שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
עלי יסיף
עלי יסיף

המיתוס על עשרת שבטי ישראל שהוגלו מממלכת ישראל בימי שלמנאסר ונכלאו מאחורי נהר הסמבטיון המופלא, הזורק חול ואבנים במשך ששת ימי השבוע ונח בשבת, מלווה את ההיסטוריה היהודית כמעט מראשיתה. אך בעוד שבמשך תקופה ארוכה היה המיתוס בגדר טקסט בלבד - אם כתוב ואם מסורת שבעל־פה. בשנת 880 לערך אירע מאורע מטלטל שהשאיר את רישומו למשך מאות שנים: בקהילת קיירואן, היא תוניס של היום, הופיע יהודי שחום עור וקטן קומה בשם אלדד, שהגיע, על־פי עדותו, משבט דן - אחד מעשרת השבטים האבודים - ומסר פרטים רבי עניין על חייו ומנהגיו של רוב עם ישראל שנעלם, ובעיקר על ההלכה הקדומה שבידיו והעברית הארכאית שבפיו.

מכאן ואילך היה קיומם של עשרת השבטים "עובדה" ממשית, שיש לבדוק את תקפותה במציאות "האמיתית”. היכן שוכנים השבטים האבודים? במרכז אסיה או במרכז אפריקה ואולי, על־פי השערות שלאחר גילוי "העולם החדש" - ביבשת אמריקה, כלומר הם־הם הילידים "האינדיאנים". רבות ההשערות, הדמיונות וההרפתקאות המסמרות שיער של חוקרים ונוסעים שביקשו להגיע עדיהם, אם מסיבות אנתרופולוגיות, דתיות או אמוציונליות.

הגדרתו של סיפור עשרת השבטים כ"מיתוס" נתפשה בדרך כלל ובאופן מטעה כטענה, שהניסיונות לחפש את עשרת השבטים אינם יכולים לצלוח, כי הסיפור הוא הרי יציר הדמיון ולא "אמת עובדתית" - היסטורית או אנתרופולוגית. אבל סיפור עשרת השבטים הוא אחד המיתוסים הגדולים שידעה התרבות היהודית לא מסיבה זו, אלא מכיוון שהוא מאיר פינות חשוכות בתודעה היהודית, מייצר נראטיב של תמיכה ועידוד במצבים קשים שעמם התמודדו הקהילות היהודיות בגולה, ומביע באופן חד וברור, באמצעים סיפוריים, עמדה רבת משמעות בסוגייה שליוותה את ההיסטוריה היהודית לכול אורכה: אופיה של הגולה ושאלת ההתמודדות של קהילת המיעוט היהודית עם הרוב המוסלמי או הנוצרי.

נתן העזתי מוביל את עשרת השבטים לארץ ישראל

המקור הקדום ביותר, ככל הידוע לנו, שבו מתועד המיתוס, הוא הספר החיצוני “עזרא הרביעי”, שהתחבר זמן קצר לאחר חורבן הבית השני, קרוב לסוף המאה הראשונה לספירה. מסורת זו מפרשת את אחד החזיונות המרכזיים המובא בחיבור:

“ואשר ראית אותו מאסף אליו המון שלֵו, אלה הם עשרת השבטים אשר נשבו מארצם בימי המלך הושע אשר נהג בשבי שלמנאסר מלך אשור ויגלם מארצם אל עבר הנהר ויגלו לארץ אחרת. כי הם נועצו העצה הזאת, לעזוב המון גויים ולנסוע אל ארץ רחוקה אשר לא ישב בה אדם מעולם, למען ישמרו שם את חוקותיהם אשר לא שמרו בארצם. ויבואו במבואות נהר פרת הצרים, ויעש להם העליון נסים ויעמיד מעיינות הנהר עד עוברם. ודרך רבה היתה לארץ ההיא מהלך שנה וחצי, ושם הארץ ההיא ארצא־רת (Arsareth)... ואשר נשארו מעמך נמצאים בגבול קודשי”.

הביטוי־השם המשונה והמסתורי קמעה "ארץ אחרת", נראה על פניו כביטוי נייטרלי המתאר מעתק גיאוגרפי, כמו כל תהליך של הגירה, ועל כן אין לתלות בו משמעות מיוחדת. אבל טקסט מאוחר יותר, מתקופת ימי הביניים, המובא במדרש בראשית רבתי, משמיע הד של מסורת קדומה בהרבה:

כריכת הספר “מציאת עשרת השבטים עם נהר סמבטיון במדינת חינא”, 1900

“יוסף ה' לי בן אחר (בראשית ל, כד). למה קרא לבנימין אחר? לומר שהוא אחר לגלות. אמר ר' יודא בר סימון, לא למקום שגלו י' השבטים גלה שבט יהודה ובנימין. י' השבטים גלו לפנים מנהר סמבטיון ושבט יהודה ובנימין גלו והיו מפוזרין בכל הארצות... ושבט אפרים וחצי שבט מנשה שם... והם זעומי נפש וקהויי לב, בעלי סוסים, יכרתו לבם ולא יחוסו על אדם, ואין להם ממון כי אם שלל אויביהם והם גיבורי מלחמה א' לאלף. אבל שבט יהודה ובנימין מפוזרים בכל הארצות, הוי בן אחר לגלות. דבר אחר: עושה מעשה אחרים”.

דברים אלה, החוזרים באופן מודגש על מוטיב "ארץ אחרת" שבעזרא הרביעי, עדות הם לפשר רב המשמעות של הכינוי. בשני המקורות מתקיימת הבחנה ברורה בין שני טיפוסי גלות: זו של עשרת השבטים שיצאו אל ארץ רחוקה, מעבר לנהר, כדי שיוכלו לקיים שם את אורח חייהם הייחודי, השונה מזה של העמים שביניהם גלו: בעזרא הרביעי נקראת אותה ארץ רחוקה בשם "ארץ אחרת", בעוד שבַמדרש הארץ או הגלות האחרת היא זו של יהודה ובנימין.

הבדל זה אינו נעדר משמעות: בעוד שבספר החיצוני מושג הזרות מיוחס לארץ עשרת השבטים, הרי שבמדרש, זו הגלות שלנו, דווקא המקומות השייכים לחיינו שלנו הם הארץ האחרת, ועליהם חל תהליך הזרות וההזרה.

נהר האורובמבה בפרו, שיש המזהים אותו עם הסמבטיון

מאפייניה של "אחרות" זו בגלות יהודה ובנימין, על־פי המדרש, הם שניים: הם "מפוזרין בכל הארצות", והם "עושים מעשה אחרים". באמצעות שני מאפיינים אלה מגדיר הטקסט את הגלות "שלנו", כלומר של החברה שבקרבה נוצר וסופר מיתוס עשרת השבטים. הבחנה זו מתחדדת אף יותר לנוכח הניגוד אל עשרת השבטים: בעוד אנחנו "מפוזרין בכל הארצות" וכך נתונים למרותו של הרוב השליט, חייהם של עשרת השבטים מתנהלים בטריטוריה אחידה אחת שבה הם השליטים; בעוד אנחנו "עושים כמעשה אחרים" – כלומר מתאימים את אורח חיינו לנוהגם של הגויים ומאמצים את מנהגיהם, עשרת השבטים חיים בארץ שלא התגורר בה איש מעולם, וכך יכולים הם לקיים באין מפריע את מנהגיהם העתיקים ואינם צריכים כלל להתחשב ב"מעשי אחרים" על פי הגדרת הטקסט.

אפיזודה ספרותית יוצאת דופן ששרדה ברומאנס אלכסנדר מוקדון העברי (שיש ליחסו למאה ה–12 או לראשית המאה ה–13), מספרת כיצד הגיעו אלכסנדר וצבאו בעת מסע הכיבוש הארוך אל נהר הסמבטיון, עברו אותו כאשר הוא נח בשבת, והמלך שלח את סופרו ומתעד מסעותיו של היהודי, מנחם הסופר, להיפגש עם בני עשרת השבטים:

“ויהי כבוא מנחם הסופר אל היהודים וידבר אליהם לשון עברי ויאמרו אליו, יהודי אתה? ויאמר לכם, כן. ויהי בשומעם כי הוא יהודי וייחר אפם מאוד ויאמרו לו, ואיך לא יראת את אלוהי אבותיך ותעש הרע בעיני ה' ותחלל את יום השבת. דע כי בן מוות אתה. ויען מנחם ויאמר להם, אל ייחר אפכם בי כי אימת מלכות עלי והוצרכתי לעבור המים ביום השבת, שאם לא כן הייתי לבדי ונסתכנתי בחיות רעות את עצמי, ותורה אמרה, ‘רק הישמר לך ושמור נפשך מאוד’ (דברים ד, ט), ואף חכמינו אמרו, ‘אשר יעשה אותם וחי בהם, ולא שימות בהם’. ויאמרו לו, שקר דיברת ... ועתה צא מן הארץ כי בן מוות אתה כי חיללת שבתות ה' ללכת יותר מאלפים [אמה]. ויהי כשמוע מנחם הסופר ויתעצב אל לבו. ויבוא אל המלך, ויאמר לו המלך, מדוע פניך רעים היום? ויספר לו מנחם את כל הדברים האלה”.

אפיזודה סיפורית זו נשמעת כמעט כעיבוד ספרותי של מה שנאמר בתיאור המיתי שבעזרא הרביעי ובדרשה שבבראשית רבתי. כאן מעוצב באופן מוחשי אופיה של אותה "ארץ אחרת", המבודדת מכל מגע עם העולם הסובב, ותכליתה - חיים על פי התורה, שאין מהם סטייה ימין ושמאל. זאת מול הגלות "שלנו", שממנה בא מנחם הסופר, הרואה בהישרדות, כזו המחייבת התאמה למנהגי הגויים ודרכם - אף אם יש בה פגיעה ממשית בעיקרי התורה - תנאי לקיומו הפיסי; כלומר, כדברי המדרש - "עושה מעשה אחרים".

עם זאת, יש לשאול מדוע התעצב מנחם הסופר אל לבו ומדוע נפלו פניו, אף משסרה מעליו סכנת המוות מידיהם של אחיו בני השבטים, לאחר שחזר כבר אל מחנה אלכסנדר? ודאי שאין זו דאגה לגורלו האישי, אלא לכבודה של החברה שממנה הוא בא ואותה הוא מייצג. רק עתה, בעומדו מול כנותם האכזרית של אחיו בני השבטים, מתבהרים לו עומק הפשרות, הוויתורים והשקרים שהחברה שלו, הגלות שממנה בא, עשתה בנפשה כדי לשרוד. רק בעומדו מול מודל הגלות שמציבים עשרת השבטים, מתבהרת לו זהותה של הגלות "שלנו".

אבל אל לנו לשכוח שטיפוס הגלות שמתגשם בעשרת השבטים אינו קיים במציאות - הוא קונסטרוקציה פיקטיבית, ספרותית, שנוצרה לצורך הגדרת זהותה של הגולה "שלנו" והעמדתה באורו של זרקור בהיר ורב עוצמה, החושף כל קמט, כל עיוות, כל שקר. כך הרי השיבו בני השבטים לטענתו של מנחם הסופר, שבלית ברירה חצה את הנהר בשבת יחד עם חיל אלכסנדר מפחד חיות רעות: "שקר דיברת, כי לא נסתכנת בחיות רעות, כי אין חיה רעה בכל הארץ".

אם כך מדוע חצה מנחם את הסמבטיון יחד עם החיל אף שידע שיש בכך חילול שבת? דומה שהתשובה לכך יכולה להיות רק אחת: מכיוון שהוא נהפך כבר לחלק מחיל אלכסנדר, כי חברת הגויים היא היא עולמו, ואין הוא יכול עוד להיפרד ממנה, לא רק מפני פיקוח נפש, אלא כי אלה הם חייו וכך, ב"גלות האחרת", עוצבו זהותו ואורח חייו. זאת היא האמת המרה שהמפגש עם עשרת השבטים חושף לעיני מנחם - והרי הוא זה אנחנו.

חשיפה זו של המציאות שהוא והחברה היהודית שהוא מייצג בסיפור חיים כבר מאות שנים, והפנמה תודעתית של משמעותה, הן המעציבות אותו עצב עמוק.

בסיפורים עממיים רבים מתקופת ימי הביניים מתגלעת מחלוקת ברורה בין שתי עמדות, בין שתי תפישות עולם הנוגעות ביחסים עם חברת הרוב הנוצרית או המוסלמית: האם זו של ניתוק והסתגרות, כדי לשמור בקנאות על הזהות היהודית, או זו של פתיחות והשתתפות כדי לשרוד, אך גם כדי להיות חלק מן העולם והתרבות שבתוכו חיות הקהילות היהודיות את חייהן. במסורות מקומיות רבות, הן במזרח המוסלמי, הן באירופה הנוצרית, באה לידי ביטוי, בחלק גדול מהסיפורים שהגיעו לידינו מימי הביניים, האמונה ביתרון שבפתיחות, בהתקרבות אל חברת הרוב, בקבלת חוקיו ומנהגיו כאמצעי מכריע להישרדות ולאורח החיים היהודי בגולה. לצדם, יש סיפורים רבים המציגים עמדה הפוכה, שיש בה דחיית אפשרותם של חיי פתיחות ופשרה כאלה.

הסיפורים שמהם מורכב מיתוס עשרת השבטים משנים באופן חד את התמונה השקולה כמעט בין שתי העמדות שהתקיימה באגדות היהודיות הרבות שהתייחסו לשאלה זו. בדוגמה שקראנו למעלה על אלכסנדר מוקדון הנעצר בפאתי ארץ עשרת השבטים, מתעמת היהודי, נציג הגולה "שלנו" - סופרו של אלכסנדר - עם בני עשרת השבטים. מן העימות הזה יוצא הוא, כפי שכבר ראינו, מבויש ומושפל, כמי שבחירתו בהישרדות על־פני שמירה קנאית על צווי היהדות הנוקשים היא בגידה בעקרונות, מחיקת זהות, שדרכו היא שקר וצביעות. העדפת הסיפור את דרכם הקנאית של בני עשרת השבטים על זו של פשרה והשתלבות במרחב היא ברורה במקרה זה וחד־משמעית.

מיתוס עשרת השבטים - מן העתיקים ועתירי הנוסחאות שבין המיתוסים היהודיים ששרדו בידינו - נוקט עמדה חד־משמעית בשאלה זו. אם בסוגיות אחרות אנו שומעים בתולדותיו של המיתוס עמדות שונות או סותרות, האם גולה או גאולה, האם אוטופיה שלווה או מלחמת חרמה, הרי בסוגייה אחת אין מחלוקת כלל - זוהי סוגיית העמידה מול חברת הרוב שבתוכה מתקיימת הגולה היהודית. מיתוס עשרת השבטים עומד, לכל אורך ההיסטוריה הארוכה שלו, כסמן דרך, כזרקור המאיר את כיוונה של הדרך "הנכונה" בשאלה הקיומית המורכבת ביותר בהיסטוריה היהודית: מה הם גבולות העמידה של חברת מיעוט כמו זו היהודית אל מול חברת הרוב שבתוכה היא שוכנת.

כדרכה של הסיפורת העממית בכלל, המיתוס מקצין עמדות, מעמיד ניגודים חדים המייצגים, כל אחד בדרכו, מציאות שהיא מורכבת וסבוכה יותר - כדרכם של מייצגים אקספרסיביים בספרות ובאמנות מאז ומעולם. עמדתם הבדלנית, הטהרנית־הקיצונית, של בני עשרת השבטים, מול זו הפשרנית, אפילו הפחדנית, של בני הגולה "שלנו", אין כוונתה לשקף מציאות, לטעון שכך הם או היו פני הדברים במציאות, אלא לבטא עמדות, לייצג השקפה ותפישת עולם.

ואכן, המיתוס על עשרת השבטים מציג עמדה מפתיעה באחידותה, שלא השתנתה כמעט בכל ההיסטוריה הארוכה שלו. הוא מייצג בתוקף ובהצלחה מרובה, אם ימצא הדבר חן בעינינו אם לאו, את העמדה הבדלנית, שדרשה לשמור על הזהות היהודית הטהרנית בכל תנאי, כמעט ללא התחשבות בשינויים שעוברת המציאות וכופה ההיסטוריה של הרוב על קהילת המיעוט. נראה לי שדווקא עמדה נחשקת וחסרת פשרות זו, הרחוקה מרחק רב מן המציאות שבה התקיימו הקהילות היהודיות בכל מקום בפועל, היא־היא פשרו של המיתוס ואחד ההסברים החשובים להישרדותו רבת השנים.

ההשלכות וההשתמעויות האקטואליות שיש לפרשנות זו של המיתוס עתיק היומין על מציאות זמננו, ובעיקר על היחסים בין טיפוס היהדות ההולכת ומתגבשת כאן במדינת ישראל לבין זו המתפתחת ביהדות התפוצות - בעיקר היהדות האמריקאית - הן אולי נושא לדיון אחר.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ