הייתי סופרת שעשתה סרט. רק השתמשתי באלמנטים אחרים כדי להגיד דברים".

היא מספרת שהספר החדש שפירסמה בינואר האחרון נולד דווקא מהצעה שקיבלה לכתוב סדרת טלוויזייה. "התבקשתי לפני שנה על ידי במאי מ-HBO שהגיע מלוס אנג'לס לצרפת לכתוב סדרה שתהיה מבוססת על 'תמונות מחיי נישואין' של אינגמר ברגמן. זאת היתה הצעה פנטסטית אבל אמרתי שאני צריכה לחשוב על זה. ראיתי שוב את הסרט של ברגמן, זאת באמת יצירת מופת, אבל חשבתי שאני לא רוצה לעשות את זה עוד פעם. החלטתי לא לעשות את הסדרה, אבל בינתיים הרעיון המשיך לעורר בי השראה וחשבתי שזה חייב להיות ספר. כתבתי את הספר הזה אבל הצורה שלו נותרה צורה של סדרה, הוא בנוי כמו סדרה ויש בו 20 פרקים, כמו שתי עונות. הוא על זוגות אבל לא על זוגות נשואים, על כל מיני זוגות, כל מיני אסונות".

התחלת כשחקנית. האם את מתגעגעת לזה?

"אני עושה את זה לפעמים, אם זה לא ארוך מדי. אנשים לא מעיזים להציע לי תפקידים. הם חושבים שאני חשובה מדי ושיהיו לי רעיונות משלי וזה לא נכון. כשאתה שחקן הדבר היפה הוא שאתה לא חושב אתה כאן רק כדי לציית".

מחזה שלך "החיים בשלוש גרסאות" מוצג היום בתיאטרון גשר הישראלי. מעניין אותך לראות?

"לא. אני לא רוצה לראות הפקות שבהן אני לא בטוחה. אני רואה רק את ההפקות שאני מעורבת בהן. הפקות שראיתי את הקריאה ואת החזרות. לפעמים אנשים שאני סומכת עליהם אומרים לי ללכת לראות הפקה שלא הייתי מעורבת בה, זה קרה לי עם הפקה שהעלו במוסקבה. חבר אמר לי לראות והלכתי לראות. זה באמת היה נפלא אבל זה נדיר. אני מגינה על עצמי".

אם כך, היה לך קשה לתת לרומן פולנסקי לביים את "אלוהי הקטל"?

"אני מכירה את רומן הרבה שנים. עבדתי אתו בעבר על עיבוד ל’גלגול’ של קפקא והוא תמיד בא לראות את המחזות שלי. כשהוא ראה את ‘אלוהי הקטל’ הוא שאל אם אני מוכנה לתת לו את הזכויות. אמרתי שבשבילו ברור שאני מוכנה. הוא ביקש שאכתוב אתו את התסריט. צריך לסמוך על במאי, זה אף פעם לא יהיה כמו שאת היית מביימת את זה אבל מה שאת היית מביימת זה לא מעניין, מעניין לראות מה אחרים עושים".

את קוראת ביקורות?

"לא. זה מכאיב מדי".

ובכן, יש גם ביקורות טובות.

"זה לא מספיק שהביקורת טובה. מישהו אחר צריך לקרוא את זה, מישהו שאני סומכת עליו, ואם הוא יגיד שהביקורת חכמה ורגישה, אז אקרא. אני קוראת רק ביקורות שהומלצו לי על ידי אנשים שאני סומכת עליהם. זאת הגנה".

את מחזאית וסופרת מצליחה, זכית בכל כך הרבה פרסים, את לא חזקה מספיק כדי להתמודד עם זה?

"לא, לא, לא. את אף פעם לא חזקה מספיק. פרסים זה כלום, הצלחה זה כלום, זה לא נותן לך ביטחון. את לא מרגישה חזקה בגלל זה, כי זה רק עניין של מזל. זה מעולם לא שינה את האופן שבו אני מתייחסת לעבודה שלי, אף פעם לא. הייתי די יומרנית כשהתחלתי לכתוב. תמיד חשבתי שאני די טובה ודי גרועה והיום אני חושבת בדיוק אותו דבר".

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ