שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אלוף בן
אלוף בן
אלוף בן
אלוף בן

היום לפני 50 שנה התפטר דוד בן-גוריון מראשות הממשלה ומתיק הביטחון, ושחרר את המדינה שהקים מעולו של אביה מייסדה. התפטרותו הפתיעה את חבריו לממשלה ואת הציבור, וההיסטוריונים חלוקים עד היום על סיבותיה: המאבק הפוליטי בצמרת מפא"י, הלחץ האמריקאי נגד הכור בדימונה, או פשוט עייפות "הזקן" שבע המאבקים. ארכיון המדינה פרסם בסוף השבוע שעבר סדרת מסמכים על ירידתו הדרמטית של השחקן הראשי מהבמה. (מפתיע מכולם מכתבו של היורש, לוי אשכול, לאהובתו דליה כרמל, שבו התוודה על חרדותיו מקבלת השלטון, קיטר על המאבטחים והמלווים שהוצמדו לו, והצטער שאשתו המנוחה אלישבע לא זכתה לרגע הזה).

רק מעטים זוכרים היום את בן-גוריון כפוליטיקאי פעיל ושנוי במחלוקת. בחלוף השנים התקבעה תדמיתו הציבורית כגדול הדור ואבי המדינה, שמורשתו מקובלת על כולם, והביקורת עליו הלכה והיטשטשה, עד שנעלמה. לכן מעניין לחזור לדברים שנכתבו עליו סמוך לפרישתו, ועוד בספר הספרים של הישראליות החילונית – האנציקלופדיה העברית.
את הערך "בן-גוריון, דוד" בכרך המילואים (שעדכן את הכרכים הראשונים שהתיישנו) כתב העורך הראשי של האנציקלופדיה, פרופ' ישעיהו ליבוביץ'. הכרך הופיע ב-1966, לפני מלחמת ששת הימים והכיבוש והתגלותו של ליבוביץ' כנביא הזעם וכקופירייטר הגדול של השמאל הישראלי. בימים ההם, שלפני "יודו-נאצים" ו"דיסקו-כותל", תיאר אותו המראיין צבי אלגת ב"מעריב"כ"דינמיט במעטה אקדמי. סנטר בולט, שפם קצרצר, שיער כסוף, עיניים חומות מתחת לגבות עבותות ונכונות להביע את דעותיו ללא כחל ושרק".

שער שבועון העולם הזה עם פרישתו של בן גוריון

ליבוביץ' כתב את הערך על בן-גוריון "בשני ערבים", כדבריו, וניצל את הבמה שעמדה לרשותו לביקורת נוקבת על המנהיג, שאותו תיאר כמעט כדיקטטור: "עד להתפרצות שערוריית 'הפרשה', בתחילת שנות ה-60, שלט במפלגתו ובחיים המדיניים בישראל שלטון מוחלט, כשגם אלה מבין חבריו שהרהרו אחרי דרכו ושיטותיו ביטלו רצונם מפני רצונו והודו בסמכותו הבלבדית-כמעט להחליט ולהכריע בענייני ביטחון, ומשום כך גם במדיניות-חוץ; בקרב שכבות וחוגים רחבים בעם זכה בפופולאריות שגבלה בהערצה".

את מבצע קדש והקמת הכור האטומי בדימונה הציג ליבוביץ' כתרגילים פוליטיים שעשו בן-גוריון ו"עוזריו" (משה דיין ושמעון פרס, שלא הזכיר בשמותיהם), תוך הונאת המערכת הפוליטית והציבור. "אף שהצהיר בכנסת על דחיית הרעיון של מלחמת-מנע נגד מצרים, קשר קשר, כפי שגילו אח"כ מקורות אנגליים וצרפתיים... להכנת מלחמה זו.

"בעקבות הניצחון הצבאי וכיבוש חצי-האי סיני שינה ב"ג את ההנמקה ההגנתית, שניתנה למבצע סיני בראשיתו, והודיע בכנסת על ביטול הסכם שביתת הנשק עם מצרים ועמו – על ביטול קווי שביתת הנשק... תוך העלאת זיכרונות היסטוריים, הכריז ב"ג על הרחבת גבולות מדינת ישראל ('מלכות ישראל השלישית') עד האי טיראן". 24 שעות לאחר מכן, בלחץ אמריקאי וסובייטי, חזר בו והתקפל בחזרה לגבול הישן.

ליבוביץ' היה מתנגד חריף לתוכנית הגרעין של ישראל, ועמד (יחד עם הפובליציסט אליעזר ליבנה) בראש "הוועד לפירוז גרעיני של המזרח התיכון", שהוקם בסוף 1960 אחרי שארה"ב חשפה את הקמת הכור בדימונה. בערך האנציקלופדי התמקד ליבוביץ' בביקורת על הקמת הכור "ללא ידיעת ועדת החוץ והביטחון של הכנסת או ועדת הכספים שלה; למוסדות אלה לא הוגד על המפעל אלא במאוחר, לאחר שכבר הושקעו בו כספים רבים. כמו כן השתדלו ב"ג ועוזריו להעלים את העניין מן הציבור הישראלי ע"י השתקת העיתונות, גם לאחר שהדברים נודעו בחו"ל והתפרסמו שם בעיתונים". בתיאור הגורמים להתפטרות בן-גוריון, הזכיר ליבוביץ' גם את החמרת הלחץ האמריקאי "לגבי העבודה בכור דימונה".

ראש הממשלה בן גוריון מציג ממשלה חדשה בפני הכנסת, 1961צילום: פריץ כהן, לע"מ

היום קשה להעלות על הדעת ביקורת בערוץ תקשורת מיינסטרימי - כמו האנציקלופדיה העברית בשעתה - על מפעל כמו קמ"ג (הקריה למחקר גרעיני), שנחשב בדעת הקהל הישראלית למקדש. מתברר שבשנות השישים, ישראל היתה סובלנית יותר לדעות אופוזיציוניות בענייני ביטחון מאשר ב-2013.

השלטון אהב פחות את ביקורתו של הפרופסור הזועם מירושלים, והצנזורה הצבאית התערבה בכתיבת הערך האנציקלופדי ועשתה בו תיקונים. מעניין יהיה לקרוא את הטיוטה של ליבוביץ', ולגלות מה ניסו להסתיר אז. בראיון ל"מעריב" במארס 1967, ליבוביץ' סיפר על ויכוח קשה שניהל עם הצנזורה על שלושה ערכים בכרך המילואים, לרבות איומים בעתירה לבג"ץ. "הצנזורה רצתה לעכב פרסום דברים שכבר נתפרסמו. הדברים פורסמו בעיתונות, בחו"ל, במאמרים, במחקרים ובשאר כתבי-עת. ראיתי בכך צנזורה פוליטית והייתי מוכן ללכת עד הסוף. הצנזורה נכנעה. אנו מצדנו הסכמנו לשינויים קלים בנוסח.

"והיה דבר נוסף, חמור הרבה יותר, שבו ניסה הצנזור להשפיע עלינו שנשנה את רוח הדברים. זוהי כמובן צנזורה פוליטית מובהקת – הניסיון לשנות מאורעות שאינם נעימים לשלטון, למדינה – ואולי לנו; אבל ברור שאי אפשר להתעלם מהם. הצנזור רצה שהמחבר יכתוב את דבריו כאילו מהימנותן של העובדות תלויה בספק. לזאת לא הסכמתי. שום צנזורה לא תוכל לקבוע עובדות היסטוריות". הצנזור הצבאי הראשי באותם ימים, אל"מ ולטר בראון, פרסם אחרי פרישתו ספר זיכרונות מרתק – "הסיפורים שלא סופרו" – אבל לא הזכיר בו את צינזור האנציקלופדיה העברית. חבל.

בתארו את מסעות בן-גוריון לפגישות עם מנהיגי המערב, אחרי מבצע קדש, ליבוביץ' מציג את הפערים בין התיאורים האופטימיים של ראש הממשלה על הישגיו הדיפלומטיים, להכחשות של מארחיו. מתברר שהתפארויות השווא של פוליטיקאים ישראלים על הצלחותיהם בחו"ל הן מסורת ארוכת שנים, שימיה כימי המדינה.

ישעיהו ליבוביץ' נואם בטקס קבלת פרס ישראל, 1963צילום: פריץ כהן, לע"מ

הפיסקאות הכי מעניינות שכתב ליבוביץ' על בן-גוריון נוגעות להערכת הפילוסופיה הפוליטית והתודעה ההיסטורית של "הזקן". ליבוביץ' המאמין תקף אותו בחריפות על התכחשותו לדת ולמקומה המרכזי בהיסטוריה היהודית. בן-גוריון ראה את "מדינת ישראל המחודשת" כממשיכת ממלכת יהודה ההיסטורית, והתעלם מאלפיים שנות הקיום היהודי מחוץ לארץ-ישראל. "בעיניו המשמעות והערכים של תולדות עם ישראל אינם אלא בקורותיו בתקופת ישיבתו בארצו ועצמאותו המדינית, והוא מסמיך את מלחמת העצמאות והקמת מדינת ישראל למלחמת אחרוני לוחמי ישראל בסוף תקופת בית שני, תוך המעטת דמותו של כל מה שביניהן, זאת אומרת רובה של ההיסטוריה של עם ישראל של משמעותה הרוחנית ותכנה הדתי ושל היצירה הגלותית".

את התנ"ך, "שבו הוא דוגל בהתלהבות, ובו הוא מרבה לעסוק ואף לפרשו ע"פ דרכו", בן-גוריון "מרוקן מן היסוד של האמונה ושל עבודת-ה', של תורה ומצוות, ועיקרו איננו אלא תולדות מלחמות ישראל שבספרי נביאים ראשונים ורעיונות הומניסטיים כלל-אנושיים מופשטים מדברי נביאים אחרונים". התוצאה היתה ממבו-ג'מבו שנשמע טוב, אך חסר תוכן אמיתי: "הסיסמות החביבות עליו בקשר ליהדות הם 'החזון הנבואי' ו'הייעוד המשיחי' של עם ישראל – להיות במדינתו 'אור לגויים', בלי שניתנת המחשה למונחים אלה".
"אין ב"ג רואה ערך או משמעות, מבחינה יהודית, ביהדות שאינה מציאות ישראלית-ממלכתית", כתב ליבוביץ'. "בגיל גבוה יחסית למד יוונית כדי לקרוא את כתבי אפלטון במקורם; לעת זקנתו החל להתעניין בתרבות הודו ובבודהיזם. לעומת זאת, לא נודע על התעניינות והתעמקות מצידו בעולמה הרוחני של היהדות ההיסטורית ושל תרבותה המסורתית".

צפו בישעיהו ליבוביץ' מספר על עמדתו של בן גוריון בנושא דת ומדינה:

הביקורת האידיאולוגית והאישית על בן-גוריון סיבכה את ליבוביץ' הרבה יותר מהערותיו נגד מבצע קדש והכור האטומי. המו"לים של האנציקלופדיה כפו עליו למחוק כמה פיסקאות, וכפי שכתב צבי אלגת בשעתו ב"מעריב", "מסתבר שלמרות שהפרופסור המבריק אינו מאלה המוכנים לקבל עליהם צנזורה, הוא נכנע הפעם לבקשת הנהלת האנציקלופדיה וערך 'טיפול קוסמטי' ב-300 השורות של הערך".

מה נחשב ב-1966 כביקורת לא לגיטימית על מייסד המדינה? משפטים כמו "אותם מקווי אופיו, שהסתמנו בו בזקנתו במידה גוברת והולכת: ראייתו את עצמו כמגלם את המגמות והערכים של האומה והמדינה". השאירו לו משפטים כמו "ב"ג שמר על רעננות גופנית וערנות רוחנית ונפשית במידה לא-רגילה בזקנה ובשיבה", ואפילו נתנו לו לכתוב ש"הביטחון העצמי המופרז שרחש ב"ג לעצמו הביאו לכמה מעשי אי-זהירות", אבל מחקו את הביטוי "נאומי התרברבות".

בקטע אחר שצונזר, כתב ליבוביץ': "יחסו של ב"ג ליהדות בפועל, בהתגלמותה ההיסטורית באורח חיים של תורה ומצוות הוא יחס של זרות הגובל באיבה..." המו"לים הרשו לו לכתוב, "פנייתו ליהודים ברחבי העולם אינה אלא הדרישה לעלייה לישראל, ואין בה שום הכוונה לתודעה יהודית, להווי יהודי ולתוכן יהדותי של החיים בישראל, ואין צריך לומר – במציאות הגלותית". אבל את המשפטים הבאים פסלו: "מבחינה זאת קרוב ב"ג – שלא מדעתו – לאידיאולוגיה ה'כנענית' של זרמים מסוימים בציבוריות הישראלית. לפיכך לא הצליח ב"ג לתרום תרומה לקירוב הלבבות בין העם היהודי בתפוצותיו ובין מדינת ישראל". את העמדה הזאת מייצג בשיח הישראלי העכשווי פרופ' שלמה זנד, למרות שבן-גוריון ודאי לא היה מסכים איתו שהעם היהודי הוא המצאה ציונית.

הטיוטה שכתב ליבוביץ' עברה שלושה נוסחים, "שעברו תיקונים והדורים", עד שהוסכם על הנוסח הרביעי שהודפס באנציקלופדיה. בקריאה ממרחק השנים, נראה שליבוביץ' קלע במדויק באבחנותיו. הבעיות שתיאר מלוות את השיח הציבורי בישראל מימי בן-גוריון ועד היום: האם אנחנו יהודים או ישראלים? האם מערכת הביטחון ותקציביה צריכים לעמוד מחוץ לדיון הציבורי? האם לדת יש מקום בהוויית "הממלכתיות"? ומהי הזיקה בין יהודי אמריקה לישראל? ההתעלמות מהדת ומהמסורת ומקומן המרכזי בחיים היהודיים, שעליה העיר ליבוביץ', נראית בדיעבד כקוצר ראות.

אבל עם כל ביקורתו, ליבוביץ' נתן קרדיט ראוי למנהיגותו של בן-גוריון. "הקנאות לרעיונותיו וההעזה בהגשמתם היו אופייניות לכל דרכו המדינית, ובהן זכה להישגיו הגדולים: הכרזת המדינה מול התנגדותן של חלק מן המעצמות, ואף של רבים מחבריו; הקמת צה"ל כצבא לאומי-ממלכתי אחיד תוך חיסול הצבאות הכיתתיים; ביטול הזרמים המפלגתיים בחינוך; הכרזת ירושלים כבירה; הדחיפה שנתן לפיתוח הנגב, ועוד". העקשנות והאומץ, אלו התכונות שעשו את בן-גוריון לאבי המדינה, וחסרות כל כך למי שיושב היום על כסאו בלשכת ראש הממשלה. 

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ