שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
פרויקט מיוחד

מי הם מאה האנשים המשפיעים ביותר בתרבות הישראלית?

תרבות היא גוף פראי ולא ממושמע הנמצא במצב של תנועה אינסופית. מה שנכון לרגע זה, עשוי להיהפך לאנקדוטה של מחר. עם זאת, אזרו עיתונאי ומבקרי גלריה אומץ וכינסו את רשימת מאה האנשים המשפיעים על התרבות הישראלית של היום. התוצאה לפניכם

כתבי גלריה
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
כתבי גלריה

קוראים יקרים,

"100 המשפיעים על התרבות בישראל" היא כותרת הפרויקט שבו אתם צופים. אלו הם מאה האנשים שמעצבים ומגדירים את התרבות בישראל נכון לשנת 2013, כל אחד בזירתו הוא, על פי דרכו, טעמו, אמונתו ונטיותיו. אם נדמה את התרבות הישראלית למכונה רבת עוצמה, הרי שאלו מאה הבוכנות שמפיחות בה רוח ובו בזמן משמשות כגוף שלה.

לרשימת "100 המשפיעים על התרבות בישראל" גריד ברור וסכמטי. עשרה שדות, שהם שדות היסוד של התרבות העכשווית: אמנות, ספרות, תיאטרון, מחול, אדריכלות, מוסיקה, מוסיקה קלאסית, קולנוע וטלוויזיה. שדה מספר עשר, שכותרתו "הרב־תחומיים", מכנס את אושיות התרבות שנעות בתזוזה מתמדת בין השדות. בכל קטגוריה עשרה נבחרים, המדורגים מאחת עד עשר, זאת על פי חשיבותם, חותם השפעתם, מנעד פעולותיהם והאפקט המצטבר של שלושת המרכיבים האלה. לצד שדות התרבות המובהקים, צירפנו את האופנה והעיצוב, כמרחיבי המושג "תרבות".

על הבחירה ומיקום 100 האנשים המשפיעים על התרבות בישראל אמונים מבקרי ועיתונאי מוסף "גלריה". מגעם של עיתונאים אלו עם התרבות הישראלית הוא רחב: הם מדווחים עליה, מבקרים אותה, חושפים את צדדיה הגלויים והסמויים ומעצבים אותה בסדר היררכי. העובדה כי מדובר בוועדה המבוססת על עיתונאים ותיקים לצד צעירים מספקת את הרעננות והפרספקטיבה הנדרשת כדי להקים רשימה שכזו. במשך שבועות רבים התכנסו המבקרים והעיתונאים של "גלריה" כדי לזקק מתוך מאות השמות את הרשימה הסופית המתפרסמת כאן.

אנו מודעים למגבלות המובְנות של רשימות מהסוג הזה, מגבלות שעיקרן תיחום ומספור נוקשה, שכן תרבות מטבעה היא גוף פראי ולא ממושמע הנמצא במצב של תנועה אינסופית. מה שנכון לרגע זה, ייתכן שיהפוך לאנקדוטה של מחר. יתרה מזאת, אנו יודעים גם שגוף התרבות אמור לפתח מערכת חיסונית שתדחה באופן מוחלט רשימות מהסוג הזה אם תאב חיים הוא. עם ההבנות הללו ונוספות, ועם מידה של צניעות, ניגשנו אל המשימה של הרכבת רשימת 100 האנשים המשפיעים על התרבות בישראל.

קריאה נעימה,
ליסה פרץ
עורכת מוסף גלריה

***

10 המשפיעים ביותר

>>> טלוויזיה

אבי ניר, בן 52, מנכ”ל קשת

אבי ניר, העומד זה 11 שנים בראש זכיינית ערוץ 2 קשת, מגלם במידה רבה ברוחו ובדרך הניהול שלו את ערכי הטלוויזיה המסחרית המקומית וזכה כבר מזמן למעמד חצי מיתי. הוא נחשב למי שיודע לנבא את הלכי הרוח של קהל הצופים, מצליח לקלוע לטעמם ופעם אחר פעם לייצר תכניות שיצמידו אותם למסך. מ”האח הגדול” ועד “מאסטר שף”, מ”פלפלים צהובים” ועד “רמזור” - כולם היו בניו, וכולם זכו להישגי צפייה מרשימים ולאותו מרכיב חמקמק, יקר ערך: באזז.

לא תמיד כל זה עובר חלק. קיתונות של בוז וביקורת על הקולניות וגסות הרוח, בעיקר ב”האח הגדול”, הוטחו בקשת מהתוכנית הראשונה, בעונה הראשונה. העונה המשודרת כעת בהחלט לא היתה חריגה. גם השימוש ברגש, באופן שנחשב לעתים מניפולטיבי, בתוכניות כמו “מאסטר שף” ו“כוכב נולד”, ספג ביקורת. ניר הואשם לא פעם בטמטום הקהל וסימומו, וזכורה היטב האמירה שהטיח בו יו”ר פורום היוצרים הדוקומנטריים, אורי רוזנווקס, כי הוא “שר החינוך האמיתי של מדינת ישראל”.

אלא שכל אלו לא משנים את השורה התחתונה. במדד המשפיעים על התרבות המקומית לניר מקום גבוה מעל האחרים. ולא רק בגלל השליטה הבלתי מעורערת ברייטינג, הנשמרת ברוח תחרותית, בלתי מתפשרת. לפני כשש שנים החליטה קשת בראשותו לשנות את גישתה בנוגע לדרמות טלוויזיוניות. עד אז נחשבו סדרות הדרמה והקומדיה המקומיות לאילוץ שכל קיומו נובע מהתחייבויות רגולטוריות. אבל בעקבות שינויים גלובליים בשוק הטלוויזיה והצלחתה של “מסודרים” החליטה קשת להיכנס עמוק לעולם הדרמה ואף לסחור בו בזירה הבינלאומית. התוצאה היתה בידול עמוק יותר בקהל המקומי, שנבע מנכונות לקחת סיכון (למשל בסדרה “עבודה ערבית”, הדוברת בעיקר ערבית, או ב”פלפלים צהובים” העוסקת בילד אוטיסט ומשפחתו); וכן הצלחה בלתי צפויה בעולם. מאז נהפכו קשת ואבי ניר לשמות מוכרים באולפנים גדולים, רשתות טלוויזיה וסוכנים בארצות הברית ובאירופה. הדוגמה הבולטת היא מעורבותו של ניר - יחד עם סמנכ”ל התוכן בקשת, רן תלם, ועם יוצר “חטופים” הישראלית, גידי רף - ביצירת “הומלנד”, העיבוד החופשי לסדרה המקומית, שגרף פרסים יוקרתיים והצלחה אדירה. “הומלנד” היא ההצלחה המסחררת ברשימת פורמטים מקומיים של קשת שאומצו ונוסו בתעשיית הטלוויזיה האמריקאית, בהצלחה פחותה, ביניהם “שלוש”, “רמזור” ו“האקס המיתולוגי”.

>>> ליתר המשפיעים בתחום הטלוויזיה

>>> קולנוע

משה ולאון אדרי, בני 62 ו-65 בהתאמה, מפיקים ובעלי רשת בתי קולנוע

צמד האחים שהחלו את דרכם כמקרינים בבית קולנוע בדימונה נהפכו בעשור האחרון למעצמת קולנוע בקנה מידה מקומי, החולשת על תחומים רבים בתעשייה הזאת. כיום האחים אדרי אינם רק המשקיעים הפרטיים הגדולים ביותר בקולנוע הישראלי, אלא גם מפיקים, מפיצי סרטים, בעלי רשת משגשגת של בתי קולנוע וחברה להפצת די-וי-די. הם אפילו מחזיקים בידיהם נתח ניכר מההיסטוריה של הקולנוע המקומי, בזכות רכישת זכויות שיטתית ועיקשת של חלק גדול מהסרטים שהופקו כאן לאורך השנים (החל בסרטים של במאים חשובים כמו אפרים קישון ואורי זוהר וכלה ביצירות נידחות של במאים אלמונים).

ב-2002 הקימו האחים את מתחם סינמה סיטי בצומת גלילות, והוכיחו לכל מי שתפשו את היוזמה הזאת כמגלומנית ומופרכת, כי החושים העסקיים שלהם מחודדים להפליא. המתחם זכה להצלחה מסחררת וסימן את דעיכתם הסופית של בתי הקולנוע העירוניים הוותיקים לטובת השתלטותם של המגה-פלקסים על הרגלי הצפייה בארץ. לפני שלוש שנים הקימו האחים את סינמה סיטי בראשון לציון, והקמה של מרכזים דומים מתוכננת בקרוב גם בירושלים, בחיפה ובבאר שבע.

השילוב בין בתי הקולנוע שברשותם לבין חברת ההפצה יונייטד קינג מאפשר להם לספק לכל סרט ישראלי שהם חפצים ביקרו נקודת זינוק מופלאה, הכוללת מספר מכובד של אולמות וקידום מכירות אינטנסיבי ואפקטיבי. בדרך כלל הם גם מטפלים בשלבי ההפצה המאוחרים יותר, כמו מכירת הזכויות לשידור טלוויזיוני, לווי-או-די והפצה בדי-וי-די (באמצעות חברת אן-אם-סי יונייטד שבבעלותם).

שמם של האחים אדרי מתנוסס כיום על רבים מסרטי הקולנוע שמופקים כאן. לעתים אלה סרטים בעלי פוטנציאל מסחרי, אבל לא תמיד. רשימה חלקית בלבד של הסרטים שהיו שותפים בהפקתם בשנים האחרונות כוללת את "לבנון", "הנוער", "פלאות", "אביבה אהובתי", "זוהי סדום", "עץ לימון", "סוף העולם שמאלה" ו"פעם הייתי". ופעמיים הם כמעט הצליחו לגעת בפרסי האוסקר עם סרטים שהפיקו: "הערת שוליים" ו"בופור", שניהם בבימויו של יוסף סידר.

בשנים האחרונות גורמים שונים בענף הקולנוע מטיחים ביקורת חריפה באחים אדרי. הם יוצאים, בין היתר, נגד מעמדם המונופוליסטי של האחים בשוק המקומי המצומצם, נגד העובדה שהם חולשים על שלבים כה רבים בשרשרת המזון הקולנועית המקומית, ונגד הקשרים הקיימים בינם לבין קרנות וגופי שידור ועלולים לפגוע בשוויון ההזדמנויות ובהתנהלות החופשית בענף. למרות זאת, קשה שלא לרחוש כלפי האחים גם הערכה גדולה, בזכות אהבתם היוקדת לקולנוע ישראלי, האמון שהם נותנים בו שוב ושוב, וההתעקשות שלהם להמשיך ולהשקיע בענף הלא-בהכרח רווחי הזה מיליוני שקלים בשנה.

>>> ליתר המשפיעים בתחום הקולנוע

>>> מוסיקה

יוסי מאירי, בן 35, מעיין מלצר, בן 33 ויונתן גל, בן 31, מייסדי ומנהלי האתר Headstart

“אין תעשיית מוסיקה בישראל. היתה פעם, אבל זה נגמר”, אמרה לא מזמן אשת יחסי ציבור ותיקה שמכירה היטב את שוק המוסיקה המקומי. התעשייה הישנה, שבה חברות תקליטים כל־יכולות החתימו אמנים שנבחרו בקפידה וייצרו כמות מוגבלת של אלבומים בכל שנה, אכן מתה. במציאות החדשה אין (כמעט) חברות תקליטים, אין (כמעט) סלקציה, והכי חשוב – אין (בכלל) כסף. וכשאין כסף אין תעשייה.

אם יש בכל זאת תעשייה, זאת תעשייה של חיפוש אחר מודלים חדשים. מודל חדש למימון אלבומים, מודל חדש להפצת מוסיקה, מודל חדש שיאפשר למוסיקאים להרוויח משהו מהיצירה שלהם. מודל האב המיוחל, שיאחד את כל המודלים האלה ושסביבו תיבנה התעשייה החדשה, עדיין לא נראה באופק, אבל בינתיים מתחילות לבצבץ יוזמות קטנות יותר, שמזרימות קצת כסף והרבה תקווה לאין־תעשייה. היוזמה הבולטת ביותר היא Headstart, אתר המשמש פלטפורמת גיוס כספים ליוצרים מתחומים שונים. הד סטארט, שייסדו ומנהלים יוסי מאירי, מעיין מלצר ויונתן גל, עלה לאוויר בינואר 2012 ובתוך זמן קצר נהפך לשחקן מפתח בזירת המוסיקה הישראלית. מוסיקאים רבים, חלקם אלמונים וחלקם מוכרים, החלו להיעזר בו כדי לגייס כסף לאלבומים חדשים שהם לא יכלו לממן בדרך אחרת. הגיוס נעשה באמצעות פנייה לקהל אוהבי המוסיקה, והאמנים אינם מבקשים נדבה אלא השקעה: שלמו לנו עכשיו, נניח, 50 שקל, וקבלו את האלבום כשהוא יהיה מוכן; או שלמו, נניח, 100 שקל, וקבלו אלבום וכרטיס להופעה; או שלמו 1,000 שקל וקבלו הופעה של האמן אצלכם בבית.

הסכומים שגויסו עד כה בהד סטארט אינם גדולים. ב-2012 גויסו 750 אלף שקל, ובמחצית הראשונה של 2013 – כמיליון שקל. כמו כן, נשמעו קולות המבקרים את המודל בטענה שהתלות של האמן בקהל עלולה להזיק למעשה היצירה. אבל גם אם הד סטארט מניעה בינתיים רק גל קטן, זה גל שיוצר תנופה חשובה.

>>> ליתר המשפיעים בתחום המוסיקה

>>> אמנות

סוזן לנדאו, בת 67, מנכ”לית ואוצרת ראשית במוזיאון תל אביב לאמנות

לפני כשנתיים סיימה סוזן לנדאו את תפקידה כאוצרת ראשית לאמנויות במוזיאון ישראל בירושלים. היא התיקה את מקום מושבה לתל אביב ונכנסה לנעליו של האיש החזק והמשפיע ביותר זה שנים על שדה האמנות המקומית, פרופ’ מרדכי עומר, שהלך לעולמו. כקודמה גם היא מאיישת את שני התפקידים, אוצרת ראשית ומנכ”לית, אם כי בפועל עדיין לא אצרה תערוכה בתל אביב.

בתפקידה הקודם נודעה לנדאו בניהולה המוקפד, באוסף עשיר ומוצלח של אמנות עכשווית בינלאומית שהעמידה ובאצירת תערוכות רחבות היקף. כבר בזמן הקצר מאז מינויה לתפקיד החדש ניתן לזהות את טעמה ובחירותיה, בעיקר בין כותלי הבניין החדש של המוזיאון. לנדאו ללא ספק מייצגת אמנות עכשווית בעלת ניחוח בינלאומי, מונומנטלית, מהפנטת, עשויה היטב, מעודכנת מבחינה טכנולוגית בסוגי המדיה החדשים. בין פעולותיה המשקפות זאת: הצגת טרילוגיית הווידיאו “ואירופה תוכה בתדהמה” של האמנית הישראלית יעל ברתנא; התערוכה של אמן הווידיאו הבלגי דויד קלרבו; תערוכתו המונומנטלית של האמן הסקוטי דאגלס גורדון; והצגת תערוכתו של האמן הישראלי־צרפתי אבשלום במלאות 20 שנים למותו.

מהיכרות עם עבודתה של לנדאו בעבר ניתן לצפות לנוכחות גוברת של אמנים בינלאומיים עכשוויים במוזיאון. מנגד ראוי לעקוב אחר השפעת הקו האוצרותי והניהולי של לנדאו על האמנות הישראלית והאמנים המקומיים, לרבות קיום תערוכות רטרוספקטיביות וחשיפתם של אמנים צעירים. ממקום עבודתה הקודם היא מביאה את ניסיונה הרב בגיוס כספים וביצירת קשרים בינלאומיים.

>>> ליתר המשפיעים בתחום האמנות

>>> הרב תחומיים

לימור לבנת, בת 62, שרת התרבות והספורט

קל לשכוח שהשם האמצעי של שרת התרבות והספורט הוא “אהבה”. את מלחמותיה היא נלחמת ללא מורך לב, גם כשהם מקימה עליה את ציבור שוחרי התרבות ויצרניה; אך היא חשה בעוינות כלפיה. בראיון לציפי שוחט אמרה: “אני תמיד על תקן החשוד התמידי. אני זו שצריכה לבוא ולהוכיח בעצם שאני בסדר, שאני לא בורה, שאני באמת תרבותית, למרות שאני ליכודניקית, ושאני יודעת לקרוא ספר, ויודעת מה זה תיאטרון, ואפילו יודעת להאזין למוסיקה קלאסית, ושאני הולכת לאופרה לא רק כדי שיראו אותי בבגדים יפים”.
בכהונתה השנייה ברציפות כשרת התרבות והספורט, לבנת היא אחראית על התקציבים של יותר מ-800 גופי תרבות, ממקהלות ביישובים ועד לתיאטרון הבימה, הפילהרמונית ולהקת בת שבע.

לנוכח טענות על אפליה בין המגזר הערבי ליהודי, ושל מנהלי מוסדות התרבות שלא מתוקצבים כראוי בעיניהם, הגדירה לבנת באחת מישיבות הממשלה, את תקציב התרבות כך: “זו כבר לא שמיכה קצרה. זה אפילו לא שמיכונת, זה אפילו לו איזה ציפית לכרית, זה מפית בקושי ובמפית הזאת צריך איך שהוא לענות על הצרכים של מוסדות התרבות בישראל. זה כמעט בלתי נסבל ”.

הנושאים שהיא מקדמת, היצירות שמהן היא מתעלמת והגורמים שהיא נלחמת בהם מסמנים את המפה העדכנית של הממסדי מול החתרני. “אני שמתנגדת לצנזורה, קוראת לכולכם לצנזורה עצמית”, כתבה לקולנוענים שעל פי הגדרתה “חיים בסרט”. פרס היצירה הציונית, שיזמה כתגובה לסרטים ישראליים חושפי עוולות הכיבוש שזוכים בפרסים בעולם, נהפך למושא ללעג בקרב אמני ישראל.

היא מוערכת על ידי רבים בענף בשל העקשות והדבקות במטרה בכל הנוגע לחוק להגנת הספרות והסופרים. “ספר הוא אוצר תרבותי ולא עוד מוצר צריכה”, היא נוהגת לומר. היא הצליחה להשיג הסכמה לא ברורה מאליה של משרד המשפטים והמועצה הלאומית לכלכלה בראשות פרופ’ יוג’ין קנדל. וגם ראש הממשלה, בנימין נתניהו, הצהיר על תמיכתו בחוק.

>>> ליתר המשפיעים הרב תחומיים

>>> ספרות

פרופ’ מנחם פרי, בן 70, חוקר, עורך ומו”ל

פרופ’ מנחם פרי הוא כיום האב הגדול של הספרות בארץ. לא בכדי הוא מעורר לא מעט אנטגוניזם, גם “רצח אב” הוא חלק מהתרבות. הוא ידען גדול, בעל טעם מובחן ודעה בעולם שמתקשה להביע דעה וטעם ויכולת לבחור.

תקצר היריעה מלתאר את פועלו ב-50 השנים האחרונות. הוא חוקר ספרות, היה ממייסדי החוג לתורת הספרות הכללית באוניברסיטת תל אביב ובמשך 30 שנה עמד בראשו. לפעמים נדמה שכולם היו תלמידיו. הוא העורך הראשי של “הספריה החדשה” ונחשב לחותם איכות. הוא עורך מעורב מאוד. בין הסופרים והמשוררים שראו אור אצל פרי: חנוך לוין, דוד פוגל, אבות ישורון, דויד גרוסמן, א”ב יהושע, ישעיהו קורן, אורלי קסטל בלום, יעקב שבתאי, יהודית קציר, סמי ברדוגו, חגי ליניק ובלה שייר. רשימה חלקית ביותר. בין הסופרים שהביא לתרגום: ניקולאי גוגול, דוסטויבסקי, נאבוקוב, מרסל פרוסט, נטליה גינצבורג, אלזה מוראנטה, ארי דה לוקה, פרימו לוי, קלאריס ליספקטור, טוני מוריסון וז’וז’ה סראמגו. עוד רשימה חלקית מאוד.

פרי ידוע בכך שהוא נוהג לומר את מה שהוא חושב, מידה לא שכיחה בענף הספרים הרדוף והמפוחד. לא פעם הוא משלם מחיר כבד על כך. לפני כארבע שנים אמר כי “למי שמנהל את סטימצקי אין שום זיקה לספרים”. מאז מנכ”לית סטימצקי, איריס בראל, לא מוכנה לפגוש אותו. היום הוא אומר: “אמרתי בגלוי את מה שאומרים המו”לים האחרים שלא לייחוס. בראל טוענת שעשיתי נזק עצום לסטימצקי ולכן לא תיפגש אתי עד שלא אתנצל. לא ברור איזה נזק עשיתי לסטימצקי, אבל ברור איזה נזק עשתה סטימצקי לספריה החדשה”.

למרות העונשים והחרמות עשה השנה צעד נוסף, מתריס, והחליט שבגב הספרים של הספריה החדשה יופיעו מעתה שני מספרים: תקבול מינימלי למו”ל ולסופר/ת ומחיר מקסימלי לצרכן. המשמעות: הצרכן יוכל לראות את הפער בין מה שמרוויחה ההוצאה לבין המחיר הקטלוגי. הרשתות הסתייגו, בלשון המעטה, מכך שכעת יידעו הצרכנים באילו פערים מדובר.

ומה עם הספרות האומללה? לאחרונה כבר כמעט לא מדברים עליה עצמה. פרי אומר שמצד אחד יש כיום ספרים טובים יותר מאשר בכל תקופה אחרת בספרות העברית ומצד שני אין ספרות. איך שתי האמירות מתיישבות? הוא מסביר כי “ספרות נכתבת במסגרת של שיח על ספרות, של פולמוסים, של סופרים צעירים שמורדים בדורות קודמים, וכל זה איננו. אין שום דיון על ספרות ואין הבחנה בין סיפורת קלה כנוצה לבין ספרות רצינית. מבחינה זאת אני לא מתהלך מרוצה”.

>>> ליתר המשפיעים בתחום הספרות

>>> אדריכלות

ד”ר בינת שוורץ, בת 50, ראש מינהלת אגף התכנון במשרד הפנים

לא ניתן להתייחס לתחום האדריכלות, לפחות לא מבחינה מעשית, מבלי להכיר בהשפעתם של הליכי התכנון עצמם - גם אם אלו נחשבים לפרק בלתי יצירתי בעליל של היצירה האדריכלית. הרי גם ידיים בוטחות, המשרטטות תוכניות רגישות והדמיות משובבות עיניים, לא יוכלו אל מול שנים ארוכות של התדיינויות בוועדות מקומיות, מחוזיות וארציות, שבמהלכן משתנים תקני הבנייה עצמם ולפעמים אף תוכניות מתאר ארציות.

במשך השנה וחצי האחרונות, שבהן עומדת ד”ר בינת שוורץ בראש אגף התכנון במשרד הפנים - ענף ביורוקרטי במשרד ממשלתי ביורוקרטי אף יותר - היא נלחמת בכל כוחה בביורוקרטיה. שוורץ שוקדת על יצירת כלים לייעולם של הליכי התכנון והבנייה הארוכים והסבוכים שנהוגים כיום, במטרה להקל את מצוקת הדיור בישראל, הן יחד עם צוותה והן כחלק מוועדת המשנה לדיור של ועדת טרכטנברג.

אחד השינויים הגדולים ומעוררי המחלוקת שהיא מובילה הוא השינוי בתמ”א (תוכנית מתאר ארצית) 35, שמלכתחילה שמה דגש על פיתוח ארבע מטרופולינים ברחבי הארץ - תל אביב, ירושלים, חיפה ובאר שבע – כמרכזים עסקיים ותרבותיים. התוכנית המעודכנת מגדילה את היקף הבנייה במרכז הארץ – ומרחיקה עוד את הפריפריה מתנופת הפיתוח. צעד זה מעורר התנגדות חריפה בקרב ראשי מרכז השלטון המקומי.

שוורץ, גיאוגרפית בהשכלתה, היתה בעבר מתכננת מחוז ירושלים, מתכננת הוועדה לתשתיות לאומיות וסמנכ”לית תכנון וביצוע במע”צ. בכל תפקידיה היא מושכת אליה אש מצד פוליטיקאים ומתכננים (האחרונים תמהו בין השאר על כך שאינה אדריכלית). בזמן כהונתה במחוז ירושלים אירעה “פרשת הולילנד” (היא אינה חשודה במעורבות בה). גם את הארגונים הירוקים שוורץ מצליחה להרגיז פעם אחרי פעם: המקרה האחרון הוא תמיכתה בניסויים לכריית פוספטים לצד ערד, למרות התנגדותו של משרד הבריאות. בנוסף לכך היא דמות שנויה במחלוקת בשל נטייתה לקיצור הליכים.

אך בין שמדובר בשוורץ ובין שבקודמיה, הקשר החד־צדדי של משרד הפנים עם האדריכלים נמשך. ובעוד שכולם מדברים על המשאבים המושקעים בתכנון, כמעט שאין מתייחסים לצורה שילבש.

>>> ליתר המשפיעים בתחום האדריכלות

>>> מחול

יאיר ורדי, בן 64, מנכ”ל מרכז סוזן דלל

“לא אימפריאליסט, מנהיג” - כך השיב מנכ”ל סוזן דלל, יאיר ורדי, ב–2009 לשאלה אם צודקים הטוענים שהוא מחזיק בידיו כוח רב מדי בעולם המחול המקומי קטן הממדים. ורדי, מנכ”ל המרכז הגדול והחשוב ביותר למחול בישראל, משמש בתפקיד משנת 1989. עד לפני שנה גם כיהן כדיקן הפקולטה למחול באקדמיה למוסיקה ומחול בירושלים. אפשר למצוא את עקבותיו בכל אתר. הוא כנראה אושיית המחול החשובה ביותר בארץ.

אחת הטענות הרווחות כלפי ורדי, מלבד התקופה הארוכה מדי שבה הוא נותן הטון במחול הישראלי, היא שהוא מחזיק בתפישה מיינסטרימית ונטולת אמירה. אפשר לשאול, למשל, מה לפסטיבל הפלמנקו שהתנהל לאחרונה במרכז סוזן דלל ולאינטרסים של מרכז המחול העצמאי? והאם ברישניקוב, שהמרכז התגאה בבואו, הוא אמן רלוונטי ובועט? טענה אחרת היא שיבוא המחול העולמי למרכז סוזן דלל אינו מעודכן עם חוד החנית של העשייה בעולם ובמיוחד אינו נוקט קו העשוי להוביל לפיתוח הסוגה.

ורדי טוען לרוב שהוא מעניק במה לעשרות רבות של יוצרים, אולם אמירה זו עשויה לשמש דווקא לביקורת על פועלו, מכיוון שאפשר היה לצפות ממנו לקבוע טעם ולבצע מלאכת סינון קפדנית יותר.

>>> ליתר המשפיעים בתחום המחול

>>> תיאטרון

רות אסרסאי, בת 31, שחקנית

היא יורה בוז תהומי, מתגרה ומתחננת לסירוגין בתפקיד ליידי מקבת. עיני האגוז שלה רושפות כשהיא שואלת את בעלה, "אתה גבר?" רות אסרסאי, שחקנית הקאמרי, כובשת בתפקיד בולט בהצגה "מקבת" בבימויו של עמרי ניצן, שעלתה באחרונה בבכורה בתיאטרון הקאמרי. בתור עזר כנגדו של גיל פרנק בתפקיד מקבת, הלב הפועם והמדמם של המחזה נמצא בידיה. לאחר שהצטיינה בתפקיד מארי בהצגה "וויצק" מאת גיאורג ביכנר בבימויו של איתי טיראן, וגם התבלטה ב"ריצ'רד השלישי" מאת ויליאם שייקספיר בבימוי ארתור קוגן, תפקידה האחרון מחזק את מעמדה של אסרסאי כשחקנית העולה הבולטת ביותר בתיאטרון הישראלי כיום.

אסרסאי, זוכת פרס התיאטרון הישראלי לשחקנית המבטיחה בשנת 2010, נולדה וגדלה בבאר שבע. הוריה עלו מאתיופיה לפני גלי העלייה הגדולים, אמה היא יועצת בכירה במשרד הקליטה ואביה עובד במפעלי ים המלח. בילדותה למדה והתנסתה באמנויות הבמה. כסטודנטית בולטת בבית צבי סומנה על ידי מנהלו המיתולוגי של בית הספר, גרי בילו, והתפקידים המובילים בהפקות הסטודנטים נפלו בחלקה. בתום לימודיה המשיכה לשחק בהפקות הבוגרים בתיאטרון הספרייה, בעיקר כאלו של מחזות שייקספיריים. ב-2008 השתלבה בתיאטרון באר שבע, אך המעבר לקאמרי ב-2009 סימן את המפנה בקריירה שלה.

בקאמרי השתתפה בהצגה "סוף טוב" מאת ענת גוב שביימה עדנה מזי"א, לפני כן שיחקה ב"קומדיה של טעויות", "פיאף" ו”המשרד" בתיאטרון באר שבע, ב"סלומה" בתיאטרון הסמטה וב"זאב בודד" בתיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער. אבל ב”וויצק” זהרה לראשונה ככוכב שביט. הדמות של מארי בגילומה, במחזה שהוא אחת היצירות החשובות והמהפכניות בתיאטרון העולמי, נעה בין תמימות ופגיעות לחושניות. ב”ריצ›רד השלישי” היא התגלתה בעוצמתה בגילום דמותה של ליידי אן. השילוב של אינטליגנציה וחושניות האופייני לה ניכר שוב גם בדמות ליידי מקבת.

אסרסאי בולטת כיום לא רק בשל יכולת המשחק שלה ויפי מראיה. חמש שנים אחרי שסיימה את לימודיה, היא משויכת עדיין למשבצת של הליהוק המפתיע והלא-שגרתי. כעת, בזכות רצף תפקידים במחזות בולטים, כל זה עשוי להשתנות. אפשר להניח שבשנים הקרובות נראה אותה על הבמות יותר ויותר. בתיאטרון הרפרטוארי אין כיום שום שחקנית שכותבים בעבורה מחזות, או שמעלים הצגות כדי לספק לה תפקידים כערכה. האם אסרסאי היא זו שתפרוץ את תקרת הזכוכית בתיאטרון?

>>> ליתר המשפיעים בתחום התיאטרון

>>> מוסיקה קלאסית

זובין מהטה, בן 77, מנצח, המנהל המוסיקלי של התזמורת הפילהרמונית הישראלית

יותר מעשר שנים הוא היה המנוע מאחורי פרויקט מוסיקלי ראוותני ומעורר מחלוקת מהגדולים בישראל: שיפוץ היכל התרבות. בשם שיפור האקוסטיקה הוא דחף והמריץ ושיכנע; ובחודש שעבר השלים זובין מהטה את המשימה כשהניף את שרביט הניצוח על התזמורת הפילהרמונית הישראלית באולמה שנפתח מחדש, משופץ למשעי. אם הפרויקט הצליח - זה עדיין לא ברור. מהטה מאושר מהתוצאות האקוסטיות, אבל מי שמאזין לו ממושבי הקהל עדיין במבוכה: האם שומעים טוב או רע? אילו מושבים באולם עדיפים? והאם הצליל חזק מדי או חלש מדי, בהיר או עמום?

בינתיים, כל השאר נשאר כשהיה. מהטה נמרץ כנער ומנצח בכל העולם. ניצוחו לעומת זאת לא מצליח לשאת עמו בשורה אמנותית מיוחדת, מקוריות, רעננות; ואתו - התזמורת, שגם היא נשמעת תחת שרביטו לאה מעט, חסרת חיים, מדשדשת ברפרטואר השגור. האם בערוב כהונתו ישכיל מהטה לחולל מהפכה לא רק באולמה של התזמורת, אלא גם בה-עצמה? לצקת תוכן בתואר שבו היא מתהדרת: ספינת הדגל של התרבות הישראלית? עכשיו, כשהכל מוכן, כשהקרקע הוכשרה לכך עם האולם המפואר החדש?

יותר מ-50 שנה מהטה כבר מנצח כאן, יותר מ-40 בעמדת המנהיג האמנותי. זהו שיא שאין דוגמתו. הוא ממלא אולמות בכל העולם. הפילהרמונית הישראלית בניצוחו רושמת הישגים מזהירים. כוחו במותניו כתמיד בכל הקשור לגיוס כספים, ובכריזמה שלו הוא רק מקסים את קהל הבית שלו יותר ויותר. לאן מועדות פניה של התזמורת היום, לקראת שנת ה-80 שלה בעוד שלוש שנים, ואיזה גורל אמנותי מצפה לה - אלה שאלות שרובצות במידה רבה לפתחו. והזמן קצר.

>>> ליתר המשפיעים בתחום המוסיקה הקלאסית

>>> לרשימת המשפיעים בתחום האופנה

>>> ולרשימת המשפיעים בתחום העיצוב

טלוויזיה | תיאטרון | קולנוע | ספרות | אמנות | מוסיקה | אדריכלות | מוסיקה קלאסית | מחול | רב תחומי | אופנה | עיצוב


כתבו: רותה קופפר, גילי איזיקוביץ, ליאת אלקיים, נירית אנדרמן, אורי קליין, בן שלו, אלי ערמון אזולאי, גליה יהב, דפנה ארד, מיה סלע, קשת רוזנבלום, שיר חכם, תמר רותם, מיכאל הנדלזלץ ונועם בן זאב

איורים: ליאו אטלמן

שכחנו מישהו? מי לדעתכם חסר ברשימה? הגיבו כאן

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ