שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

השואה כפי שאהרן אפלפלד מספר לילדים

ב"ילדה שלא מן העולם הזה" מצליח אפלפלד לפצח את המספרים הגדולים ואת נוכחותה המיתית של השואה ולהפוך אותה 
לסיפור משפחתי, ואפילו לסיפור ילדים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שרון גבע

ילדה שלא מן העולם הזה
אהרן אפלפלד. הוצאת כנרת, זמורה־ביתן, דביר, 134 עמ', 72 שקלים

אדם ותומס הם שני ילדים דומים אך שונים מאוד: בני תשע, בנים יחידים, לומדים בכיתה אחת, גדלו באותה עיירה, נכלאו באותו גטו. אחד אהוד על חבריו, מגלה זריזות ידיים ורגליים, מרחיק ראות, מעשי וארצי; האחר דחוי וגמלוני, שקדן קצר רואי, שמשקפיו אבדו לו והוא חולם. למראית עין, לפנינו עברי ויהודי. אך הדיכוטומיה שממילא עבר זמנה נסדקת לנוכח פרט ביוגרפי חשוב המהדהד באישיותם המתגבשת של שני הילדים לאורך כל הספר: אדם, החזק בגופו, מאמין ונחרץ ומצטט את סבו האומר "הכל בידי שמים". תומס, החזק ברוחו, מצטט את אביו: "הכל בידי אדם" (עמ' 37). לנוכח מערכת היחסים המתגבשת והמתפתחת בין הילדים מקבלת אמירה זו משמעות כפולה: לא בידי אדם סתמי, אלא בידי אדם חברו לכיתה, עתה לחיים.

אמנם ברגע הראשון אדם ותומס לא זיהו זה את זה, אך אחר כך גילו שהם בעצם מכירים היטב. בימים הרבים שמסוף שנת הלימודים של כיתה ד', בימי הקיץ והסתיו והחורף הקשה ביער העבות, מתחדדים ההבדלים ביניהם ובה בעת מיטשטשים, וזה לומד מזה. מציאות החיים תחת הכיבוש הגרמני, שביסודה הישרדות, מחברת אותם יחדיו. אך יותר מכל מאחדת את אדם ותומס הציפייה לאימותיהם שישובו, כפי שהבטיחו, והדאגה לשלום אבותיהם, הסבים והסבתות. הרי אימהות מקיימות הבטחות, ומאחר שאמא הבטיחה - היא תחזור. חזרתה ודאית ומשרה ביטחון, גם אם לא תתרחש מיד, כפי שאומר אדם לתומס: "אמא שלי מקיימת את ההבטחות שלה, ואני מניח שגם אמא שלך. אבל צריך להביא בחשבון את הסכנות" (עמ' 21).

כמו בסיפורי שואה רבים אחרים, גם הסיפור הזה מתחיל ברגע הפרידה מאמא, אך הוא אינו נגמר כאן. האימהות מנחות אותם ללכת לדיאנה, שעובדת במשק הבית, למצוא אצלה מקלט. אך הילדים אינם הולכים לבית הנוצרייה, אלא מחכים ביער לאימותיהם שישובו ובינתיים מנסים להיות ילדים טובים. "אני מציע שנאכל ארוחת ערב", אמר אדם לתומס המודאג, "האימהות יבואו ויראו אותנו אוכלים. זה ישמח אותן" (עמ' 20). הם אינם הולכים לבית הנוצרייה גם כאשר האם חוזרת על ההנחיה מרחוק: כלבו של אדם מוצא את דרכו אל היער ובקולרו טמון מכתב מאמו, שמצאה לו מקלט אחר אצל קרובת משפחה ערירית המתגוררת ליד חורשת הצפצפות. עם הזמן נוספה תובנה אחרת: "כמה טוב שאנחנו ביער ולא אצל דיאנה (...) אצלה היינו יצורים אחרים, רועי חזירים, או מי יודע מה" (עמ' 74).

סוף הציביליזציה

ההכרעה להישאר ביער תלויה בשאלה קיומית: הילדים מצליחים להסתגל לחיי היער ולמצוא בו מזון. הם לומדים לאכול את הפירות שהם מוצאים ומגלים תשורות מפתיעות כמו מעיל נשכח. חייהם ביער מתאפשרים הודות למזון שמגיע אליהם מאשה אחרת, שהיא בעצם ילדה בת גילם, שמקבלת עליה להזין את שני הבנים ולשמש להם אם חלופית. הפרטים הביוגרפיים על הילדה מינָה מלמדים שמאז ומעולם הוכשרה לתפקיד זה: אביה מת כשהיתה בת חמש, אמהּ עבדה כעוזרת בית, בגטו עבדה בבית חולים ועזרה לרחוץ את החולים ולהאכיל אותם. נהגו לקרוא לה: "המלאך הקטן". אמה הצליחה למצוא זוג איכרים שהיו מוכנים להסתיר את הילדה תמורת כסף. ממדי גופה – הקטן, הרזה והנמוך – מעצימים את יכולת ההזנה שלה, כשהיא מעניקה וכמעט מיניקה את הבנים. דומה שלרגע היא בעצמה הפכה לכד חלב, וכולה לבנה, צחה וברה. וחלום לבן, כך אמרה לו סבתא של אדם פעם, הוא חלום טוב (עמ' 66).

איור (מתוך הספר): ולי מינצי

תפקודה של הילדה השקופה הוא ביטוי לחילופי התפקידים בין הורים לילדיהם בתקופת השואה. כפי שניסח זאת חיים גורי, שעה שהילדים דואגים להוריהם ומבינים שלא יוכלו להיוועץ באב או באם, הרי זה סופה של הציביליזציה, והנה עוד ביטוי עז בפשטותו למה שחוללה השואה. חילופי תפקידים אלה ניכרים לאורך הספר גם אצל הבנים, למשל בעזרה שמושיטים הילדים לגבר פצוע שמתגלה כמי שהיה, בימים הרגילים, המורה למוסיקה בבית הספר שלהם (עמ' 92-91), ויותר מכל - בצורת המחבוא שבנו לעצמם ביער, קן על ענפי העץ.

בהמשך הם מגלים את בעלי החיים ביער: "לפעמים כדאי ללמוד מציפורים", אמר אדם (עמ' 23), וכך מהדהדים סיפורי ילדים אחרים על השואה, כמו “האי ברחוב הציפורים” של אורי אורלב וגם קורותיה של הילדה דוניה רוזן, שהסתתרה ביערות, וכתבה ביומנה ב-15 ביולי 1943 כי "די נעים כאן, אני מרגישה כאילו הייתי בתוך קן יחד עם הציפורים" (“ידידי היער”, יד ושם, 1954). למרות גילם הצעיר רואים הגוזלים נכוחה: הקן הוא "מחבוא" והם "נטושים" (עמ' 40). עם זאת, ישנה גם שמחה, כי "זה נחמד לאכול פירות יער שקטפת בעצמך" (עמ' 31).

מדוע הם ביער? אולי האימהות שלנו הביאו אותנו ליער כדי שנתבגר, אמר אדם. "ההתבגרות, עד כמה שידוע לי, אינה מתחילה בגיל תשע", ענה לו חברו (עמ' 40). בה בעת נשזרת ההבנה מדוע הם רדופים: "האם זה לא משונה שאנו חיים ביער בלי הורים ובלי ידידים? מה רע עשינו? יש לי הרגשה שזה עונש. לא ברור לי מי מעניש אותנו ועל מה", אמר תומס. "אנחנו יהודים", השיב אדם (עמ' 49). כך ההסתגלות למציאות החדשה מתרחשת במישור הפיסי והקוגניטיבי כאחד: זמן היער הוא זמן אחר מזמן בית הספר והכנת השיעורים. דומה שראשיתה של הבנה זו בראשית הספר, כאשר אדם אוכל את התפוח שבתרמילו, כאדם הנוגס מפרי עץ הדעת.

אהרן אפלפלד. לצוף על הזמן צילום: דניאל בר און

צלקת זה יפה

במובן מסוים אין זה סופה של הציביליזציה. אחרי שכָּלַה המזון שארזה האם בתרמיל הבן ממלאה אשה אחרת את מקומה. אִם לא הנוצרייה המיטיבה או בת המשפחה הערירית, אז אשה אחרת. הישרדותם של אדם ותומס ביער מתאפשרת בזכות מינה, שמקבלת עליה את תפקיד הזנתם גם במחיר סיכון חייה. גם בסופה של הציביליזציה תפקיד ההזנה ממשיך להיות מוטל על בת, "הילדה שלא מן העולם הזה", שמשמיעה לכל אורכו של הספר מלה אחת והיא: "טוב" (עמ' 131). בעצם נוכחותה ובמעשיה הטובים היא מלמדת שגם לא בעולם הזה – כמעט מתפתה לומר: בפלנטה האחרת – יש א/נשים טובים.

בתוך כך מסמן אפלפלד את הגדרתו למושג הגבורה בתקופת השואה: "עכשיו תהיה לך צלקת והיא תעיד שטיפסת על עצים גבוהים", אמר אדם לתומס בעודו חובש את הפצע על זרועו של חברו (עמ' 55). הרוצים ימצאו כאן סימן לשינוי שחל ביחסו של הציבור הישראלי לניצולי השואה ולצלקות המטאפוריות והממשיות שלא נמחו מזרועותיהם ומסמנות אותם. אתה גיבור, אמר אדם לתומס שהקיץ מחלום נורא. מינה, שהיתה נכונה להקריב נפשה למען אחרים, "היא לא רק יפה, היא גם גיבורה" (עמ' 130). בכך מצטרף אפלפלד לקולות מוקדמים שהשמיעו נשים שעברו את השואה והיו אז אימהות, כדוגמת לנה קיכלר־זילברמן, וקראו להעמיד אנדרטה לגבורתם של ילדים וילדות.

עם התקדמות העלילה נמצא רמז לשובן המתקרב של האימהות, ועמה החזרה לציביליזציה: האיכר הקשיש שפגשו מכונה בפיהם "סבא" (עמ' 105). איחוד האימהות והבנים מסמל איחוי, החלמה ותיקון. גם חייה של מינה ניצלו: פצעיה נרפאו והיא החלה מדברת. איפה אמא שלה? הקוראים יכולים להשלים בדמיונם כיצד האימהות של הבנים מאמצות אל לבן גם את הבת שהצילה את חייהם. גם הבנים מדברים: אמנם "לא קראתי ולא פתרתי תרגילי חשבון, אולם ניהלתי יומן", מדווח תומס לאמו. אחר כך הם מספרים את חוויותיהם. בדברים יש תובנה שאין בוגרת הימנה: "על מה שעבר עלינו ביער נוכל לספר רק בשנים הבאות" (עמ' 130).

בְּני בן התשע, שעולה לכיתה ד', קרא את הספר הזה ושאל פעמיים: אמא, זה סיפור אמיתי? לרגעים נדמה לו שאדם ותומס הם שני ילדים מהכיתה שלו. בעצם ימי המלחמה היה אפלפלד בן הגיל הזה. זהו ספר שמצליח לפצח את המספרים הגדולים ואת נוכחותה המיתית, המיסטית, של השואה, ולהפוך אותה לסיפור משפחתי, שבאמצעותו נִלמד את השואה, מא' ועד ת', כלשון הפתק שמבקשים אדם ותומס להשאיר למינה על מעשיה הטובים: "תודה מכל הלב מ־א' ומ־ת'" (עמ' 95). בסיפור על שלושת הילדים האלה, שראשיתו בילד א' וסופו בילד ת' ובעיבורו הילדה מ', מביא אפלפלד את האמת על השואה, גם כאן ללא כל תיאור פלסטי של תעשיית הרצח ההמוני. כן בני, זה סיפור אמיתי.

ספרה של ד"ר שרון גבע “אל האחות הלא ידועה: גיבורות השואה בחברה הישראלית” ראה אור בהוצאת הקיבוץ המאוחד (סדרת מגדרים)

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ