שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל
עמוס הראל

באחד מרגעי השיא של "Yeezus”, הדיסק החדש, המגלומני אפילו מהרגיל של קניה וסט, הראפר משתעשע בחילול הקודש. "דם על העלים" הוא גרסה אקסצנטרית מאוד של וסט לשיר שהמגזין "טיים" בחר פעם כ"שיר של המאה ה-20". את “Strange Fruit” כתב אייבל מירופול, קומוניסט יהודי אמריקאי כמחאה על מעשי הלינץ' בשחורים בדרום ארצות הברית בשנות ההפרדה הגזעית. הגרסה המצמררת של בילי הולידיי ("גופות שחורים מתנדנדות ברוח הדרומית... עצים דרומיים מניבים פירות מוזרים, דם על העלים ודם בשורשים") הנציחה אותו בהיסטוריה.

וסט מסמפל את נינה סימון מבצעת את הקלאסיקה של הולידיי ומירפול כדי לספר, אם הבנתי נכון, סיפור על אי הנוחות שחש כשפגש במקרה אשה שפעם, בחוסר זהירות, הכניס להריון. הביצ'ס האלה, הוא נאנח, מקיפות אותי כמו... "גופות מתים", משלימה סימון, בקול מן הקבר. וסט עושה מעשה מגונה באחד מנכסי צאן הברזל של התרבות האפרו־אמריקאית, אבל איכשהו – כמו כמעט תמיד אצלו – זה עובד.

זה קורה משום שההיפ־הופ נשען על מסורת שחורה ארוכת שנים של הגשה ופרשנות מחודשת וגם מפני שאצל וסט, האישי הוא לעולם הציבורי. הוא אחד משני הראפרים המפורסמים בעולם (השני הוא ג'יי־זי, פטרונו ושותפו).

קניה וסטצילום: Fabien

בת זוגו קים קרדשיאן, שילדה בשבוע שעבר, מפורסמת לא פחות ממנו, אם כי לא לגמרי ברור בשל מה. כל דבר שווסט עושה נמצא ממילא תחת הזרקור התקשורתי. אבל נדמה שמבחינתו מסתתר כאן רעיון נוסף, מרחיק לכת. גם כיום, כשהוא מולטי־מיליונר, המאבק של וסט מייצג בעיניו מאבק גדול יותר, של הקהילה השחורה כולה.

בראיון נרחב ל"ניו יורק טיימס" עם צאתו של הדיסק השביעי שלו – האלבום הקודם היה פרויקט משותף עם ג'יי־זי – וסט מרבה כדרכו לקטר על קיפוח, אמיתי או מדומה. "אני עדיין מתוסכל", הוא אומר, "עדיין רוצה לשבור תקרות זכוכית" ועדיין "מתחשבן עם כל מי שמסרב לפרגן לי".

הוא מתלונן גם על מאמן הכדורסל שסירב לקבל אותו לנבחרת הכדורסל של בית הספר בחטיבת הביניים וגם על שופטי הגראמי. "יש לי הכי הרבה פרסי גראמי בשכבת הגיל שלי", וסט מתגאה אבל מקטר באותה נשימה ש"אף פעם לא זכיתי כשהתמודדתי נגד זמר לבן. לא כל כך אכפת לי מהפרסים, אני רק רוצה שהסטטיסטיקה תהיה מדויקת".

תסביך האל שלו נוכח מתמיד בדיסק החדש, ששמו הוא משחק מלים, שילוב בין הכינוי של וסט לישו. "אני אל", הוא מסביר באחד השירים, הד לטענה שחורה מקובלת ("כולנו בני אלים אפריקאים") שהתפתחה כמגננה מצד קהילה שסבלה מעוינות גזעית חריפה ומשפילה. אבל מיד לאחר הכרזת האלוהות, נוסף טוויסט מקורי: "אז תזדרזו עם הקרואסונים שלי במסעדה". בראיון ל"ניו יורק טיימס" הסביר כי אין לו ספק שהוא היורש של סטיב ג'ובס. "אהיה ג'ובס של האינטרנט, של האופנה, של דאון־טאון", אמר – ושכח רק להזכיר את הסיבה שבגללה הגיע לזירה הזאת, מוסיקה. אחר כך השווה את עצמו, בין השאר, לוולט דיסני, הנרי פורד ומייקל ג'ורדן. "אם למייקל מותר לריב עם שופטי כדורסל, לי מותר להתלונן על השיפוט בגראמיז", הצטדק.

אלה, כמו גילויי הרחמים העצמיים והתקפי שנאת הנשים שנפוצים גם באלבום הזה, בדיוק סוג ההתבטאויות שבגללם תיאר אותו הנשיא ברק אובמה כ"מוכשר מאוד, אבל jackass (חמור גרם)".

קניה וסט וקים קרדשיאןצילום: אי–פי

בשיחה עם המגזין "אטלנטיק" לפני שנה, נשיא ארצות הברית התוודה שהוא מעדיף את ג'יי־זי על וסט. אפשר להבין אותו: סוחר הסמים לשעבר מהגטו הוא כיום איש עסקים מכובד, ששמח לחתום חוזי חסות עם המפרסמים הגדולים באמריקה ומקפיד לשמש מודל חיקוי לנערים השחורים בשכונות העוני. וסט נשאר מתפנק, ילדותי, "בן 35, אבל בן חמש", כמו שהוא מתאר את עצמו.

אבל וסט גם נותר דמות הרבה יותר מעניינת מג'יי־זי, שנמנע הפעם במפתיע אפילו מהופעת אורח בדיסק החדש ובעצמו לא הוציא שיר ראוי לשמו כבר כמה שנים טובות. וסט, שקיבל את ההזדמנות הראשונה שלו כמפיק אצל ג'יי־זי, הגיח ב-2004 למרכז הבמה עם שני אלבומי סולו מעולים. אחריהם באה סדרת דיסקים מעניינת למדי, שכללה אלבום יוצא דופן "808 ושברון לב", שבו שינה כיוון באופן דרמטי והמציא עצמו מחדש כזמר סול מנוכר, שנשען קצת יותר מדי על תוכנת השירה הממוחשבת "אוטו־טיון". באלבום ההוא, הסביר בצניעות אופיינית ל"טיימס", "המצאתי את הגל השחור החדש". במידה רבה הוא צודק. הדור הנוכחי של כוכבי ההיפ־הופ – קנדריק לאמאר, דרייק, פרנק אושן – חייב את סגנונו לווסט (ואם הולכים מעט אחורה יותר, לפרינס), מההפקה ועד הטקסטים וההגשה שמאפיינים את מרבית הדיסקים הבולטים יותר שהוציאו ראפרים בשנים האחרונות. ווסט עיצב אותם כפי שטופאק וביגי השפיעו על הדור שלו.

עכשיו הוא שובר כיוון, שוב, הפעם זה נעשה בסיועו של ריק רובין, אושיית ראפ ורוק ותיקה. רובין הוא המפיק האגדי שהיה לו חלק עצום בפריצת הדרך של ההיפ־הופ במחצית שנות ה-80 (הוא חתום, בין היתר, על הפקת אלבומי מפתח של “ראן די־אם־סי”, “ביסטי בויז” ו”פאבליק אנמי”).

אחר כך, כשמאס בהיפ־הופ, עמד מאחורי הצלת הקריירה של רוקרים ותיקים כמו ג'וני קאש. על כמה מהדיסקים שהפיק נהג רובין לשלב את הקרדיט "reduced by Rick Rubin" (צומצם, במקום הופק). זה גם מה שקורה הפעם, כשאת ההפקה מרובת השכבות של וסט מחליף צליל רזה, רועם ונוקשה במתכוון.

הדבר הראשון ששמים לב אליו בהאזנה הוא הקצב הבלתי נלאה של האלבום. מנעד הסגנונות עדיין מגוון מאוד: אפשר לזהות דאנסהול, האוס בנוסח עיר הולדתו שיקגו, טכנו, היפ־הופ ברוח האייטיז ואפילו רוק כבד, מתכתי. הצליל החדש תואם את המסר כמו כפפה ליד. זה אלבום קצר וממוקד (40 דקות בלבד, בלי שום שיר מיותר), לא ידידותי במיוחד למשתמש, שלמרות תזמון מועד היציאה שלו לתחילת הקיץ אין בו שום יומרה ליצירת ויברציות טובות ברוח העונה. וסט, לזכותו, לא מנסה להתחנף לקהל שלו.

כל ההיבטים הללו גורמים, כצפוי, לאתרי ועיתוני המוסיקה האמריקאיים לכרוע ברך בפני וסט – הראשון שזיהה, הכוכב שהעז. נדמה שחוות הדעת הזאת מושפעת במקצת מבליץ יחסי הציבור המחושב של וסט, אחד האמנים היחידים בתקופה הנוכחית שהצליח לפצח את כל מרכיבי הנוסחה וממשיך לשלב מוסיקה מעניינת באישיות פרובוקטיבית ותעלולי פרסום יעילים.

וסט ראוי להערכה על סירובו להתמסר לחיבוק הנוח של המיינסטרים ועל התעקשותו לחפש כיוון חדש מדי כמה שנים, אם כי עלי להודות שבסיבוב הנוכחי חסר משהו מצליל הסול החם והרגשי שאיפיין את שני הדיסקים הראשונים. אשר להשפעה ארוכת הטווח או לעומק של היצירה החדשה, נדמה שכדאי להמתין קצת, עד שההייפ יחלוף. ככלל, קשה לדבר בכובד ראש על חשיבות בעידן שמתאפיין בצריכה כה מהירה, חסרת סבלנות.

וסט, חרף הוותק שצבר, עודנו יוצר מרתק וחדשן, מלא סתירות. "ברגע שהם אוהבים אותך, תגרום להם לא לאהוב אותך", הוא מייעץ, כנראה לעצמו, בשיר אחד. בפעם אחרת הוא מודה: "אני כל כך מפחד מהשדים שלי שאני הולך לישון עם מנורת לילה". בראיון ל"ניו יורק טיימס" בחר להצטלם כשכובע גרב אדום מכסה את פניו, התגלמות לוחם הגרילה העירוני. האם לא הגיעה העת למהפכת נגד, דווקא כלפי הראפרים הוותיקים והעשירים מהמעגל המצומצם של וסט וג'יי־זי? כרגע, לא נראה באופק מישהו שיציע אלטרנטיבה של ממש.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ