בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה חושב אורי קליין על סרטי תלת-ממד?

מה דעתו על וודי אלן? מה עושים כל היום בפסטיבל קאן? ואיך בכלל כותבים ביקורת סרטים? אורי קליין השיב לשאלות הגולשים

29תגובות

מבקר הקולנוע של הארץ אורי קליין התארח היום (שני) באתר הארץ והשיב לשאלות הגולשים. מדי יום שני ב-14:00 נארח באתר אחד או אחת מעיתונאי הארץ, שישיבו לשאלותיכם בתחומים המסקרנים אתכם וקרובים ללבכם.

עומר דגן שאל: ברשימת 10 הסרטים הטובים ביותר שהגשת למגזין Sight & Sound נכללים שלושה סרטי היצ'קוק ועוד מספר סרטים אמריקאים. מלבד אנטוניוני בודד, אין ברשימתך אף סרט של פליני, ברגמן, גודאר, בוניואל וכו'. האם לדעתך הקולנוע ההוליוודי מתעלה על הקולנוע האירופאי? האם ברשימה ארוכה יותר, של 20 סרטים, היית כולל סרטי היצ'קוק נוספים? :)

לא, אינני סבור שהקולנוע ההוליוודי מתעלה על הקולנוע האירופי, וגם לא להפך. אני חושב שהדיאלוג שהתפתח בין הקולנוע האמריקאי ללא אמריקאי, כלומר לא רק האירופי אלא גם היפני, לשם דוגמה, הוא אחד היסודות המשמעותיים ביותר של ההיסטוריה של הקולנוע והתיאוריה המלווה אותה. לגבי הרשימה: אין לקחת רשימות שכאלה ברצינות רבה מדי. באותו יום, זו הייתה בחירתי. ביום אחר יכולתי לכלול ברשימה את "לחיות את חייה" של גודאר, את "פרסונה" של ברגמן או את "מכתב מאשה אלמונית" של אופולס. אילו הרשימה מנתה 20 סרטים, הם ודאי היו כלולים בה. לגבי היצ'קוק, כן, אני מאוד אוהב את סרטיו, ולרגע אפילו השתעשעתי ברעיון למלא את כול הרשימה בסרטיו בלבד, אבל זה נדמה לי מוגזם. בכול אופן, ניסיתי לבחור בסרטים, שכמו שכתבתי בהקדמה לרשימה, כול אחד מהם בדרכו יכול לשמש לי כתשובה לשאלה מהו הקולנוע. כול אחד מהם, לדעתי, בדרכו הייחודית, כולל את כול אמנות הקולנוע בתוכו.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

חיים טרגן

מרים ביטון שאלה: מה המדדים להערכת סרט טוב? כיצד ניתן ליישב אהדת קהל לסרט לביקורות קטלניות שלו? יש הרבה סרטים מצליחים שהציבור הרחב אוהב מאד והביקורות עליו קטלניות פעמים רבות. לדוגמא, הערת שוליים שלא זכה לביקורת אוהדת אך התקבל מצוין בקרוב צופים, גם חובבי קולנוע שמעריכים סרטים איכותיים. אשמח לדעת מה הקריטריונים שאתה רואה לנגד עיניך בהערכת סרטים... מרים (חובבת קולנוע וותיקה!).

צריך לזכור שביקורת מציגה את עמדתו של אדם אחד בלבד, אדם שאמנם מכיר קולנוע, אוהב קולנוע, הקדיש את כול חייו הבוגרים לעיסוק בקולנוע, אבל זו דעה של אדם אחד בלבד. אין דבר כזה ביקורת אובייקטיבית. המבקר מביא לביקורות שלו את כול מה שמעצב אותו ועיצב אותו במשך השנים, לא רק את טעמו, אלא גם את אישיותו ואת הביוגרפיה שלו. למרות השנים הרבות בהן אני עוסק במקצוע הזה, אין לי מדדים מובהקים להערכה מהו סרט טוב, ולדעתי טוב שכך כי אין לי חיבה רבה לדוגמטיות. אינני מחזיק ב"אמת" שאין לצופים אחרים. החוויה שאני עובר בזמן הצפייה היא העיקר, ועם החוויה הזאת אני מנסה להתמודד בזמן הכתיבה על סרט. העובדה שיש סרטים שאינני אוהב שבכול זאת הופכים ללהיטים אינה מפריעה לי. אינני רוצה למנוע מאף אחד לצפות בסרט, גם לא כאשר אני כותב עליו ביקורת רעה. אם אנשים נהנים מסרט, זה רק טוב. אגב, "הערת שוליים" זכה לביקורות אוהדות על ידי מרבית עמיתיי, וגם אני, אגב, לא קטלתי אותו אלא רק הסתייגתי ממנו.

עמרי גל שאל: כבר יותר מ-15 שנה אני קורא נהנה ולומד מהביקורות שלך. לפני כמה שנים כתבת על הסרט אווטר ואני עדיין לא מצליח להבין איך סרט עם תסריט כל כך בנאלי, לפעמים אפילו מביך, זכה ממך לתשבוחות. אתה בדרך כלל מסתייג מסרטים שלוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות, וזה בהחלט המקרה, לדעתי, בסרט הזה. מה ראית שם, והאם היית משבח אותו גם היום?

הסרט עניין אותי, וממשיך לעניין אותי, בגלל ההיבטים האידיאולוגים האמביוולנטיים הקיצוניים שלו, שלדעתי ייצגו את האמביוולנטיות הטבועה במהותה של התרבות הפופולארית בצורה הקיצונית ביותר. ההצלחה האדירה של הסרט עניינה אותי כמו גם העובדה שהוא החזיר לקולנוע את השימוש בתלת ממד, עשה בו שימוש יפה יותר ממרבית הסרטים שהופקו בעקבותיו ובאופן הזה יצר מעין מהפכה. יש סרטים שההיבטים האלה שלהם מעניינים אותי בעיקר, ו"אווטר", אגב, גם כמו "טיטניק" לפניו, הוא דוגמה לסרט שכזה.

"אני מבקשת שבביקורות הסרטים הישראלים שלך יצוינו שמות העורכים ומעצבי הפסקול", כתבה נגה בריינס.

בקשתך תיקח בחשבון, אבל לא כול בקשה יכולה להתממש כתוצאה ממגבלות מקום וכ"ו, אז אם לא אמלא את בקשתך, סליחה.

אורן: האם הנוסטלגיה משחקת תפקיד בשיפוט המבקר? אני עוקב אחרי הביקורות שלך וגם הסתכלתי על רשימת הסרטים אשר בחרת למגזין סייט אנד סאונד. שמתי לב שמתוכם כל הסרטים שבחרת הם משנות ה-50 ותחילת ה-60 (למעט שואה של לנצמן שהוא דוקומנטרי). כמו כן בביקורות רבות שלך אתה משווה סרטים חדשים ומתייחס לסרטים מהשנים הללו. אני אסיק לכן שיש לך הערכה רבה לסרטים מתקופה זו (שהיא גם תקופת נעורייך) על פני תקופות אחרות. הוריי שהם בני גילך גם נוטים לאהוב סרטים ומוזיקה מהשנים הללו. אין אני מטיל ספק באיכותה של העשייה בתקופה זו אך ישנה עשייה לא פחות איכותית בתקופות מוקדמות ומאוחרות יותר (לדוגמא עשייתם של קובריק, קופולה, צ'פלין, ליאונה ועוד רבים). האם אתה חושב שלך ולאחרים ישנה נטייה להאדרת תקופה קולנועית (ותרבותית בכלל) אשר חפפה לתקופת ההתבגרות וזאת מטעמי נוסטלגיה ולא מטעמי שיפוט אוביקטיבי של איכות העשייה הקולנועית? הייתכן שהאדרת העבר הזאת מקשה עלייך לשפוט קולנוע מודרני (או פוסט מודרני) עכשווי בצורה כנה יותר?

אינני בטוח שהמדובר אך ורק בנוסטלגיה, ובכלל, סימון סיניורה אמרה כבר באוטוביוגרפיה שלה שנוסטלגיה היא כבר לא מה שהייתה פעם (כך היא קראה לספרה). אבל כן, אני בטוח שהסרטים שאנחנו רואים בצעירותנו והם אלה שמעצבים את טעמנו ואף יותר מכך את אהבתנו לקולנוע או לכול אמנות אחרת משפיעים עלינו בצורה חריפה לכול אורך חיינו. אינני חושב שיש בזה פגם וזה חלק ממה שדיברתי עליו גם בתשובתי לעומר דגן ולמרים ביטון, כשדיברתי על הרשימה שהתפרסמה ב"סייט אנד סאונד" ועל כך שאין ביקורת אובייקטיבית ושכול מבקר מביא לכתיבתו את כול מה שעיצב אותו עד לאותו רגע שבו הוא מתיישב לכתוב על סרט מסוים. אני מאוד אוהב את הקולנוע ההוליוודי הקלאסי, עליו גדלתי, אך אני גם מאוד אוהב רבים מהסרטים האמריקאים שהופקו אחרי קריסתו של קולנוע זה. הקולנוע ממשיך לרתק אותי, אני עדיין הולך לכול סרט בציפייה לעבור חוויה משמעותית; האם גילי מהווה גורם משפיע בביקורות שאני כותב? ודאי. אני יכול להגיב לסרט רק כמי שאני. האם גילי מגביל את היעילות של עבודתי? את זה הקוראים חייבים לשפוט.

הלל: האם אתה מעריך את סרטיו האחרונים של וודי אלן או חושב שהוא התקלקל ביחס למה שיצר עד אמצע שנות ה-90?

כתבתי הרבה פעמים על וודי אלן והבעתי פעמים רבות הסתייגות ממנו. הוא ביים כמה סרטים שהצחיקו אותי מאוד וכמה סרטים יפים מאוד (בראשם "אנני הול" ו"מנהטן"), אבל מעולם לא חשבתי שהוא במאי גדול. הוא ללא ספק איש חכם ומוכשר, אך יש לו בעיה של רגש (שאלתי אותו פעם אם הוא אוהב את הדמויות בסרטיו, והוא ענה לי כזה "לא!" מהדהד שהזדעזעתי) וההתייחסויות שלו לסוגיות שהוא מעלה בסרטיו הן לעתים קרובות שטחיות ולוקות בהתנשאות לא נעימה. לדעתי הוא כבר מזמן לא ביים סרט טוב באמת, גם "חצות בפאריס", למרות שהיה הטוב בסרטיו האחרונים, לא היה יותר ממין מערכון קולנועי חביב, ו"מרומא באהבה", כפי שגם כתבתי בזמנו, גבל בחרפה. עם זאת, אני מעריך את התופעה שהוא מייצג בקולנוע האמריקאי, העובדה שהוא הולך בדרכו בצורה עיקשת ועושה את סרטיו בדרכו, ואני עדיין מצפה לסרט הבא שלו.

גיא: איך נראה יום עבודה בפסטיבל קאן? האם יש זמן ליהנות או שמדובר בעבודה קשה מדי יום?

לא בא לי להתלונן על קשיי השהות בפסטיבל קאן. הימים ארוכים ועמוסים, אבל כורי פחם עובדים קשה יותר. אינני שוחר פסטיבלים נלהב, אינני מאלה שנהנים לראות חמישה או ששה סרטים ביום, ובעצם פסטיבל קאן הוא היחידי שאני נוסע אליו בקביעות (בנוסף לפסטיבלים המקומיים, כמובן). הימים בקאן מתחילים עם הקרנת בוקר לעיתונאים שמתקיימת בשמונה וחצי (ולא תמיד קל לראות בשעה מוקדמת שכזאת, אחרי שלא מזמן התעוררת בעיר יפיפייה שטופת שמש ליד הים, שתית קפה ואכלת קרואסון, סרט שעוסק בסבלי העולם) ונגמרים לרוב בעשר בערב, אחרי שראית כמה סרטים נוספים ואולי גם ראיינת במאי או שניים. את כתיבתי לעיתון אני עושה בדרך כלל עם שובי למלון בערב, כך שלא ישנים הרבה וגם לא מספיקים לאכול הרבה במשך היום. אבל החוויה עצמה היא אינטנסיבית. אתה נכנס למין בועה של קולנוע, ולהתלונן על קשייה תהייה מצדי פינוק וחוסר אחריות.

רותם: מה דעתך על אופנת סרטי התלת מימד? האם מדובר באופנה חולפת או שכך נראה את כל הסרטים בעתיד?

ברוב הסרטים השימוש בתלת ממד נדמה לי ממומש בצורה פרוזאית למדי וחסרת דמיון ויכולת המצאה, ובעיקר השימוש נדמה לי מיותר. גם מבחינת תיאורטית, הקשורה ליכולתו של הקולנוע, שהתפתחה עם השנים, לייצג אשליה של מציאות מדויקת ככול שניתן, התרומה של התלת ממד נדמית לי מזערית והיא מפחיתה ממורכבותו של הדיון האידיאולוגי שהתפתח סביב שאלת הקשר בין הקולנוע למציאות אותה הוא שואף לייצג. האם התלת ממד יישאר? כנראה שכן, למרות שיש גם קהל גדול שלא ממש סובל אותו. לכן לא כול הסרטים ישתמשו בו. כשמגיע לאקרנים סרט אקשן שנמנע מתלת ממד בא לי לתת לבמאי שלו נשיקות על שתי הלחיים.

ג'ון: מי לדעתך השחקנים הטובים ביותר כיום בעולם?

יש כול כך הרבה שחקנים טובים, שאני לא יודע מאיפה להתחיל. ודאי שאינני יכול לבחור את השחקנים הטובים ביותר. אינני הולך לראות סרטים בגלל שחקן זה או אחר שמופיע בהם, למרות שיש שחקנים רבים שדמותם ועבודתם המצטברות מעניינות אותי, ואם הם מופיעים בסרט, זו סיבה נוספת שהסרטים האלה מסקרנים אותי.

מייק: מהו הסרט הכי חדש שאתה מחשיב ליצירת מופת?

"אהבה" של מיכאל האנקה.

יסמין: מהו לדעתך הסרט הכי היצ'קוקי של היצ'קוק? ז"א סרט שבו רוב מאפייני הבמאי באים לידי ביטוי ו/או סרט שאם אדם שמעולם לא צפה בסרט של היצ'קוק, יוכל להבין (פחות או יותר), את ייחודו של הבמאי? אני חושבת ש"זרים ברכבת" הוא סרט כזה.

כמעט כול סרט של היצ'קוק הוא הסרט הכי היצ'קוקי שלו, כולל "זרים ברכבת", שאני אוהב מאוד. מבין כול סרטיו אני הכי אוהב את "מזימות בינלאומיות", שמייצג בעיניי את השילוב האידיאלי בין בידור לאמנות, אבל אני מודה שזהו סרט שקל יותר לאהוב מאשר את "ורטיגו", "פסיכו" או "הציפורים". מהו הסרט הכי היצ'קוקי? התשובה הכי נכונה היא מכלול היצירה של היצ'קוק בכללותו.

ירון: מהו הסרט הישראלי הטוב ביותר בעינייך?

תמיד טענתי ואמשיך לטעון שהיצירה הגדולה ביותר שנוצרה בתולדות הקולנוע הישראלי היא "יומן" של דוד פרלוב.

יפית: מדוע לדעתך קולנוענים ישראלים מתקשים להפיק "שוברי קופות" כדוגמת האולפנים הגדולים האמריקניים? האם זאת רק שאלה של תקציב או שיש כאן גורם תרבותי נוסף שמשפיע?

כן הופקו בישראל סרטים שבהקשר המקומי ניתן לכנות אותם "שוברי קופות". אף אחד אינו יכול להתחרות מבחינה תקציבית וכלכלית עם הסרטים שמופקים בארצות הברית, לא הצרפתים, לא האנגלים, לא האיטלקים ולא אנחנו. גם במדינות אלה הלהיטים לעולם לא ישתוו בגודלם ללהיט נוסח אמריקה. אבל למה זה חשוב, בעצם? האם מה שחשוב אינו אך ורק שיעשו אצלנו סרטים טובים, ועושים, ושקהל יבוא לראות אותם, והוא לא תמיד בא? מה אכפת לנו משוברי קופות נוסח האולפנים הגדולים באמריקה?

יואב: האם אתה נוהג לראות סרטים פעמיים? האם ישנו סרט שראית מספר פעמים ונהנית בכל פעם מחדש?

כן, אני רואה הרבה סרטים יותר מפעם אחת, בעיקר אם ראיתי אותם בפסטיבל ועבר זמן רב עד שהם עלו בבתי הקולנוע בישראל. יש גם עשרות סרטים שראיתי מספר רב של פעמים ובכול פעם נהניתי שוב. כמעט כול הסרטים שאני אוהב הם כאלה.

ראול: האם לדעתך ענף הקולנוע בישראל מתנהל טוב ביחס למדינות מערביות קטנות דומות- התקציבים דומים, האיכות דומה, מספר העוסקים במלאכה, מספר הסרטים וההצלחות הבינלאומיות דומה?

אני חושב שכן, אך יש בעיה שמטרידה אותי וזו ההישענות ההולכת וגדלה על קופרודוקציות ועל השקעות מחו"ל בסרטים ישראלים. היום קשה מאוד למצוא מימון לסרט ישראלי אם אין לו גם גב כלכלי בחו"ל, והבמאים הצעירים יותר שלנו למדו היטב כיצד ליצור קשרים בחו"ל, ולמרות שזה טוב שכסף מושקע בסרטים ישראלים, הצד הלא ישראלי של העסקה די קובע לעתים קרובות במה יעסקו סרטים אלה. בחו"ל רוצים סרטים שעוסקים בנושאים ישראלים יציגים כמו חילונים וחרדים, הסכסוך הישראלי פלשתינאי, היחסים בין העדות והמינים בישראל, זיכרון השואה, ואם סרט אינו עוסק ישירות באחד הנושאים האלה, ואם אפשר בכולם יחד, קשה לו למצוא מימון בחו"ל וכתוצאה מכך כמעט בלתי אפשרי לו למצוא מימון בארץ. כלומר, אנחנו מגיעים למצב, שיש לו מעלות ניכרות, אך הוא גם מכתיב במידה מרובה איזה סרטים יפיקו בארץ. כמו כן, בגלל ההצלחה הגדולה לה זכו סרטים ישראלים בשנים האחרונות, הקרנות הממנות את הפקת הסרטים בארץ מחפשים את הדבר החם הבא, את הבמאי (או הבמאית, כמובן) הצעיר המוכשר הבא שיביא לנו את הפרס הבא בפסטיבל יוקרתי או מועמדות לאוסקר, ובמאים ותיקים רבים, שכבר הוכיחו את כישרונם ויכולתם, נופלים כתוצאה מכך לשוליים.

קורט: למה לדעתך הצליח הסרט "ספרות זולה"?

כי זה סרט מבריק מבחינת המבנה שלו, עיצוב הדמויות שבו והתייחסותו למיתוסים המאפיינים את סרט הפשע והאקשן האמריקאי לדורותיו. האם זו תשובה מספקת? לא יודע, אך תשובה מספקת יותר תדרוש מאמר שלם, וזה לא הרגע והמקום הנכונים. 

גיא אורבניאק: מי הוא יוצר הקולנוע הכי מוערך (על ידי הקונצנזוס) שאתה הכי פחות אוהב? ולהיפך, מי הוא היוצר הכי פחות מוערך על ידי חבריך למקצוע, בעוד שאתה חושב שהוא הכי אנדרייטד?

אני חייב לומר וודי אלן, למרות שיחסי אליו אינו חד משמעי כפי שניסיתי לומר באחת התשובות הקודמות. לגבי החלק השני של שאלתך, זו שאלה קשה שאינני מוצא לה תשובה מיידית. היו מקרים ששיבחתי סרט שמרבית עמיתיי קטלו, ורק אחרי זמן הם הבינו את טעותם (יצאה לי פה אמירה קצת שחצנית, אבל זה מה יש). שתי דוגמאות שאני זוכר: כבר בשנות ה-70 פרסמתי מאמר בכתב עת בשם "קלוזאפ", שאני וחבריי הוצאנו לאור בהיותנו סטודנטים בחוג לקולנוע באוניברסיטת תל אביב, ובו הכרזתי, בעקבות שלושת סרטיו הראשונים של קלינט איסטווד כבמאי, שהנה מתפתח מול עינינו במאי מוכשר ובאותו זמן מרבית המבקרים בארץ ובחו"ל עדיין ירדו עליו כשחקן ולעגו ליומרה שלו לביים.

דוגמה שנייה: הייתי היחידי כמדומני ששיבח את הסרט הראשון של אלמודובר שהוקרן בישראל, "חוק התשוקה", וירד אחרי שבועיים. או שעמיתתי התעלמו מהסרט או שטענו שהמדובר במלודרמה זולה. כאשר הגיע לישראל סרטו הבא, "נשים על סף התמוטטות עצבים", העניינים השתנו.

שירי גרשון: הביקורות שלך מאוד מעניינות לקריאה, משמעותיות לצפייה ומעשירות באופן כללי. תמיד תהיתי איך אתה מצליח, על בסיס צפיה בודדה בסרט, לנסח ביקורת שלמה? האם אתה כותב את התרשמותך בזמן הצפיה, האם יש טכניקות שרכשת עם השנים? ועוד שאלה - איך אתה מחליט על איזה סרט לכתוב ביקורת - ועל מה לוותר מראש?

את מרבית העבודה הביקורתית אני עושה בזמן הצפייה בסרט. אני לא רושם בזמן הצפייה, אבל אני כן מנסה לחרוט בזיכרון שלי את מה שהרגשתי בזמן הצפייה ומה עבר במוחי. הכתיבה היא תהליך של העברה של הזיכרון הזה לביקורת. כפי שגם עניתי לשאלה קודמת, לעתים קרובות אני רואה סרט יותר מפעם אחת. היות ואני לא יכול לכתוב על כול סרט שעולה לאקרנים, אני בוחר על פי העניין שהסרט מעורר בי בגלל נושאו, הבמאי שלו, הז'אנר אליו הוא משתייך, התהודה סביבו, השחקנים שמופיעים בו וגורמים נוספים.  

תודה רבה לאורי קליין ולכל הגולשים ששלחו את שאלותיהם. אנו מתנצלים אם לא הספקנו להשיב לכל השאלות.

אורי קליין למד קולנוע במחזור הראשון של החוג לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. את עבודתו כמבקר החל בקול ישראל, ובין השנים 1979 ל-1982 שימש כמבקר הקולנוע של העיתון "דבר". ב-1987, לאחר שהות של חמש שנים בניו יורק, מונה למבקר הקולנוע של "הארץ". ב-2007 זכה בפרס סוקולוב על מפעל חייו.

האורח הראשון בסדרה היה עורך הארץ, אלוף בן.

האורחת השנייה בסדרה היתה העיתונאית רחל טלשיר.

האורחת השלישית בסדרה היתה העיתונאית מירב ארלוזורוב.

שלחו את שאלותיכם כאן:


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו