שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

תשוקה אפלה לקולנוע: רטרוספקטיבה לבמאי הגדול לואיס בונואל

האירוע הקולנועי החשוב ביותר כאן זה זמן רב מתחיל הערב: רטרוספקטיבה ללואיס בונואל, מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע. מ”הכלב האנדלוסי” דרך “יפהפיית היום” ועד ל”תשוקה אפלה”

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אורי קליין

לראשונה זה זמן רב יתפקדו הסינמטקים של תל אביב, ירושלים וחיפה כסינמטקים לכל דבר: מחר בערב (שלישי) תיפתח רטרוספקטיבה של לואיס בונואל – שב-29 בחודש ימלאו 30 שנים למותו, בן 83. יוקרנו בה 23 מסרטיו, החל ב"הכלב האנדלוסי" מ-1928 וכלה ב"תשוקה אפלה". בנוסף להם יוקרן הסרט התיעודי מ-2008 "התסריט האחרון: זוכרים את לואיס בונואל", שביימו חאווייר אספדה וגאיזקה אורסטי, ובו חואן לואיס בונואל, בנו של הבמאי, וז'אן-קלוד קארייר, שכתב רבים מסרטיו המאוחרים של בונואל, מסיירים במקומות שהיו חשובים ליצירתו ודנים בה. הרטרוספקטיבה תימשך עד סוף אוגוסט, וגם אם אינה מלאה וחסרים בה 12 סרטים שביים בונואל במשך הקריירה הארוכה שלו - היא האירוע הקולנועי החשוב ביותר שאירע כאן תקופה ארוכה.

יש שקוראים לו בונואל. יש שקוראים לו בוניואל; התרגלנו בישראל לכתוב את שמו כך: לואיס בונואל, וגם אם אין זה ההיגוי המדויק של שמו, ולואיס בוניואל היא הדרך הנכונה יותר להעתיק את שמו לכתב, אמשיך בכתבה הזאת לקרוא לו בונואל; כי כך אני עושה זה שנים, ונדמה לי שלבונואל לא היה אכפת, כי הרי שום דבר במציאות של סרטיו לא היה בעל ייצוג ומשמעות אחת, יחידה ומוחלטת: הכל בסרטיו השתקף דרך פריזמה שהפכה את המוצג בהם למרובי אפשרויות, השתקפויות ופרשנויות. כי הרי מה כבר יכולה להיות חשיבותו של ההיגוי הנכון של שם במציאות קולנועית שבה שתי שחקניות שונות, קרול בוקה הצרפתייה ואנג’לה מולינה הספרדייה, יכלו לגלם אותה דמות נשית שמוציאה גבר מדעתו, כפי שאירע ב”תשוקה אפלה”, סרטו האחרון של בונואל מ-1977? נכון שבאותו מקרה הבחירה נבעה מנסיבות מעשיות: בונואל לא היה מרוצה מהופעתה של השחקנית המקורית שבחר לגלם את דמותה של קונצ’יטה, גיבורת הסרט, וזה היה פתרונו לבעיה שניצבה בפניו. אך הפתרון מלמד הרבה על אופן יצירתו ואמנותו: המעשי נהפך לתיאורטי. הממשי לסימבולי. החסך נהפך לעושר והמצוקה המיידית ליופי נצחי.

"הכלב האנדלוסי"

כאשר מדברים על בונואל מציינים שהוא סוריאליסט; אומרים שהוא פרובוקטור; מתארים את המהמורות הרבות שהיו בקריירה שלו ואת התמורות שחלו ביצירתו, שנעה בין הניסיוני למסורתי; דנים במתקפותיו על הממסד הדתי ועל הבורגנות השבעה והשאננה; עוסקים בשילוב המתקיים בסרטיו בין הקודר לקומי ובין חומרה לשעשוע, ומתייחסים למקומם של היצר והתשוקה ביצירתו. כל זה נכון ורלוונטי ליצירתו, אך בראש וראשונה ישנה עובדה אחת שהיא החשובה מכל: לואיס בונואל היה אחד מגדולי הבמאים בתולדות הקולנוע. סרטיו, בין שהיו ריאליסטיים ובין שהיו סוריאליסטיים, מלודרמות בעלות אופי כמעט שמרני או יצירות בעלות מבנה ונפח ייחודי ונועז - הניבו קודם כל מצבור אינסופי של דימויים שהיו לחלק מהזיכרון המצטבר של הקולנוע לדורותיו. ובראש וראשונה הם הניבו יופי, בין שתיארו מציאות אנושית, חברתית וכלכלית קשה ובין שהתרחשו במציאות חברתית יפה ואלגנטית. בונואל הוא אחד מאותם במאים, שאם מציינים אפילו חלק מזערי מרשימת סרטיו – "הכלב האנדלוסי", "תור הזהב", "אדמה ללא לחם", "לוס אולבידאדוס", "וירידיאנה", "המלאך המשמיד", "יומנה של חדרנית" (בכיכובה של ז'אן מורו, שאף היא היתה אז בשיא הקריירה שלה), "טריסטנה", "סוד הקסם הבורגני", "תשוקה אפלה" – כמעט שאין צורך להוסיף דבר כדי להוכיח את גדולתו וחשיבותו. סרטיו מדברים בשם עצמם. הם מעידים על תפארתו של הקולנוע.

מדארווין עד פרנקו

לואיס בונואל

לואיס בונואל נולד כמעט עם הקולנוע עצמו. הוא נולד ב-1900, בן למשפחה אמידה, בקאלאנדה, כפר באזור אראגון שבספרד. הוא היה הבכור מבין שבעה ילדים. המשפחה עברה לסאראגוסה, שם למד בונואל בבית הספר התיכון המקומי והסתבך עם מוריו יותר מפעם אחת. הוא חונך חינוך ישועי קפדני, אך כשהיה בן 16 התנער מהדת. באוטוביוגרפיה שלו, "Mi Ultimo Suspiro", הוא מציין את קריאת ספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" כאירוע מכונן בתהליך התנתקותו מהדת והתנגדותו לשקר ולזיוף הטמונים בממסד הדתי. בכלל, כדי להכיר את בונואל מומלץ לקרוא את האוטוביוגרפיה שלו, שנכתבה בעזרתו של ז'אן-קלוד קארייר ותורגמה לשפות רבות. הקריאה בספר, שעמוס בסיפורים ואנקדוטות, חלקם הגדול פרובוקטיביים (למשל, תיאור יחסיו הסוערים עם דאלי, שאת חברתו, גאלה, אשתו של המשורר פול אלואר, בונואל ניסה לחנוק פעם, ועם צ'פלין: באחת האורגיות שאירגן צ’פלין הוא כמעט השתתף) - מהנה כמעט כמו צפייה באחד מסרטיו.

סיפורו של בונואל הוא סיפור של מסעות בין ערים, מדינות ויבשות. ב-1917 הוא החל ללמוד באוניברסיטה של מדריד, תחילה אגרונומיה והנדסה ולבסוף פילוסופיה. באותה תקופה נולדה ידידותו עם הצייר סלבדור דאלי ועם המשורר פדריקו גרסיה לורקה. בונואל התעניין בקולנוע מגיל צעיר. ב-1925 הוא עבר לפאריס ושם שימש בין השאר עוזרו של ז'או אפשטיין, מגדולי הבמאים והתיאורטיקאים של דורו. באותה תקופה פגש בונואל את ז'אן ריקאר, ספורטאית שזכתה במדליית ארד אולימפית והיתה למורה להתעמלות, והשניים התחתנו ב-1925. נולדו להם שני בנים ונישואיהם נמשכו עד למותו של בונואל. אחרי שהסתכסך עם אפשטיין, עבד כמבקר קולנוע בפאריס ובמדריד ואף ייסד במדריד את מועדון הקולנוע הראשון. ב-1928 הוא ביים יחד עם דאלי את סרטו הראשון, "הכלב האנדלוסי", שאורכו 16 דקות; הדימוי הראשון שלו - מן הידועים ביותר בתולדות הקולנוע, ואולי זה שמייצג אמנות זו יותר מכל דימוי קולנועי אחר - הוא של עין אשה הנחתכת בסכין גילוח.

ב-1929, בעקבות הסערה שעורר "הכלב האנדלוסי" וההצלחה שנחל, הוזמנו בונואל ודאלי לביים סרט נוסף, "תור הזהב". אך מכיוון שבינתיים פרץ בין השניים סכסוך, שנבע מההבדלים בהשקפות הפוליטיות והאידיאולוגיות שלהם, דאלי לא היה מעורב בעשיית הסרט. כקודמו, נחשב “תור הזהב” לאבן יסוד בתולדות הקולנוע הסוריאליסטי, ואף הוא כולל כמה מהדימויים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע. בעקבות הצלחת הסרט והשערורייה שחולל, הוזמן בונואל לבוא להוליווד ולשהות על בימות הצילומים של חברת אם-ג'י-אם (באותה תקופה גייסו האולפנים ההוליוודיים כל מי שנדמה להם ככישרון מעבר לאוקיינוס). אחרי כמה חודשים של בטלה ואף השפלה (גרטה גרבו גירשה אותו מבימת הצילומים של אחד מסרטיה מכיוון שלא סבלה זרים) הוא חזר לספרד.

בין השנים 1932 ל-1937 שהה בונואל במולדתו, וזו אחת התקופות המרתקות בחייו, בזכות השילוב שהתקיים בה בין יצירתו, שעברה תמורות רבות, לפעילותו הפוליטית, בעיקר אחרי שפרצה בספרד מלחמת האזרחים. ברטרוספקטיבה יוקרנו יחד שני סרטים קצרים מתקופה זו. האחד הוא "אדמה ללא לחם" מ-1932: סרט זה, המתאר את חייהם הקשים של האיכרים באזור Las Hurdes, שילב בין קטעים תיעודיים לעלילתיים ויצר ניגודים ייחודיים וחדשניים לזמנם בין הנראה על הבד לבין הקריינות והמוסיקה הנשמעים בפס הקול. הסרט השני הוא "ספרד 1936", שמתאר את ימיה הראשונים של מלחמת האזרחים. ביים אותו ז'אן-פול לה שאנואה (שהיה אחר כך לאחד הבמאים המצליחים ביותר של קולנוע צרפתי פופולרי) על פי תסריט של בונואל.

בזמן המלחמה נסע בונואל שוב לארצות הברית, כדי לשמש יועץ בסרטים העוסקים במלחמה בספרד, אך כמעט מיד עם בואו לאמריקה נגמרה מלחמת האזרחים, פרנקו עלה לשלטון, ובונואל ומשפחתו לא יכלו לחזור עוד למולדתם. הוא נותר בהוליווד עד לסוף מלחמת העולם השנייה. בכל אותה תקופה לא ביים אפילו סרט אחד.

הצלחות ושערוריות

בונואל עבר למקסיקו וביים בה מספר לא מועט של סרטים, שרק חלק מהם נמנים עם פסגת יצירתו, אם כי כולם מעניינים. ברטרוספקטיבה מוקרנים כמה מהם, אך חבל שאין בה שלושה מהסרטים הטובים ביותר שיצר שם. אלה הם "לוס אולבידאדוס" מ-1950, סיפורה של חבורת ילדים המשליטה טרור על שכונת עוני במקסיקו סיטי, סרט שזיכה את בונואל בפרס הבימוי בפסטיבל קאן; "אל" מ-1953, סיפורו של גבר המפתח אובססיה כלפי אשה, מתחתן אתה וצדו האפל מתגלה. זהו סרט שמבשר כמה מסרטיו המאוחרים של בונואל כגון "טריסטנה" ו"תשוקה אפלה"; ו"חיי הפשע של ארכיבאלדו דה לה קרוז", סיפורו של גבר המבקש לבצע את הפשע המושלם.

סרטים מאותה תקופה שכן מוקרנים ברטרוספקטיבה הם "נזארין" מ-1959, סיפורו של כומר שמנסה לעשות רק טוב ואינו מצליח; "המלאך המשמיד" מ-1962, מיצירות המופת של בונואל, שאף היא מבשרת כמה מסרטיו המאוחרים יותר (הסרט מציג את סיפורה של חבורת אורחים שמתנחלים בביתה של משפחה בורגנית ומסרבים לעזוב); ו"סימון מהמדבר" מ-1965, סרט על אודות גבר המתבודד במדבר כדי להתקרב לאלוהים ולהיאבק בשטן.

בשנות ה-50 ביים בונואל כמה סרטים שהופקו כקו-פרודוקציות בין מקסיקו, שהיתה אז בעידן של פריחה קולנועית, לצרפת או איטליה, בהשתתפות השחקנים סימון סיניורה, מישל פיקולי, ז'ורז' מארשל, ז'ראר פיליפ ואחרים. שניים מהסרטים האלה - "קוראים לזה שחר" מ-1955" ו"מוות בגן" מ-1956 - יוקרנו ברטרוספקטיבה. לעומתם נעדרת ממנה יצירה חריגה אך מרתקת מאותה העת: גרסתו של בונואל מ-1954 ל"רובינזון קרוזו".

"המלאך המשמיד" ו"סימון מהמדבר" נוצרו כבר אחרי האירוע המכונן בקריירה של בונואל. ב-1961 החליט פרנקו להפגין פתיחות והזמין את בונואל לביים סרט כקו-פרודוקציה ספרדית-מקסיקאית. התוצאה, "וירידיאנה", שזכתה בפרס דקל הזהב בפסטיבל קאן, היא אחת מיצירותיו הגדולות והנודעות ביותר של בונואל; יצירה בוטה, תוקפנית, אכזרית ופיוטית כאחת. היא מציגה את סיפורה של אשה צעירה חסודה, שלפני כניסתה למנזר מבקרת אצל דודה, שמתאהב בה ומתאבד. היא יורשת את אחוזתו ומזמינה את כל עניי הסביבה להתגורר בה. המעשה הטוב הזה מתגלגל לכדי הילולה גרוטסקית, שמסתיימת באחד הדימויים הזכורים ביותר בתולדות הקולנוע: גרסתו של בונואל לציור "הסעודה האחרונה".

ההצלחה הבינלאומית של "וירידיאנה" והשערורייה שחולל הסרט – הוותיקן קרא להחרים אותו ובספרד הוא כמובן נאסר להקרנה – הפכה את לואיס בונואל שוב לאחד הבמאים הנודעים ביותר בעולם, והפעם אף בעוצמה רבה מאשר בראשית הקריירה שלו. היו אלה השנים של גודאר וטריפו, ברגמן, פליני, אנטוניוני, פזוליני וקוראסאווה – ובונואל הצטרף לרשימה זו של במאים, שכל סרט חדש שלהם היה לאירוע.

קתרין דנב ב"יפהפיית היום"

התקופה שבה בונואל ניצב בצמרת מתחילה ב-1964, אז ביים בצרפת את גרסתו לרומן של גוסטב מירבו "יומנה של חדרנית" בכיכובה של ז'אן מורו, שאף היא היתה אז בשיא הקריירה שלה. זו גרסה שונה מאוד של הרומן מזו שביים ז'אן רנואר ב-1946, בזמן שהותו בהוליווד, בכיכובה של פולט גודארד. ההשוואה בין שתי הגרסאות מרתקת לא רק בגלל ההבדלים ביניהן, אלא מפני שיש המשווים בין שני במאים גדולים אלה, רנואר ובונואל, ורואים בהם יוצרים הסותרים ומשלימים זה את זה בסגנונם ובנושאי עיסוקם. גרסתו של בונואל לרומן של מירבו תוקפנית בהרבה מזו של רנואר, ספוגה באירוניה ונוטה אף היא לגרוטסקה שאיפיינה את "וירידיאנה" ותאפיין כמה מסרטיו הבאים.

בונואל המשיך לעבוד בצרפת ועד ל-1977 ביים שישה סרטים נוספים, שכל אחד מהם זכה להצלחה ולהערכה בינלאומיות. אולי המהולל בהם הוא "יפהפיית היום" מ-1967, שהתבסס על ספר מאת ג'וזף קסל. כוכבת הסרט היתה קתרין דנב. בונואל, יחד עם הבמאי ז'אק דמי שביים אותה ב"מטריות שרבורג" ו"העלמות מרושפור", היו שני הבמאים שהכירו בכישרונה אף יותר מהבמאי רוז'ה ואדים, שגילה אותה, ועיצבו את הקריירה ואת הפרסונה שלה. דנב כיכבה פעם נוספת בסרט של בונואל, "טריסטנה" מ-1970, שבו גילמה את בת חסותו של אציל ספרדי, שמתאהב בה (בגילומו של השחקן הספרדי הגדול פרננדו ריי, שיופיע גם ב”סוד הקסם הבורגני” ב-1972 וב”תשוקה אפלה”). אף זו מלודרמה נוקבת, אכזרית, ספוגה באירוניה אך גם עדנה. בנוסף לריי, שחקן נוסף שהיה אהוב על בונואל היה מישל פיקולי הצרפתי, שהופיע ב"יומנה של חדרנית", "יפהפיית היום", "שביל החלב" ב-1969, "סוד הקסם הבורגני" ו"רוח החופש" ב-1974, וקולו נשמע בפסקול של "תשוקה אפלה", סרטו האחרון של בונואל.

"תשוקה אפלה" התבסס על ספר מאת פייר לואיס, שנוצרו לו כמה גרסאות קולנועיות עוד לפני כן (הנודעת בהן היא "השטן הוא אשה", שביים ב-1935 ג'וזף פון שטרנברג בכיכובה של מרלן דיטריך; גם את עבודתו של פון שטרנברג מעניין להשוות עם זו של בונואל). כמו “יפהפיית היום”, גם הוא טישטש את הגבולות בין מציאות להזיה. אך היתה זו הטרילוגיה של "שביל החלב", "סוד הקסם הבורגני" ו"רוח החופש" שהחזירה את בונואל ביתר שאת אל מקורותיה הסוריאליסטיים של יצירתו, והפעם במסגרת עלילתית תוקפנית כתמיד אך גם ספוגת הומור יותר מבעבר.

כמו כמה מגדולי במאי הקולנוע בעבר - ז'אן רנואר ואלפרד היצ'קוק הם שתיים מהדוגמאות - יצירתו של לואיס בונואל ספוגה באמביוולנטיות רעיונית ורגשית; אמביוולנטיות ההופכת את סרטיו למסע של דיאלקטיקה הולכת ומתעצמת לאורך חמישה עשורים קולנועיים. בונואל ראה בקולנוע, בחושך שבו אנו צופים באור שבוקע מאחורינו אל עבר המשך שלפנינו, את המסד להיווצרותה של יצירה שנעה בין מציאות לחלום ומאחדת ביניהם. מהערב אפשר יהיה להיחשף לגדולתה של אמביוולנטיות זו; לסוד הקסם הבונואלי, שממשיך וימשיך להפעים אותנו במסתוריותו, מורכבותו ובעיקר יופיו, שהוא גם יופיו של יום וגם יופיו של לילה אפל, שהתשוקה לחיים ולקולנוע מאחדת ביניהם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ