כשאת אומרת קאמפ, למה את מתכוונת?

המאמר "הערות על קאמפ" מ-1964 סימן את סוזן זונטג כאינטלקטואלית מבטיחה ושינה שיח תרבותי שלם. אבל מה מייצג המושג החמקמק הזה, בייחוד כיום, כשהכל קאמפי? חן שיינברג מנסה לפצח את סוד הקסם בערב מחווה שיוקרנו בו שלושה סרטי אוונגרד

נטע אלכסנדר

"דברים רבים בעולם לא נקראו בשם; ודברים רבים, אף כי נקראו בשם, מעולם לא תוארו. אחד מאלה הוא הרגישות –מודרנית בתכלית, גרסה של תחכום אם כי בדרך כלל לא מזוהה עמו – הידועה בשם הכיתתי קאמפ (camp)". הציטוט הזה פותח את מאמרה רב ההשפעה של סוזן זונטג "הערות על קאמפ" (תרגום: רחל נאמן), שהופיע לראשונה ב-1964 וסימן את הרגע שבו הקאמפ – אותה תופעה תרבותית חמקמקה שזונטג התעקשה להגדיר כ"רגישות" – עבר מהשוליים של התרבות האמריקאית למיינסטרים. מאמרה הקצר והדחוס של זונטג, אז בת 31 בלבד, הוא דוגמה נדירה למאמר אקדמי שהצליח לשנות שיח תרבותי שלם, לטשטש את ההבחנה בין תרבות "נמוכה" ל"גבוהה" ולנתח את הקשר בין סגנון אסתטי לתופעות חברתיות ופוליטיות ובהן היחס להומוסקסואליות ומיניות נזילה, ביקורת על אורח החיים הבורגני וכמיהה אוטופית לעולם קרנבלי של היפוך תפקידים, טשטוש גבולות ומשחק אינסופי.

"כשזונטג כתבה את 'הערות על קאמפ' ב-1964 היא היתה אחת הראשונות שהביאו את המושג 'קאמפ' לתודעה של המיינסטרים", מסביר חן שיינברג, אוצר של קולנוע ניסיוני ואמן וידיאו שיזם אירוע מחווה לזונטג ולמאמרה פורץ הדרך, שיתקיים בשבוע הבא (ב-28 ביולי בסינמטק ירושלים, וב-31 ביולי בסינמטק תל אביב). "זונטג היתה די צעירה כשהמאמר הזה פורסם, והוא פרץ בשבילה את הדרך וסימן אותה כאינטלקטואלית מבטיחה. באותה תקופה המושג קאמפ אמנם היה קיים, אבל הוא זוהה עם אזוטריה תרבותית, טעמים שפחות קשורים לתרבות השלטת".

"חנוכת היכל התענוגות" של קנת אנגר, 1954

אחד האתגרים המרכזיים שזונטג מתמודדת אתו הוא ש”קאמפ” הוא לא קטגוריה או ז'אנר, אלא משהו שהיא מכנה "רגישות". איך אם כן ניתן להגדיר "קאמפ"?

שיינברג: "רגישות (sensibility) היא אכן מלה יוצאת דופן. מלה שלא משתמשים בה הרבה. כשהיא מנסה להגדיר את התופעה הזאת היא מדברת על הלא־טבעי, המלאכותי: משהו שחורג מריאליזם ומנסה להקצין את המציאות. זה סגנון שביסודו הגזמה ותיאטרליות. הרעיון הקאמפי המרכזי הוא החיים כתיאטרון, או המהות־כגילום־תפקיד (Being-as-Playing-a-Role). אלמנט נוסף שזונטג מדברת עליו הוא ההנגדה בין מלאכותיות לטבעיות. מובן שבקריאה ביקורתית אפשר לשאול: האם המלאכותי הוא לא טבעי במובן מסוים, והאם ההנגדה הזאת אכן תקפה?”

בניסיון להגדיר את התופעה הזאת שהיא בעצם "רגישות", זונטג מחלקת את מאמרה ל-58 סעיפים שכל אחד מהם מבקש להאיר אותה מזווית אחרת. כך למשל, בסעיף מספר 3 היא כותבת: "קאמפ היא תכונה שאפשר לאתרה בחפצים ובהתנהגות של אנשים. יש סרטים 'קאמפיים', בגדים 'קאמפיים', רהיטים 'קאמפיים', שירים פופולריים 'קאמפיים’, רומנים 'קאמפיים', אנשים 'קאמפיים', בניינים 'קאמפיים'". סעיף 4 כולל רשימה ארוכה של "פריטים שהם חלק מהקטלוג של הקאמפ", ובהם "אגם הברבורים", האופרות של בליני, גלויות מצוירות מסוימות מסוף המאה, בגדי נשים משנות ה-20 וציורי קומיקס ישנים של פלאש גורדון. לטענת זונטג, כל הדברים הקאמפיים חולקים חיבה ללא־טבעי, למוגזם ולמסוגנן, והם מדגישים את המרקם והסגנון על חשבון התוכן. יצירות קאמפיות הן יצירות מודעות לעצמן, המתייחסות בהומור לנושאים רציניים – וברצינות להומור.

כדי לפצח את סוד קסמו של הקאמפ, בחר שיינברג לכלול בערב המחווה לזונטג שלושה סרטי אוונגרד משנות ה-50 וה-60 המשקפים אותה "רגישות מודרנית" החומקת מהגדרה: הסרט הניסיוני "החזק בי בעודי עירום" (Hold me While I’m Naked) של הקולנוען הניו יורקי ג'ורג' קוצ'אר, קלאסיקת המדע הבדיוני "חטאי הפלאשפואידים" (Sins of the Fleshapoids) של אחיו התאום של קוצ'אר, מייק קוצ'אר, ויצירת המופת "חנוכת היכל התענוגות" של הקולנוען האוונגרדי החשוב קנת אנגר.

"ההקרנה הזאת היא למעשה האירוע האחרון של סדרת הקרנות בשם Off שהוקדשה לקולנוע אמריקאי אוונגרדי של שנות ה-60”, הוא אומר. “הסדרה, בתמיכת קרן אוסטרובסקי והמרכז לאמנות עכשווית בתל אביב, הציגה בחודשים האחרונים סרטים של יוצרים פורצי דרך כמו וורהול, ג’וזף קורנל, ג'ונאס מקאס וברוס קונר, ורציתי לסיים אותה במחווה לזונטג. זונטג היתה תומכת נלהבת של קולנוע האוונגרד האמריקאי, היא כתבה בהמשך מאמר הגנה על הסרט הניסיוני החשוב Flaming Creatures של ג'ק סמית מ-1963, שכולם חוץ ממנה טענו שהוא פורנוגרפיה. החשיבה שלה על יצירות שנחשבו לוולגריות ול'נמוכות' היתה פורצת דרך, ונראה לי טבעי לסיים סדרת הקרנות על קולנוע אוונגרד במחווה לאחת התומכות הנלהבות ביותר שלו. בחרתי להקרין את שני הסרטים של האחים קוצ'אר כי במידה מסוימת הם חייבים את קיומם למאמר של זונטג".

שיינברג, שלמד קולנוע באוניברסיטת תל אביב ומלמד כיום קולנוע ניסיוני בסם שפיגל, בסמינר הקיבוצים ובמדרשה לאמנות, מספר כי המפגש הראשון שלו עם המאמר זכור לו כרגע משמעותי במיוחד בהכשרתו כחוקר ויוצר קולנוע. "לא רבים זוכרים זאת, אבל הוא תורגם לראשונה לעברית באפריל 1987, לגיליון של כתב העת 'סרטים' שהוקדש ל'קאמפיות' בסרטו של עמוס גוטמן ‘בר 51’. נתקלתי בגיליון הזה כמעט במקרה בחנות ספרים יד שנייה ומיד רכשתי אותו”.

לדבריו, בשנות ה-80, ימי הפריחה והזוהר של תרבות המועדונים התל אביבית שהיו לה לא מעט סממנים קאמפיים, התרגום העברי הראשון הזה למאמרה של זונטג עורר גלים בשיח המקומי (ראו תיבה). ובכל זאת, התרגום נשכח, ואף שמאז פורסמו תרגומים נוספים כיום יש נטייה לבלבל בין קאמפ לקטגוריות כמו "קיטש", "קאלט" או "טראש"; זונטג עצמה ציינה כי נוטים לבלבל בינו ל”קיטש” או לסתם ”טעם רע”.

"חטאי הפלאשפואידים" של מייק קוצ'ר, 1965

אז בכל זאת, מה מייחד את ה"קאמפ"?

"קאמפ הוא לא רק דגש סגנוני. הרעיון הבסיסי שזונטג מדגישה הוא ללכת נגד הגדרות מקובלות, בין שאלו הגדרות מיניות כמו הומוסקסואל או דו־מיני, ובין שאלו הגדרות תרבותיות כמו 'טעם טוב' לעומת 'טעם רע'. בסעיף 10 היא כותבת: 'קאמפ רואה הכל במרכאות. אין זו מנורה, אלא 'מנורה'. לא אשה, אלא 'אשה'. יש כאן עניין של שחרור מהבניות חברתיות. למשל, היא שמה דגש על הצורך ללכת נגד הגרעין של המיניות שלך, נגד הטבע הביולוגי. הקאמפ הוא קריאה לשלב בין אלמנטים ביולוגיים לאלמנטים תרבותיים ואישיים. אם הקאמפ הוא ההפך מהטבעי ומהקובנציונלי, אז אותו דבר נכון גם למיניות אנדרוגנית שמשלבת את שני המינים או מנסה למצוא אלטרנטיבה למיניות נורמטיבית. הרעיון הבסיסי הוא להרחיב את הגבולות".

אסתטיקה וחתרנות

פרסום המאמר "הערות על הקאמפ" (שנכלל ב-1966 בספרה רב ההשפעה של זונטג "נגד פרשנות", Against Interpretation) השתלב היטב באווירה המהפכנית ששרתה באותם ימים על הקולנוע האמריקאי העצמאי. "זונטג שיחררה כל מיני זרמים תת קרקעיים. השיח התרבותי שנוצר בעקבות פרסום מאמרה סייע ליוצרים מסוימים ללכת עד הסוף עם החזון האמנותי שלהם. זו היתה תקופה של פריחה שכן יוצרים עצמאיים ביקשו לחתור נגד ההגמוניה של הוליווד ולייצר מסלולים אלטרנטיביים של ייצור והפצת סרטים. לכן המקבץ שאצרתי הוא מקבץ של סרטים פסיכדליים, שבמידה רבה נראים כמו הזיה. זה מאוד התאים לתכנים אזוטריים וחתרניים שהתחילו לצמוח כתגובת נגד להוליווד".

חן שיינברגצילום: דניאל צ'צ'יק

ואכן, "חטאי הפלאשפואידים" של מייק קוצ'אר, סרט ניסיוני דל תקציב שנעשה ב-1965 ואורכו 45 דקות, הוא סיפור מדע בדיוני המתרחש בעתיד הרחוק, בעוד מיליון שנה, ובמרכזו מרד של רובוטים לבושי טוגות וחובשי קסדות נגד אדוניהם האנושיים שהפכו לעצלנים ואגואיסטים. באחת הסצינות הראשונות גבר צעיר בטוגה בצבע תכלת שוכב להנאתו על מיטה בהדפס מנומר, ובשעה שאשה מעסה את גבו הוא אוכל בתאווה חטיף שוקולד וממתקים אחרים.

במחאה על הניוון והדקדנטיות הגוברת של אדוניהם, הפלאשפואידים מסירים את הקסדות שנועדו לשלוט בהם ויוצאים למסע נקמה רווי דם ובגידות. באופן מפתיע, הרובוטים האלו - שנוצרו על ידי בני האדם במטרה לשרת אותם – מתחילים לפתח רגשות ואחד מהם אף מתאהב באחרת. בדומה לסרטי קאמפ אחרים מאותה תקופה, הסרט מתאפיין בסטים תיאטרליים ומלאכותיים במכוון וכן בתלבושות ססגוניות. במקביל, זה סרט ארוטי שרבות מהדמויות בו עירומות למחצה. אף שהוא מלווה בפסקול מוסיקלי ובקריינות, כל הדיאלוגים בו מובאים על ידי שימוש ב"בועות" בדומה לקומיקס.

הסרט מטשטש במכוון את הקו בין אנושיות לאנדרוגניות ושואל מה מבחין בין רובוטים לבני אדם. הקשר בין הפלאשפואידים להומוסקסואליות הופך לברור יותר ככל שהסרט מתקדם. כך למשל, כאשר אחד מבני האדם מבין ששני הרובוטים התאהבו זה בזו הוא צועק: "זה נגד הטבע! זו בושה!"

סוזן זונטג. לקאמפ שלה היה עומק
סוזן זונטג. לקאמפ שלה היה עומק צילום: אי-פי

בזכות המשחק המוגזם, העלילה המופרכת והסאבטקסט ההומוסקסואלי, הפך "חטאי הפלאשפואידים" לאחד מסרטי הקאמפ הראשונים שזכו להצלחה כלכלית: הוא הוקרן במשך שבועות בהקרנות חצות בניו יורק ובבתי קולנוע קטנים ברחבי ארה"ב ואף איפשר לקוצ'אר להתפטר מעבודתו בחנות צילום. הבמאי האמריקאי ג'ון ווטרס ("פוליאסטר", "היירספריי"), שסרטיו חיקו במכוון את הקאמפיות של שנות ה-50 וה-60, אמר כי סרטו של קוצ'אר השפיע עליו רבות וכינה אותו "יצירה שמראה מה סרט מחתרתי יכול לעשות".

"הבהלה שחשים בני האדם לנוכח האהבה בין הרובוטים היא מטפורה לאופן שבו הנציגים של המיניות החדשה נראו באותה תקופה על ידי התרבות השלטת", מסביר שיינברג. "כשהנסיך, אחת הדמויות האנושיות הראשיות, צורח שאהבה רובוטית היא 'נגד הטבע' – זו ביקורת חריפה על רדיפת ההומוסקסואלים. באופן מעניין, זונטג מקבילה במאמרה בין יהודים והומואים. לדבריה, כפי שיהודים תמכו בתנועות ליברליות כי רצו להשתלב בחברה, כך הומואים ולסביות קידמו את האסתטיקה ואת האלמנט הקאמפי המסוגנן כדי להתקבל לחברה דרך הפן האסתטי. ברגע שהסגנון עומד במרכז הבמה, קל יותר להחדיר תכנים חתרניים למיינסטרים".

למרות החתרנות שלו זונטג מתעקשת שהקאמפ הוא א־פוליטי. איך אפשר ליישב את הסתירה הזו?

"היא מתייחסת לכך שהקאמפ עוסק בסגנון ולא בתוכן, ולכן הוא לא פוליטי באופן ישיר. אבל מובן שהסרטים של ג'ון ווטרס הם פוליטיים. הוא זורק פצצה בלב המיינסטרים. קאמפ הוא פוליטי מכיוון שהוא מבוסס על היפוך: משחק 'רע' הופך ל'טוב'. הגזמה וולגרית הופכת ל'טעם טוב', מכיוון שהיא נעשית בהומור. לכן, גם יצירה שמדגישה מאוד את הפן האסתטי והסגנוני יכולה להיות פוליטית במובן זה שהיא שוברת משהו בציפיות שלנו מיצירת אמנות. שלושת הסרטים שיוקרנו במסגרת המחווה פתוחים לפרשנויות, ובמידה מסוימת הם מממשים את הקריאה של זונטג לחתור 'נגד פרשנות'. גם במובן הזה יש כאן אמירה פוליטית: חתירה נגד משמעות ונגד הרעיון שיש מסר אחיד וקוהרנטי”.

השני שבין השלושה, "חנוכת היכל התענוגות" (1954) של קנת אנגר, שצולם עשר שנים לפני פרסום מאמרה של זונטג, מדגים היטב את המשיכה של הקאמפ למוגזם, להזוי ולמהפנט. זה סרט נטול עלילה העוסק בחגיגה הדוניסטית שמארגן האל ההודי שיווה, בהשתתפות שורה של אורחים ובהם אשתורת (בגילומה של הסופרת והשחקנית אנאיס נין). הסרט – שבמרכזו שורה של דמויות אנדרוגיניות - הושפע מכתביו של המיסיטיקן האנגלי אליסטר קרואלי, שייסד את הפילוסופיה הדתית ת'למה, קידם השקפה ליברטינית ובעצמו חי חיים של שחרור מיני שכללו התנסויות במדיטציה, סמים, סקס הומוסקסואלי וסאדו־מאזו. אנגר עצמו אמר ששאב את ההשראה לסרטו ההזייתי ממסיבת ליל כל הקדושים שמשתתפיה התבקשו להגיע לבושים "כמו הסטייה או השיגעון שלכם".

"הסרט צולם באחוזה של השחקן ההוליוודי סמסון דה־ברייר”, אומר שיינברג. “לשחקנים מצליחים בהוליווד היו אחוזות ענק, ממש כמו לאלים, ודה־ברייר מגלם את האל שיווה. בעוד האחים קוצ'אר רצו ליצור משהו שהוא מהנה ומבדר בבסיסו, אנגר התייחס מאוד ברצינות ליצירה שלו. אחרי שכל האורחים מגיעים זה הופך למעין חגיגה של אורות ושכבות של צבע, מעין מופע אורות פסיכדלי. בראש ובראשונה זה מעניק חוויה אסתטית שמענגת את העין, ועינוג העין הוא אחד מהדברים שמאפיינים קאמפ. זה הקולנוע בצורה הכי טהורה שלו: אור וצלילים. באופן כללי, קולנוע הוא מראש מדיום מלאכותי, ולכן, ברגע שהוא מצהיר על עצמו מראש כמלאכותי, משהו מרתק קורה. הסרט של אנגר נחשב לפורץ דרך כי הוא ביטא אסתטיקה שכמעט לא היתה קיימת עד אז”.

בעשרות השנים שעברו מאז פרסום "הערות על קאמפ" התרבות השתנתה ללא היכר. האם המאמר והסרטים עדיין רלוונטיים?

"אני חושב שהטיעונים התיאורטיים של המאמר תקפים, אבל רוב האנשים היום לא יכירו את היצירות שזונטג מצטטת, בעיקר רומנים גותיים ויצירות מסוף המאה ה-17 ותחילת המאה ה-18. לקאמפ שזונטג כותבת עליו היה ממד של עומק כי הוא התייחס לכל מה שקדם לו. היא כותבת ש'הקאמפ מתייחס ברצינות לחוסר הרצינות', ואני חושב שהיצירות הקאמפיות העכשוויות מתייחסות בחוסר רצינות לרצינות. יש זילות של המושג הזה.

"במובן מסוים הסרטים של האחים קוצ'אר הקדימו את יו־טיוב: הם יצרו סרט אחרי סרט באמצעים דלים והשתמשו בסטים שבנו בעצמם בתוך הבית. זה ניגוד מקסים בעיני: לכתוב סרט פנטסיה על רובוטים שמשרתים את האנושות מיליון שנה מהיום, אבל לצלם אותו בסלון הביתי שלהם ולהראות את התפאורה שעשויה מקרטון. היום כמובן כל ילד בן שבע עושה את זה ומעלה לאינטרנט, ולכן קשה לנו יותר להעריך את גודל ההישג".

ובכל זאת, קטעי יו־טיוב אורכים כמה דקות, והסרטים שבחרת ארוכים יחסית. האם אתה חושש שהצופים ישתעממו?

"לא, אני חושב שגם צופים עכשוויים יכולים להתחבר לחוויה הוויזואלית. אבל קשה היום לדבר על 'קאמפ' כי במידה מסוימת התרבות כולה היא קאמפית: אנחנו חיים בעידן שבו ההחצנה והסגנון הפכו למרכז. זונטג כתבה ש‘לדבר על קאמפ זה לבגוד בו’, וכיוונה לכך שהקאמפ הוא איזושהי רגישות ששייכת לקבוצות שוליים, משהו שדומה לצופן סודי. לכן ה'קאמפ' שזונטג דיברה עליו כבר לא ממש קיים, ואולי יהיה מדויק יותר להתייחס אליו כאל מושג היסטורי. אם משהו הוא נחלת הכלל, הוא כבר לא יכול להיות קאמפ.

“כדי שהקאמפ ישרוד הוא חייב אם כך למצוא כל הזמן שפה חדשה ולשנות צורה. בסעיף 30 במאמרה זונטג כותבת: 'הקאנון של הקאמפ עשוי לשנות צורה. הרבה תלוי בזמן. הזמן יכול לרומם את מה שנראה קשה עורף או פרוזאי, מפני שאנו קרובים אליו מדי, מפני שזה דומה מדי לפנטסיות היומיומיות שלנו’. יש יצירות שיתגלו לנו כקאמפ רק ממרחק של זמן”.

אז הקאמפ לא מת?

"מוקדם לדעת. אנחנו קרובים מכדי לנתח את מה שקורה בתרבות העכשווית. לכן זונטג גם לא מתייחסת לתופעות קאמפיות משנות ה-50 וה-60, אלא הולכת אחורה לשנות ה-30 וה-20. בגלל האלמנט הזה של הזמן, אין לנו ברירה אלא לחכות".

                                                 * * * * * *

איך אומרים קאמפ בעברית?

באפריל 1987 הקדיש כתב העת הישראלי "סרטים" חלק נרחב מהגיליון שלו לקאמפ ולביטוייו בתרבות המקומית. הגיליון כלל תרגום לעברית של מאמרה של זונטג וכן מאמר של אמיר קמינר שכותרתו "משחקים אסורים: האלמנטים הקאמפיים בסרטיו של עמוס גוטמן". לדברי חן שיינברג, "שנות ה-80 היו תקופה קאמפית במיוחד בתרבות הישראלית. 'בר 51' של גוטמן, שעסק בתרבות השוליים והדראג בתל אביב, יצא ב-1985 ובעקבותיו החליט כתב העת לתרגם את המאמר של זונטג".


במאמרו קמינר מנתח את הניגודים בסרטיו של גוטמן, ובעיקר ב"נגוע" (הגרסה הקצרה והארוכה) וב"בר 51", ומסביר שגוטמן – בהתאם למסורת הקאמפ – מציע "אופוזיציה למוסריות הפוריטנית" וחותר נגד הסדר הקיים תוך שימת דגש על סגנון, תיאטרליות והניגוד בין "להיות" ובין "לשחק תפקיד".


במאמר נוסף באותו גיליון מנתח יגאל בורשטיין את "בר 51" כ"געגוע נואש לדקדנס" ומבקש לבחון אותו דווקא דרך מאמר שזאב ז'בוטינסקי כתב ב-1926. "'בר 51' הוא ללא ספק סרט דקדנטי, במובן שז'בוטינסקי מעניק למלה דקדנטיות: ביטוי של כמיהה אסקפיסטית ליופי ולסגנון", הוא כותב ומגיע למסקנה שסרטו של גוטמן "מבטא את הגעגוע הלוקאלי והבורגני של יוצאי החלוצים ויוצאי המעברות לעולם הגדול".  

לדברי שיינברג, "העיסוק הישראלי בקאמפ אינו ארוך משום שהקולנוע הישראלי הוא ריאליסטי ברובו. עד לאחרונה היו מעט מאוד סרטים שהעמידו את הסגנון – ולא את התוכן – במרכז. בשנות ה-80 וראשית שנות ה-90 העיסוק בקאמפ חווה פריחה מסוימת, שהיתה קשורה לתרבות המועדונים וחיי הלילה התל אביבית: ב-1988 איילת מנחמי עשתה את 'עורבים' שהושפע מאוד מהקולנוע של גוטמן, וב-1992 אוהב פלנץ עשה סרט קצר ועטור פרסים בשם 'חשבון טלפון' שהתאפיין בצבעוניות גדושה ועיצוב מסוגנן. זו היתה תקופה מעניינת, שבה הקולנוע הישראלי הושפע מאוד מקולנוע אירופי, כמו למשל הסרטים המוקדמים של אלמודובר, שהוא נציג מובהק של רגישות קאמפית שחדר למיינסטרים".

ומה כעת? האם יש "קאמפ ישראלי"?

"כן. הקולנוע השתחרר קצת מהמחויבות לשקף את המציאות באופן ריאליסטי, ולכן אנחנו רואים סרטים כמו 'בננות' של איתן פוקס, שהוא מאוד קאמפי גם בהומור וגם במודעות העצמית שלו. הסדרה הקומית 'אחד העם 101' מושפעת גם היא מקאמפ ומג'ון ווטרס: הגיבור הוא גבר שמגלם אשה, והעולם שבו היא מתרחשת הוא במידה רבה עולם של דראג. מצד שני, התרבות כולה הפכה לקאמפית יותר, כך שהייחוד של הקאמפ כרגישות של קבוצת מיעוט הולך לאיבוד".

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ