ארלוזורוב - האיש, לא הרצח - דעות - הארץ

ארלוזורוב - האיש, לא הרצח

שלמה אבינרי
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלמה אבינרי

ד"ר חיים ארלוזורוב, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית וממנהיגי מפא"י, נרצח ב-16 ביוני 1933 על שפת ימה של תל אביב. אף על פי שנסיבות הרצח לא הובהרו עד תומן עד היום, לרוב הישראלים בעלי המודעות הפוליטית יש דעות משלהם בדבר זהות האחראי לרצח, וסוגיה זו מפלגת את המחנות הפוליטיים בארץ גם עתה – 80 שנה לאחר המעשה.

ברצח נכרכה טרגדיה כפולה: לא זו בלבד שנרצח אחד ממנהיגי התנועה הציונית, אירוע שבעקבותיו נפערה תהום עמוקה בין ימין לשמאל בארץ, אלא שהרצח קיבע את דמותו וזכרו של ארלוזורוב בתודעה הציבורית. המשפט "מי רצח את ארלוזורוב" נהפך אפילו לחלק מהפולקלור העממי, מעבר לעניין המשפטי־ההיסטורי.

ראוי לנסות לעשות חסד של אמת עם זכרו של ארלוזורוב, לחלץ אותו מטרגדיית הרצח ולזכור גם את האיש - מדינאי ציוני, הוגה סוציאליסטי, שייתכן והיה מגיע לפסגת ההנהגה של מדינת ישראל, שהוקמה 15 שנה לאחר הירצחו והוא בן 34 בלבד.

ארלוזורוב היה דמות ייחודית בנוף הציוני של היישוב: יליד רוסיה – אך חניך התרבות הגרמנית; איש תנועת הפועלים – ובעל תואר דוקטור לפילוסופיה. בתנועה הציונית, שבה בלטו מצד אחד בני "עמך" יוצאי עיירות מזרח־אירופיות ומצד אחר בורגנים משכילים מרכז־אירופים, היה ארלוזורוב גשר בין מערב למזרח, בין זהות יהודית שורשית לבין פתיחות אל העולם הרחב. לא היו רבים כמותו בתנועה הציונית.

מלחמת העולם הראשונה היתה החוויה המכוננת בחיי ארלוזורוב, שנולד ב-1899 באוקראינה. ב־1905 היגרה משפחתו לגרמניה. עם פרוץ המלחמה ביקש ארלוזורוב הנער להתגייס לצבא הגרמני כדי להילחם ברוסיה, מדכאת היהודים, אך כאשר המלחמה התמשכה, ועמה התעמולה הלאומנית הגרמנית, מצא ארלוזורוב את דרכו אל מפלגת "הפועל הצעיר". עם כל התפעמותו מהעושר התרבותי הגרמני, שאליו התוודע בלימודיו בגימנסיה בברלין, החל לשאול את עצמו יותר ויותר, אם באמת משתייך הוא לעולם תרבותי זה. אווירת המלחמה גרמה לו לחפש דמויות של לוחמים יהודים בהיסטוריה – והוא כתב שירים על המכבים ועל בר־כוכבא. לנוכח העובדה שבכל הצבאות האירופיים היו חיילים יהודים, שנלחמו אלה באלה, שאל אותם ארלוזורוב בשיר קצר ונוקב שאלה פשוטה: "על מה אתם נהרגים? האם זו מלחמתכם שלכם?".

עם זאת המלחמה העלתה אצל ארלוזורוב שאלה מקיפה יותר, שאותה הוא מפתח בחיבורו הראשון "על הסוציאליזם העממי של היהודים". זו מסה מדהימה, פרי עטו של צעיר בן פחות מ-20, ובה הוא מגבש תפישה בשלה ומורכבת בקשר לזיקה שבין סוציאליזם ללאומיות, שתלווה אותו כל חייו.

ערב מלחמת העולם הראשונה נפוצה האמונה, כי בעקבות הסולידריות הפרולטרית הבינלאומית, שבאה לידי ביטוי באינטרנציונל הסוציאליסטי, לא תיתכן עוד מלחמה: לא יישא פועל צרפתי אל פועל גרמני חרב, ומחרחרי מלחמה מבין המעמדות השליטים ייתקלו בהתנגדות נחרצת של הפועלים. אולם עם פרוץ המלחמה בקיץ 1914 התפוררה סולידריות זו בתוך כמה שבועות, והמפלגות הסוציאליסטיות בגרמניה, צרפת ובריטניה נסחפו – גם אם בהיסוס מה – לקלחת הפטריוטיות הלוהטת של מדינותיהן.

זה היה אחד המשברים הקשים ביותר שידעה תנועת הפועלים הבינלאומית, ואליה מכוון חיבורו של ארלוזורוב. לדעתו, משבר זה נבע מעיוורונו של הסוציאליזם המרקסיסטי לעוצמת התחושות הלאומיות ולהיותם של הפועלים חלק מהתרבות הלאומית של חברותיהם. בניגוד לסיסמה "הפועלים אין להם מולדת" ארלוזורוב טוען, כי גם אם מעמד הפועלים מנוכר מהרבה הבטים של התרבות הלאומית, הרי "שותפות הגורל ושותפות החיים הלאומית מצויה גם בלבו של הפועל... גם הוא אוהב את שפת אמו, את עם מולדתו, את מנהגיו, את לבושו, את שמי מולדתו, גם הוא נושא בקרבו את תרבות העם שלו".

מסיבה זו התמוטט האינטרנציונליזם של תנועת הפועלים הבינלאומית בקיץ 1914. לכן, טוען ארלוזורוב, שיקום תנועת הפועלים לאחר המלחמה מחייב התנתקות מן האוניוורסליזם המופשט של המסורת המרקסיסטית ובנייה של סולידריות פרולטרית בינלאומית, שתביא בחשבון את זיקת מעמד הפועלים בכל ארץ וארץ לתרבותו, לשונו ומסורתו.

לכך יש גם משמעות יהודית: תנועת הפועלים הבינלאומית אינה יכולה עוד להתעלם מההבט הלאומי והתרבותי של היהודים. מה עוד, שנימות אנטישמיות נשמעות גם בקרב מעמד הפועלים האירופי. לכן – בניגוד לעמדה של סוציאליסטים יהודים רבים – הפתרון לשאלת היהודים יימצא בבניית חברה סוציאליסטית יהודית בארץ ישראל, שבה תבוא לידי ביטוי המורשת התרבותית הלאומית היהודית, תוך כדי זיקה לתנועת הפועלים הבינלאומית.

מעטים היו בני דורו של ארלוזורוב, יהודים ושאינם יהודים, שהשכילו לבטא בצורה כה חריפה את הנקודה העיוורת של המסורת המרקסיסטית ביחס לתנועות לאומיות, שתרמה – וזאת הטרגדיה – לעלייה של תנועות פשיסטיות, שנאחזו בזיקה הלאומית בקרב חלקים רבים של מעמד הפועלים. מניפסט ציוני זה של ארלוזורוב, המעוגן בתפישה רחבה וכוללת של ההיסטוריה האירופית, הביא לכך, שב־1923, לאחר שסיים את כתיבת עבודת הדוקטור שלו על "מושג מלחמת המעמדות אצל מרקס", הוא לא נענה להצעה של מורהו, הסוציולוג הגרמני הנודע ורנר זומבארט, לשמש אסיסטנט שלו, והחליט לעלות לארץ־ישראל ב-1924. גם כאשר שקע יותר ויותר בפעילות מדינית ציונית, המשיך ארלוזורוב לכתוב בנושאים אלה. בין היתר כתב מסה מרתקת על ההוגה האנרכיסט פיוטר קרופוטקין וחיבור על סוציאליזם וולונטרי, לא ממלכתי.

למחקריו האקדמיים נלוותה גם פעילות פובליציסטית ציונית ענפה. בתזכיר מקיף (בן 200 עמודים) על "כספי הסוכנות היהודית" מ-1923 משווה ארלוזורוב את המפעל הציוני המתרקם בארץ ישראל לתהליכים היסטוריים של הבניית אומה וגיבוש מסגרות מדיניות ומגיע למסקנה, שאי אפשר לפתח יישוב יהודי בר־קיימא בארץ ישראל אך ורק על בסיס הון פרטי. התשתיות לחברה מודרנית (תכנון וניצול אוצרות טבע, טיוב ופיתוח הקרקע, בריאות, חינוך, ביטחון ציבורי, וכיוצא בזה) לא יוקמו על ידי יזמים פרטיים. הם מחייבים רשות ציבורית, שאחד מתפקידיה הוא גם "להגן על החלש מפני החזק". לכן יש להפנות חלק מהמשאבים הכספיים של הסוכנות היהודית לארץ ישראל למטרות כלל חברתיות אלה.

גישה דומה – לפעמים מחודדת מדי אפילו – מתבטאת גם במאמר מקיף שפירסם ארלוזורוב ב-1925, לאחר עלייתו ארצה, “על העלייה הרביעית”. זו היתה עלייה מאסיבית יחסית של בני המעמד הבינוני מפולין עקב המדיניות האנטישמית של ממשלת פולין הלאומנית ("עליית גראבסקי"). בניגוד לעלייה השנייה ולעלייה השלישית, שהיו בעיקרן עליות של חלוצים בעלי חזון של התיישבות חקלאית, המכוונת לשים קץ ל"פירמידה ההפוכה" של המבנה התעסקותי היהודי בגולה, עלייה זו התמקדה ביישובים העירוניים ובמסחר.

על פי ארלוזורוב, עלייה זו שיכפלה את המבנה החברתי היהודי בגולה. ארלוזורוב טען, שבלא תשתית יצרנית בארץ לא ניתן לקיים בה לאורך זמן יישוב "המתלבש באריג אנגלי, האוכל שוקולדה גרמנית, ירקות ערביים, חמאה אוסטרלית וקמח רומני". גם אם חלק מהדברים הללו נראים כיום מופרזים, עובדה היא, כי בתוך כמה שנים נקלע היישוב למשבר עמוק, האבטלה גאתה, ובסוף שנות ה־20 הירידה מהארץ היתה גדולה מהעלייה אליה. מבחינה זו צדק ארלוזורוב – היישוב לא יוכל לקיים את עצמו בהעדר בסיס יצרני בארץ, בעיקר בחקלאות.

המפגש עם המציאות בארץ ישראל הביא את ארלוזורוב להתמודד כבר בשלב מוקדם עם התגברות ההתנגדות הערבית למפעל הציוני. בהתנגדות זו נתקל בביקורו הראשון והקצר בארץ ב-1921, שבו היה עד למהומות בחודש מאי. תגובתו חרגה ממה שהיה מקובל אז בתנועה הציונית והיא מעידה, כי רוחב השכלתו ההיסטורית איפשר לו לראות דברים שרבים מחבריו, כולל אלה בתנועת הפועלים - שהיו חסרים כלים דומים וראו את הדברים רק בפרספקטיבה יהודית צרה - לא השכילו להבינם.

במאמר "אירוע מאי 1921" קובע ארלוזורוב בצורה חד משמעית: "השאלה בדבר יחסנו הפוליטי אל העם הערבי בא"י, ועל מהותה של התנועה הערבית, אינה שאלה של ספר העונשין לפשעים פליליים... ישנו בארץ המון עם המלוכד בכוח סיסמאות ערביות... תנועה ערבית קיימת, והדבר יהיה לנו לרועץ אם נזלזל בחשיבותה או נישען על כידונים, בין אם של יהודים או של אנגלים. ניתן לעשות זאת לשעה, אך לא לטווח ארוך".

ארלוזורוב היה מודע לכך, שהתנועה הערבית חסרה כמה מהמרכיבים המצויים בתנועות לאומיות אירופיות וכי יש בה הבטים רצחניים דוחים. אבל כל זה, בעיניו, לא צריך למנוע התמודדות עם העובדה שמדובר בתנועה לאומית. אין ספק, כי מחקריו של ארלוזורוב על לאומיות וסוציאליזם איפשרו לו לאבחן תופעה שרבים בתנועה הציונית היו עיוורים לה. מסקנתו היתה חד משמעית: "יש לנו רק דרך אחת – דרך השלום... מבט אחד אל תולדות המדינות והעמים באירופה ילמד אותנו שכאשר נפגשים שני אינטרסים חיוניים בעלי תקיפות כזאת וכוח כזה – יש רק מוצא אחד: פשרה הדדית!".

גם עם פרוץ המאורעות ב-1929 ביטא ארלוזורוב - למרות הזעזוע שחש מהטבח שביצעו המתפרעים הערבים, בעיקר בחברון - הסתייגות מיוזמות שבאו מתנועת בית"ר, במיוחד בהקשר של הכותל המערבי. הוא סבר, כי מהלכים אלה רק החריפו את המתיחות הלאומית בין יהודים לערבים ויביאו לכך שערביי ארץ ישראל יצליחו לגייס לצדם את העולם המוסלמי כולו נגד הציונות.

מנגד, באורח מפתיע אולי, ב־1931 התחיל ארלוזורוב, אז כבר ראש המחלקה המדינית של הסוכנות, לחשוב על אפשרות של התיישבות יהודית בעבר הירדן: לא מתוך שיקולים של התפשטות טריטוריאלית, אלא דווקא – פרדוקסלית – משיקולים הפוכים ומתוך רצון להקטין את החיכוך עם האוכלוסייה הערבית בארץ. כפי שעולה מכמה תזכירים שכתב, ארלוזורוב הגיע למסקנה, כי מאגר הקרקעות הניתנות לרכישה בארץ ישראל המערבית מצטמצם והולך וכי כל רכישה יוצרת מתיחות נוספת ומגבירה את התנגדות הערבים. לעומת זאת סבר, כי בעבר הירדן דל האוכלוסין, הנשלט על ידי האמיר עבדאללה, שהיה בעל יחסים טובים עם היהודים, אפשר אולי לרכוש אדמה ולהקים יישובים הרחק מדעת הקהל הערבית ובלי לעורר את התנגדותה.

יוזמה זו לא יצאה אל הפועל, אך היא מעידה – בתחכום שלה ובזהירותה - על גישה ציונית עקבית אך גם פרגמטית, המנסה לא להיגרר לשימוש בסיסמאות ריקות (בכך האשים את הרוויזיוניסטים), אלא מבקשת לעגן את המפעל הציוני הקונסטרוקטיווי במציאות הלא פשוטה של פעילות בארץ שיש בה רוב ערבי.

הסברה המקובלת היא, כי הסכם ההעברה שארלוזורוב ניסה להגיע אליו עם שלטונות גרמניה הנאצית ב-1933 - כדי להקל את יציאת יהודי גרמניה ועלייתם ארצה תוך כדי שמירה על רכושם - היה הסיבה לאיבת התנועה הרוויזיוניסטית כלפיו ערב הרצח. התמונה מורכבת יותר. גישתו המתונה, ששילבה נחישות עם הצורך להתמודד באופן מושכל עם תנועה לאומית ערבית ולשאוף להגיע, גם בתנאים קשים, לפשרה אתה, היתה סיבה מספקת לאיבה ולביקורת כלפיו מצד הימין הציוני הקיצוני.

גם כעת, אחרי כמאה שנים, לגישה של ארלוזורוב יש משמעות לימינו: היא מבטאת הכרה עמוקה, מצד איש שמאל, בממד התרבותי־הלאומי הקיים גם בקרב מעמד הפועלים, תוך כדי ביקורת על האוניוורסליזם המופשט והמנותק מקרקע המציאות התודעתית, שהיה מקובל בתנועה הסוציאליסטית; לכך נלווית הכרה בקיומה של תנועה לאומית ערבית בארץ, המחייבת צורך בפשרה בלא לוותר על מטרות הציונות – כל אלה תקפים היום כפי שהיו תקפים בעת פעילותו שנגדעה.

חיים ארלוזורוב

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ