בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

זה מה שקורה כשמפריטים את החינוך

השאיפה לרווח דוחפת את מערכת החינוך האמריקאית להגדלת הכיתות, להחלפת המורים במחשבים, לביטול מקצועות הומניים ולריבוי מבחנים השוואתיים ■ ישראל עדיין רחוקה מארה"ב - אך פוסעת בנתיב שעלול להביא אותה לשם

31תגובות

בסתיו 2004 הגיע אוהד ‏(שם בדוי‏), 10, עם משפחתו לעיר אוניברסיטאית גדולה בארה"ב במסגרת רילוקיישן. אוהד לא דיבר כמעט אנגלית. ביום הראשון ללימודים בכיתה ד' בבית הספר המקומי ניגש אליו איש גבה קומה והצביע על שעון קיר. מהמלים המעטות שידע אוהד באנגלית ומהמחוות של האיש, שהתברר כמנהל בית הספר, הוא הבין שהוא צריך להתייצב בחצר בשעה מסוימת. כשהגיע לשם, מצא את המנהל עם כדורסל ביד.

במשך שבוע הגיע המנהל לחצר מדי יום ושיחק כדורסל עם אוהד ואחיו הצעיר, שהחל ללמוד בכיתה א'. בתום אותו שבוע, כבר נמצאו כמה ילדים אחרים בבית הספר שרצו לשחק עם החדשים, והמנהל השאיר להם את הכדור.

במהלך קרוב לארבע שנים שבילו הילדים בבית הספר ההוא, מספרת אמם, כיום אשת אקדמיה בכירה בישראל, הם לא רק השתלבו מצוין חברתית והשיגו תוצאות טובות בלימודים, אלא זכו גם לפתח חיבה מפתיעה ללימודים. כשחזרו לישראל ב–2008, ההלם במפגש עם מערכת החינוך המקומית היה קשה לילדים ולהוריהם.

כתבות נוספות ב-TheMarker

דעה // אסור לתת לדרהי ואלוביץ׳ שליטה בערוצי חדשות

מלחמה על החיים בהדסה: המרכז הרפואי בגירעון של 350 מיליון שקל

"קשה לשים את האצבע על ההבדלים, אבל משהו שם עובד יותר טוב. הלמידה יותר חווייתית, הפרויקטים נבנים במהלך השנה ומתקשרים זה לזה, הם גורמים לילדים לאהוב ללמוד", אומרת אמו של אוהד. וגם המשמעת, לדעתה, משחקת תפקיד מהותי. כשילדות הטיחו עלבונות בתלמידים החדשים - הוריהן זומנו מיד לבית הספר והן הושעו לשלושה ימים.

בית הספר שבו למדו אוהד ואחיו בארה"ב לא היה פרטי, אלא ציבורי - חלק ממערכת החינוך המקומית בעיר שבחוף המערבי. החוויה של אותה משפחה אינה יחידה במינה. יש בארה"ב הרבה בתי ספר ציבוריים מעולים. אלא שלצדם יש יותר בתי ספר ציבוריים שהחוויה בהם גרועה - ותוצאות התלמידים גרועות בהתאם.

רויטרס

בממוצע, ארה"ב מדורגת במקום 30 בעולם בציוני תלמידים במתמטיקה במבחני פיזה, ובמקום 16 בקריאה. הממוצע הזה גבוה בהרבה משל ישראל, אך הוא מסתיר תמונה של התפלגות רחבה מאוד של הישגים - מהגבוהים ביותר בבתי הספר הפרטיים המעולים, ועד לכישלונות מוחצים בבתי ספר בשכונות מצוקה עירוניות ובעיירות עניות ברחבי אמריקה הכפרית. בהתחשב בכך שהחברה בארה"ב היא מהעשירות, המתקדמות טכנולוגית והחזקות ביותר בעולם - מערכת החינוך מתקשה מאוד לענות על צורכיהם של חלק גדול ממשתתפיה, ומצב זה תורם בצורה מכריעה להתרחבות הפערים החברתיים והכלכליים.

כיצד מתיישב המצב הזה עם התמונה האידילית שמציירת המשפחה הישראלית לגבי מערכת החינוך הציבורית בארה"ב? התשובה נמצאת, כמו במקרים רבים בחברה האמריקאית, בכסף. תקציב בית הספר הבסיסי מגיע מהרשות המקומית, שגובה מסים מהתושבים. אבל יש בסיפור עוד אלמנט מכריע: תרומות שאוסף בית הספר מההורים.

באותו בית ספר בקליפורניה נקבע יעד גיוס תרומות של 100 אלף דולר, ובשער בית הספר הוצבה כרזה שבה הופיע "ברומטר" למצב התרומות העדכני - עד להגעה ליעד. ההורים מעורבים גם בפעילויות חינוכיות, תרבותיות וחברתיות בבית ספר, ברמה שאינה מוכרת בישראל. "מדי שבוע יש הורה תורן מתנדב שעוזר לבדוק את השיעורים, כי הסטנדרט הוא שכל תלמיד זוכה שכל השיעורים שהוא הכין ייבדקו, ולא רק חלק מהם", מספרת האם הישראלית.

אך זהו רק צדה היפה של מערכת החינוך האמריקאית, שבמובנים רבים - כמו מערכת הבריאות שם - היא אחת הסבוכות והמורכבות בעולם. המורכבות ברורה: ארה"ב היא בעלת האוכלוסייה השלישית בגודלה בעולם, אחרי סין והודו; שטחה עצום; היא פדרציה המחולקת למדינות, שלהן שלטון מקומי בעל השפעה ומידה רבה של עצמאות; אוכלוסייתה מגוונת להפליא מכל בחינה אפשרית - אתנית, חברתית, כלכלית, תרבותית; ההבדלים הכלכליים בין ערים, מחוזות ומדינות הם גורם מהותי ומשפיע ביותר - בתי ספר מתוקצבים על ידי הרשות המקומית, ומטבע הדברים, לרשויות עניות יש פחות תקציבים.

רויטרס

הגורמים המבניים הללו מנציחים את הפערים העצומים בחברה האמריקאית. כך נוצר מעגל סגור של חינוך חלש שלא מקדם אוכלוסיות חלשות למקום טוב יותר, שיאפשר להן לשלם עבור חינוך טוב יותר.

"כוכב המוות" של החינוך האמריקאי

האמריקאים מודעים היטב לבעיות במערכת החינוך שלהם. ב–2001 חוקק ממשל הנשיא ג'ורג' וו. בוש את חוק "אף ילד לא נותר מאחור", שדחף לרפורמה נרחבת בחינוך. החוק מבסס ומעודד האחדה של מדידת הישגי התלמידים, מעניק עצמאות רבה למדינות ומתווה את התקצוב הפדרלי הנדרש בחינוך. המטרה העיקרית שלו היתה סגירת פערים, אך בעשור וקצת שחלף מאז נראה כי כשל בכך - עד כדי כך שדיאן רביץ, פרשנית והיסטוריונית של חינוך, קראה לו "כוכב המוות" של החינוך האמריקאי.

החוק נתן דחיפה גם למהלך ההפרטה של מערכת החינוך בארה"ב, שהחל כמה שנים לפני כן. מהלך ההפרטה מלווה, בעיקר בשנים שמאז המשבר הפיננסי שהכניס את ארה"ב והמדינות שלה למצוקה תקציבית, במאבק מר מול איגודי המורים.

אי–פי

בשבוע שעבר סקרנו כאן את מערכת החינוך הפינית, שהצליחה בתוך עשור לחולל קפיצת מדרגה. אחת מאבני היסוד של השינוי הזה היתה המשבר הפיננסי שאליו נקלעה פינלנד בשנות ה–90, והצורך הדחוף לחתוך בתקציבי החינוך. כדי לעשות זאת, קוצץ מערך הפיקוח - ובתי הספר, המנהלים והמורים קיבלו עצמאות רבה. השילוב הזה, אומרים מומחים, הוא שאחראי במידה רבה להצלחת המערכת הפינית.

גם בארה"ב המשבר הכלכלי משפיע בצורה עמוקה על מערכת החינוך, וגם בה ניתן דגש רב על עצמאות בתי הספר, אלא שהיישום האמריקאי שונה בתכלית מזה הפיני. פרופ' גורדון לייפר, שעובד עם איגודי המורים בארה"ב וחוקר באוניברסיטת אורגון את החקיקה לרפורמה בחינוך בארה"ב, מצייר תמונה שונה: "הקיצוצים הנוראיים בתקציב החינוך נתפשים כהזדמנות להפסיק ללמד מוסיקה, אמנות ופילוסופיה, ולשים דגש על מבחנים סטנדרטיים שמועברים באופן ממוחשב. תוצאות המבחנים משמשות לקביעת תקציבי בית ספר וקידום של מורים".

העצמאות המוקנית לחלק מבתי הספר, הנקראים צ'רטרים, לא הקפיצה את מערכת החינוך קדימה, אלא בעיקר פתחה פתח להפרטת המערכת ולכניסה של גורמים פיננסיים כבדי משקל לתחום. הצ'רטרים הם בתי ספר המופעלים על ידי גורמים פרטיים בזיכיון ממשלתי, שמקבלים מהרשויות תשלום עבור כל תלמיד שלומד אצלם. אלה הם מלכ"רים שהוקמו כדי להעניק לבתי הספר חופש פעולה ולשחרר אותם מהתלות בוועדי העובדים ומתכתיבים לתוכנית הלימודים. נכון לסוף 2012, למדו בצ'רטרים 2 מיליון תלמידים אמריקאים - 5% מכלל התלמידים בבתי הספר הציבוריים בארה"ב. מספר המקומות בהם מוגבל, ולכן הקבלה נעשית בהגרלה. הורי תלמיד ששמו עולה בגורל יכולים לבחור בין בית ספר ציבורי לבין צ'רטר.

הצ'רטרים נולדו במקור כבתי ספר קטנים, ניסיוניים וחדשניים בגישתם. בישראל אפשר למצוא להם מקבילה בבתי ספר מהזרם האנתרופוסופי ובתי ספר לאמנות וטבע. אך בארה"ב, אומר לייפר, "אלה אינם בתי ספר ניסיוניים קטנים וחדשניים, אלא רשתות של בתי ספר שמופעלות על ידי תאגידים".

פרופ' גארי מירון מאוניברסיטת וסטרן מישיגן, שחקר את הנושא, טוען כי 42% מתלמידי הצ'רטרים לומדים בבתי ספר שמנוהלים על ידי חברות פרטיות, שמחזיקות בנתח גדל והולך מהשוק, עם רשתות של בתי ספר גדולים. הוא צופה כי השיעור יגדל ליותר מחצי.

מחקרים רבים בנושא שנערכו בארה"ב מראים שהביצועים בצ'רטרים אינם טובים יותר מהביצועים בבתי הספר הציבוריים הרגילים. מובן שפה ושם יש סיפורי הצלחה של צ'רטרים - למשל המלכ"ר KIPP, שמפעיל 125 בתי ספר והצליח להפיק תוצאות טובות לא רק בציונים, אלא גם בשיעור הבוגרים שמתקבלים ללימודים גבוהים.

מכפילים את כספם בתוך שבע שנים

פוטנציאל ההכנסות של שוק החינוך האמריקאי, המופרט והולך בחסות ממשלתית, מוערך ב–3 טריליון דולר. הסכום כולל את ההכנסות מהתקצוב הציבורי לתלמידים שיועבר למפעילים הפרטיים של הצ'רטרים, הטבות מס והכנסות מרכש טכנולוגי ואחר. הפרס העצום הזה מסחרר את ראשם של בכירים בבנקי ההשקעות, קרנות הגידור וקרנות ההשקעות הפרטיות הגדולות ביותר במדינה - והמרוץ להשגתו נמצא ב–20 השנים האחרונות בתוואי של האצה.

בלומברג

מערכת היחסים בין גופים חינוכיים לגופים פיננסיים מתהדקת והולכת. באפריל השנה נערך באריזונה מפגש יוצא דופן, שנקרא באופן רשמי "פסגת החדשנות בחינוך" ובאופן לא רשמי "דאבוס במדבר" - זו השנה השלישית ברציפות. בכנס השתתפו, לצד אנשי חינוך, נציגים מכל בתי ההשקעות והקרנות הגדולות, כולל KKR, וכן כלכלנים ידועים כמו לארי סאמרס, לשעבר שר האוצר של ארה"ב.

הפסגה היא אחד האירועים היוקרתיים של עולם החינוך, אך באופן סמלי, הנואם המרכזי בסעודת הסיום השנה היה המשקיע אנדי קסלר, שנשא נאום שעורר פלצות בלב אנשי חינוך רבים, ובו טען שהמורים נהפכים למיותרים בעידן של למידה דיגיטלית. החיבור הזה - בין פיננסיירים לאנשי חינוך - מדאיג במיוחד את לייפר ומבקרים אחרים של שיטת ההפרטה.

כנס דאבוס החינוכי אינו נקודת המפגש היחידה בין העולמות: ב–2010 חשף העיתונאי החוקר חואן גונזלס מ"ניו יורק דיילי ניוז" את הרווחים העצומים שגרפו משקיעים גדולים בחינוך מהטבת מס שנקראת "הטבת מס לשווקים חדשים". הטבה זו ניתנת לבנקים וקרנות שמשקיעים בפרויקטים קהילתיים בקהילות חלשות. היא מנוצלת בממדים גדולים בהשקעות בצ'רטרים.

"משקיעים בצ'רטרים מצליחים להכפיל את כספם בתוך שבע שנים באמצעות הטבת מס של 39% מהממשל הפדרלי. למעשה, הטבת המס היא על כסף שהם מלווים - והם גם מקבלים עליו ריבית בנוסף להטבה", נכתב בתחקיר. התחקיר מצא שכספים שאמורים להגיע לתלמידים ננגסים, והעלה שאלות קשות לגבי הפיקוח הממשלתי העצמאי על בתי הספר האלה ועל הדרך שבה הם מוציאים את התקציבים.

ב–2008, למשל, נחשף כי תאגיד למטרות רווח, אימג'ן סקולס ‏(Imagine Schools‏), שמנהל אחת מרשתות הצ'רטרים הגדולות, השתמש בתקציבים להשקעה בעסקות נדל"ן מורכבות - במקום להשקיע אותם במורים ובתוכנית הלימודים.

זה לא נגמר בכך. רשת הצ'רטרים הגדולה בארה"ב, גולן ‏(Gulen‏), שהוקמה על ידי חסידיו של איש הדת הטורקי פטולה גולן, נחקרה לאחר שלא פרעה אג"ח. החקירה העלתה שהרשת העניקה חוזים במאות אלפי דולרים למקורבים לתנועתו של גולן. כמו כן, בתי הספר שלו סירבו לקבל תלמידים עם נכויות ולקויות, לכאורה כדי לשפר את ממוצע הציונים.

בשנה האחרונה נפתחו כמה חקירות של הרשויות בשל חשד לנהלים חשבונאיים לא תקינים בכמה מבתי הספר האלה. כיום, אפילו תומכיו המקוריים של רעיון הצ'רטרים מפקפקים בו.

המבחן: מה עושים העשירים?

רויטרס

מעורבות אנשי העסקים בתחום החינוך משפיעה גם על התכנים ועל אמצעי הלמידה. בכל העולם מדברים מומחים על הצורך לתקשב את החינוך ולהתאימו למאה ה–21.

אך בעוד אנשי חינוך רואים לנגד עיניהם את האפשרויות הלימודיות הטמונות בתקשוב, רואים הפינננסיירים את השורה התחתונה: הפעלת בתי ספר דיגיטליים - שבהם מעורבות המורים קטנה יותר והעבודה מול מחשבים רבה יותר - היא רווחית להפליא, אומר לייפר. בהתאם לכך, שיעורים דיגיטליים מתחילים לחדור לבתי הספר המופרטים.

אחת הטענות הרווחות נגד איגודי המורים בארה"ב היא שהם עומדים בדרכם של השינוי והקדמה. "זה לא מה שקורה", טוען לייפר. "אין לי התנגדות לתת גישה ללימוד דיגיטלי, נגיד בבתי ספר כפריים מרוחקים - אך אני בעד חינוך אישי. מה שיש בצ'רטרים זה מוצרים סטנדרטיים. זה פועל כעסק.

"האיגודים עושים מהפכה שנועדה להעלות את הציפיות. האליטה רוצה לעשות מהפכה של הורדת ציפיות, בנוסח 'מזל שיש רק 35 תלמידים בכיתה', או 'אין לי ביטוח בריאות מלא, אבל טוב שיש חלקי'". לייפר קושר בין הדחיפה לרפורמות לבין הנתק של האליטות משאר הציבור: "האנשים שדוחפים לרפורמות האלה דוחפים גם להורדות שכר ולהרעת מצב העניים".

ללא קרדיט

לייפר מסכים שהתיאור שלו קודר להפליא, "כמו סרט בדיוני דיסטופי גרוע", שבו מחשבים מלמדים גדודים של ילדים משכונות עניות ואזורים מעוטי יכולת באמצעות תוכנות סטנדרטיות ואחידות. אך הוא מצליח לגלות אופטימיות זהירה, בהתבסס על ראיות לכך שהציבור לא תמיד מוכן לקנות את מה שמאכילים אותו. "השינויים שהם מציעים מאוד לא פופולריים. יש כמה מדינות שמרניות ורפובליקאיות מאוד, שבהן המצביעים הטילו וטו על החוקים שהמחוקקים העבירו. מסתבר שלביג ביזנס ‏(התאגידים הגדולים‏) קל יותר לקנות פוליטיקאים מאשר את הציבור", מסכם לייפר.

לייפר יוצא גם נגד המגמה המתגברת של מדידה והכנה למבחנים השוואתיים. הוא נשמע רך יחסית לעומת המומחה לחינוך הפיני, ד"ר פאסי סאלברג, שקורא לשימוש בתוצאות המבחנים כדי להעניש או לתגמל תלמידים, מורים ובתי ספר בשם "אחריות רעילה". לדברי לייפר, "אחת הבעיות עם הבחינות האלה היא שיש הרבה דברים חשובים שאי־אפשר לבחון, ודברים רבים שכן בוחנים אינם באמת חשובים.

"ארה"ב היא מקום שמייצא רעיונות. אני חושש שמדינות אחרות ילכו בעקבותיה לכיוון הלא רצוי הזה", אומר לייפר. ובאמת, מומחים רבים סבורים כי ישראל הולכת בעקבות המודל האמריקאי בחיבתה היתרה למבחנים סטנדרטיים. הסטנדרטיזציה חורגת הרבה מעבר למבחנים ולתוכניות הלימודים. גם בישראל מציע משרד החינוך במקרים מסוימים מערכי שיעור מתוסרטים, עד לרמת שפת הגוף למורים. "התאגידים חושבים שזה מגוחך שכל מורה ילמד בצורה שונה את המהפכה הצרפתית או את כוח הכבידה. הם חושבים שיש דרך אחת, ושמערכת ממוחשבת יכולה לעשות את זה טוב יותר", אומר לייפר.

ההורים מגייסים מיליון דולר

רויטרס

כדי לדעת איך מערכת חינוך טובה צריכה להיראות, אומר לייפר, צריך לראות מה בוחרים העשירים - שיכולים להרשות לעצמם לקנות את החינוך הטוב ביותר. "קחי לדוגמה את רם עמנואל, ראש עיריית שיקגו. הילדים שלו לומדים בבית ספר פרטי (מוסד פרטי שאינו מתוקצב ממשלתית, ואינו קשור להפרטה או לצ'רטרים), שבו אף אחד לא מעריך את המורים על פי התוצאות של מבחני הילדים. העשירים שולחים את ילדיהם לבתי ספר שיש בהם כיתות קטנות, שבהם לומדים גם אמנות ושפות זרות, ושבהם המורים לא נמדדים על פי מבחנים השוואתיים", הוא אומר.

אורלי ליבל, פרופ' למשפטים באוניברסיטת סן דייגו, שמתגוררת בעיר שבע שנים עם בן זוגה פרופסור און אמיר, מסכימה עם התזה של לייפר. בני הזוג החליטו לשלוח את שלוש בנותיהם לבית ספר פרטי - מהטובים בארה"ב. ליבל טוענת שהאליטה בארה"ב - הפוליטית, התרבותית והאקדמית, כולל משפחתו של הנשיא ברק אובמה - בוחרת לרוב לשלוח את ילדיה לבתי ספר פרטיים. ליבל מספרת על כיתות קטנות בבית הספר של בנותיה, על מורים ברמה גבוהה מאוד, שחדורים בתחושת שליחות לגבי המקצוע שלהם - אף ששכרם לא גבוה במיוחד, ועל פרויקטים בהשקעה רצינית מאוד של מחשבה לטווח ארוך שבהם משתתפים הילדים. שכר הלימוד, כמובן, גבוה מאוד.

במפתיע, שכר הלימוד הזה אינו מממן את התקציב במלואו. כמו בית הספר הציבורי שבו למד אוהד, ההורים בבית הספר הפרטי מתגייסים למאמץ המימון - בממדים הרבה יותר גדולים. אם בבית הספר הציבורי מגייסים 100 אלף דולר כדי לשפר את אולם הספורט, בזה הפרטי מגייסים מיליון דולר. בסן דייגו ובמקומות כמו ניו יורק, שיקגו ואזור סן פרנסיסקו, יש מיליונרים ומיליארדרים שמוכנים לשלם אפילו 100 אלף דולר במכירה פומבית בבית הספר כדי לקבל מקום חנייה פרטי, שמאפשר להם להוריד את הילדים סמוך לשער בית הספר.

לייפר מספק את תמונת הראי של המציאות הזאת: "הבת שלי בת שש. היא סיימה עכשיו כיתה א', שבה 31 ילדים. בבית הספר שלה מבטלים את הספרייה. רבע מהשנה לא היו שיעורי חינוך גופני ומוסיקה. מה שמעניין אותי הוא לא תוצאות המבחנים שלה, אלא שיהיו לה חברים, שתהיה סקרנית ותתעניין בדברים. בית ספר צריך לגרום לילדים להיות סקרנים, לתת להם ביטחון עצמי, ללמד אותם שיתוף פעולה".

רויטרס

לייפר דוחה את הטענה שאמריקה צריכה לכוון את מערכת החינוך ליצירת אנשים שיוכלו להתחרות כלכלית בסין. לדבריו, "מקצצים בתקציב ומעיפים מאות אלפי ילדים בני ארבע מחוץ למערכת החינוך, מגדילים את מספר הילדים בכיתה. צריך לזכור: מדובר בבני אדם; בילדים שמקבלים חינוך עלוב. הגלובליזציה משמשת כתירוץ להחמיר את הבעיה".

הפיננסיירים נלחמים באיגודי המורים; המורים נלחמים על הפנסיה

על רקע משבר החובות של ארה"ב ושל ממשלות המדינות האמריקאיות, יש כיום דרישה גוברת לקיצוצים בתקציב החינוך. אלא שכדי לקצץ בתקציבים אלה, נדרשים הפוליטיקאים לעבור את איגודי המורים - שנהנים מזכויות לעתים מפליגות, ומונעים קיצוצים בשכר ובהטבות הפנסיוניות.

כך, איגודי המורים, שהיו במשך שנים מהאיגודים החזקים והמשפיעים ביותר בארה"ב, נמצאים כיום תחת מתקפה - בעיקר מהצד הימני של הקשת הפוליטית. מהלכי חקיקה נרחבים נעשים במדינות, כדי לשלול מהם את זכויות המשא ומתן הקיבוצי וזכויות התאגדות אחרות, וזוכים להצלחה. במגזר הציבורי וגם הפרטי, שיעור ההתאגדות נמצא בשפל.

פרופ' גורדון לייפר, שעובד עם איגודי המורים בארה"ב, מאמין כי מהלך החקיקה הגדול בתחום יחסי העבודה עם המורים מתודלק על ידי אינטרסים עסקיים, שמבקשים לגזור קופון מההפרטה. לדבריו, "רוב החוקים שעברו נתמכו על ידי לובי של התאגידים הגדולים".

על כף המאזניים מונחים לא רק ימי החופשה והקביעות של המורים, אלא הרבה מאוד כסף שנמצא בפנסיות תקציביות. במהלך המאבק, המורים מגלים לעתים שהם מאבדים גם את תמיכתם של שותפיהם הטבעיים - המפלגה הדמוקרטית. כך קרה למשל בשיקגו - 350 אלף תלמידים בבתי הספר הציבוריים בעיר ישבו בבית בשל שביתת האיגוד, שהסתיימה בהעלאת שכר של 16% בתמורה ליום לימודים ארוך. הנשיא ברק אובמה, הבוס לשעבר של ראש עיריית שיקגו רם עמנואל, פעל יותר מקודמיו בתפקיד כדי לצמצם את הסמכויות וההטבות לאיגודי המורים - במסגרת מאמצים לשיפור החינוך הציבורי.

איגודי המורים מנסים להשיב מלחמה. מגובים במימון כבד ובמאות אלפי חברים, הם מפעילים לובי משלהם נגד יוזמות הרפורמה. לייפר טוען שהאיגודים פועלים לטובת התלמידים. "האיגודים הם היחידים שרוצים כיתות קטנות, שרוצים ללמד מוסיקה ואמנות. העובדה שיש למורים ותק וקביעות מאפשרת להם לעשות דברים חריגים ולהילחם על שיפור החינוך ועל כיתות קטנות. המורה הממוצע בארה"ב עוזב אחרי עשר שנים, כי העבודה מלחיצה מדי.

"כשמסתכלים על הראיות בשטח, אין שום קשר בין גירעון לבין העסקת מורים מאוגדים. בעשר מדינות אין חוזים עם האיגודים, וגם להן יש משבר תקציבי", אומר לייפר. הוא שולל גם את הטיעון שהאיגודים מגינים באמצעות ותק וקביעות על מורים גרועים ומונעים כניסה של מורים חדשים ושל חדשנות בכלל. לטענתו, "עשר המדינות שאין בהן איגודי מורים נמצאות בתחתית דירוג ההישגים של קריאה ומתמטיקה".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו