שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע
מיה סלע

לפני 20 שנה ראה אור הרומן "עם, מאכל מלכים" של יצחק לאור. המבקרים יצאו מגדרם, כתבו שזהו ספר ענק, שכמו רומן של טולסטוי הוא מין אימפריה קטנה, שמדובר ביצירה עשירה, בולטת עד מאוד מעל הים המינימליסטי, שמדובר בספר החשוב ביותר שראה אור בארץ זה שנים, שזהו ספר חם, מר ומסעיר. הרומן זכה בפרס הספרות הישראלית שחולק אז ונמכרו ממנו שלוש מהדורות. בעולם הספרות של השנים האחרונות ספרים לא יוצאים אף פעם מחדש, הם מתים במחסנים, וגם הזיכרון שלהם מת, כך שהעובדה ש”עם, מאכל מלכים” יוצא מחדש כעת היא יוצאת דופן וכרוכה גם במעבר של לאור להוצאת ידיעות ספרים.

את הרעיון הגה יורם קניוק המנוח שהציע ללאור לעבור הוצאה. "בקניוק היו טוב לב ונדיבות", אומר לאור, "במשך שנים הוא מאוד אהב את הספר הזה. בידיעות שאלו אותי מה אני רוצה כדי לפרסם את הרומן הבא שלי אצלם. בהיותי נס כלכלי לא אמרתי שאני רוצה מקדמה של 20 אלף שקל, אלא שאני רוצה שיוציאו את 'עם, מאכל מלכים', עם סדר חדש שיהיה נוח לקריאה כי הספר הקודם היה מאוד צפוף. מובן שקצת קשה לי לעזוב את הוצאת הקיבוץ המאוחד. לא יהיו יותר הוצאות ספרים שהן לא למטרות רווח כמו עם עובד והקיבוץ המאוחד, ששורדת רק בזכות עוזי שביט. זה כנראה עבר, זה טרגי כמו שזה נשמע".

יצחק לאורצילום: קובי קלמנוביץ'

לאור, בן 65, סופר, משורר, מבקר ועורך, היה במשך שנים פעיל שמאל רדיקלי וגם אחד המבקרים הגדולים של השמאל. עוד ב-1972 סירב לשרת בשטחים וישב בכלא הצבאי. אחרי מלחמת יום כיפור נסע לארצות הברית, חשב שלא יחזור לארץ כי זה מקום חסר סיכוי שתמיד תהיה בו מלחמה ולא יהיה פתרון, לא מקום לבנות בו חיים. "ישבתי בבית סוהר לפני יום כיפור ואמרתי שתהיה מלחמה לפני יום כיפור”, הוא נזכר. “בכרוז האחרון שעליו נעצרתי היה כתוב: 'עצור בטרם תלך למלחמה הבאה'.  זעירא לא ידע על המלחמה אבל אני ידעתי. לא רציתי לחזור לארץ, היתה לי התנגדות. נעלבתי. זה כמו עם אשה שאתה אומר לה שאתה לא יכול לחיות אתה יותר, שהיא מכאיבה מדי. לא יכולתי לחזור לדבר שהוא הכי חזק אצלי, הכי חזק אצלי זאת האהבה לארץ הזאת, זה כאב בלתי פוסק. ואז אבא שלי כתב לי מכתב, הוא כתב יום אחרי שבן גוריון מת. כתב שהוא עבר הגירה ואף פעם לא הצליח באמת לרכוש שפה שהיתה לו קודם, שתמיד חסר לו משהו. ואיך אני שכל כך אוהב את העברית, לא אתאקלם במקום אחר. זה היה מכתב פיתוי וחזרתי".

בארץ היתה אמורה להיות לו קריירה אקדמית – את עבודת הדוקטור שלו כתב על הקומדיה של חנוך לוין – אבל קידומו נעצר. על הסיבות לכך, הוא אומר, יש גרסאות רבות: "למרצים אמרו בשקט שהדעות הפוליטיות שלי לא מצאו חן בעיני נשיא האוניברסיטה והנשיא אמר שזה לא הוא אלא שראש החוג והדקאן ביקשו ממנו להתנגד. גם הקנאה אוכלת אנשים, הייתי משורר וסופר בתקופה הכי פורייה בחיים שלי".

הוא הוציא לאור קובצי סיפורים, מסות, ארבעה רומנים ועשרה ספרי שירה. ב-2005 ייסד את כתב העת החשוב "מטעם", שאותו ערך במשך שבע שנים. במשך השנים זכה בפרס ברנשטיין, פרס עמיחי ובפרס ראש הממשלה. הוא משמש מבקר במדור "תרבות וספרות" של “הארץ”.

עטיפת הספרצילום: ידיעות ספרים

פמיניזם לסבי

את "עם, מאכל מלכים" כתב במשך שלוש שנים והוא אומר שהיה בו ששון גדול לרסק את מה שהיה אופייני כל כך בפרוזה העברית. "היתה לי תשוקה גדולה לכתוב על הגיבורים המכוערים, המלוכלכים, המתגרדים שמצילים את עם ישראל ממלחמת ששת הימים", הוא מסביר. "הם מגלים את התוכניות למלחמה ובורחים לכל רחבי העולם. היתה לי תשוקה לחיות את החלום הזה. היתה לי אז תקווה שגמרתי סופית עם הפוליטיקה ושאני לא חייב כלום אלא לפירוק נרטיבים. אני חושב שהסדרה הבלתי נגמרת של דמויות שמתפתחת ואחת מובילה לשנייה איפשרה לי לשאול את השאלה שניסחתי בדיעבד. קודם כל השאלה אם לכתוב רומן ישראלי. תגידי שנכתבו הרבה וזה נכון, אבל רציתי לעמוד על חולשותיו, על הצורך להיות תלוי בגיבור גבר, בגבר גברי או גבר גברי סובל. רציתי לשאול שאלות על זה ועל איך נשים מסתדרות עם זה. יש בספר סוג של פמיניזם לסבי. החיילות שם מתעללות בגברים והן אכזריות מאוד גם אחת לשנייה".

חנוך לוין היה הקורא הכי טוב שלו ואחד האנשים החכמים שהכיר, הוא גם היה מהקוראים הראשונים של הרומן הזה. "היה לו שכל חריף, מתמטי. הוא אמר לי אל תשנה אף מלה וגם את שם הספר אל תשנה, כי ההוצאה התלבטה בדבר הזה. אני מתגעגע אליו כל כך, בשנים האחרונות עוד יותר. חלמתי עליו אתמול בלילה, שיש אירוע לכבודו ויש הפגנה בחוץ שהיא נגדו ולא נגדי, משום מה, ואני מספר לו נרעש. אני יודע שהוא כבר מת, אבל הוא מסביר שנתנו לו עוד חופש לצאת".

לפני שלוש שנים וחצי היה נתון לאור למתקפה עזה שבה נטען נגדו שאנס כביכול מישהי, 25 שנה לפני כן; אל הטענה הזאת הצטרפו טענות על הטרדות וגסות מילולית. זה התחיל באינטרנט והתקשורת קפצה על העגלה ופירסמה את שמו; גם הפגנות של נשים מחוץ לאירועי ספרות שבהם השתתף היו מנת חלקו. בסופו של דבר, לאור מעולם לא נחקר במשטרה, שלא לדבר על כתב אישום. הוא אומר שלמד מאז להיות מסויג ולזהות עדריות בכל מקום: "גם קודם, בהפגנות לא ידעתי לצרוח במקהלה. בטח לא כשצעקו 'מדינת משטרה', כי אנשים שצועקים את זה לא ראו בחייהם מדינת משטרה וגם אני לא. למדתי לזהות בשוליים ההזויים של השמאל - כאילו לא היה סטאלין - תמיכה בצנזורה, כאילו חופש הדיבור הוא לא ערך חשוב או שזכות החפות היא לא זכות. חשבנו פעם שלפחות השמאל יתבייש בעברו ההיסטורי, בתמיכה בברית המועצות, בתמיכה במשטרים שדיכאו את חופש הביטוי, צינזרו ספרות וזילזלו בהליך הדמוקרטי של חפות ומשפט".

למה אתה חושב שזה קרה דווקא לך?

חנוך לוין. הקורא הכי טובצילום: גדי דגון

"שילמתי על אי נחמדות גדולה מאוד בחיים שלי, אין לי שום ספק בזה. אנשים עשו אתי חשבון בלי שום קשר למה שהיה ולא נתנו את דעתם מה זה עשה לי. החטא לא היה דומה לעונש. זה היה קמפיין מאורגן והם היו צריכים דמות. יש בספרות המקצועית הסברים לזה, זה נקרא Naming and Shaming, אבל הם טעו בדמות. עובדה, כלום לא יצא מזה, חוץ מהלב הנשבר שלי".

מה זאת אומרת טעו בדמות?

"בילבלו בין כאב נשי על ‘היה והלך’ ותירגמו אותו ל’עשה עוול’. בקמפיין נגדי עשו דבר מאוד ציני. שיחקו בין אשמה חסרת שחר ובין גסות רוח. כן, העולם השתנה, החקיקה השתנתה, דברים שאמרת ועשית פעם, היום אתה לא יכול להגיד ולעשות, לטוב ולרע".

אבל אתה יכול להבין איך מרגישה בחורה במקום עבודה שמדברים אליה בגסות?

"ככלל, הלשון שלי היתה איומה ונוראה, לפעמים מתוך חוש הומור ולפעמים בלי להבין איזה כוח יש למלים שלי, בלי לתפוש איזו עוצמה יש להן לצד השני, בעיקר כשאני שיכור ואני שיכור הרבה. מצד שני, הדמות הזאת שנבנתה לי היא לא איזה דבר יוצא דופן בתרבות מחוץ לפה. את באמת חושבת שאם לכל בוקובסקי או קארבר היו עושים משפטים כאלה החשבון ההיסטורי יוביל למשהו טוב? זה מייצר היום סוג של סופרים מטרוסקסואלים וזה נורא. מילא תהיה מטרו בבנק, אבל כתיבה ספרותית בלי ליבידו? זה נורא. לפעמים נדמה שלמזרחים מותר להיות עם ליבידו ולאשה מותר להיות עם ליבידו ורק לגבר אשכנזי אסור. אני הוקעתי ונדרשתי להתנצל ולא ידעתי על מה. אילו באו ואמרו לי תתנצל על אישיותך האלימה מילולית, אז אתנצל. אבל אם הם חושבים שספרות צריכה להיות מסורסת, אז שיקראו סופרים אחרים. בכל אופן, אני לא רק גס, אני גם עדין. לא רשע, אלא גם נדיב. זה מה שאני יכול להגיד להגנתי".

לאור רואה בניסיון למחוק, למשטר ולצנזר חלק מהבסיס הרעוע שעליו עומדת התרבות הישראלית. לדבריו, בניגוד לבתי הספר התיכוניים בארץ שאינם מייצרים אדם משכיל, תלמידי תיכון בעיר שדה צרפתית הולכים למוזיאון העירוני ורואים את מאנה ורנואר "ובאיטליה ראו את הציצים מהרנסנס. התרבות שלהם מלאה מיסטיפיקציה של האשה. הביקורת על זה לא יכולה להיעשות בלי לאהוב חלק מהדברים האלה. זאת חלק מהסתירה הגדולה בחיים ההטרוגניים שלנו. אנחנו, מצד אחד, מבינים שערכים משתנים ורוצים לשנות אותם, ומצד שני, הזיכרון התרבותי והאמנותי שלנו כולל המון דברים שאנחנו לא רוצים לוותר עליהם. במלחמת האיכרים בגרמניה במאה ה-16, האיכרים הפרוטסטנטים ניסו להשמיד את הקתדרלות הקתוליות, גם אצל סטאלין הרסו כנסיות והיטלר שרף תמונות של יהודים ותרבות מנוונת. יש דברים כאלה אבל האדם הממוצע חי את שינוי הערכים דרך אי השמדה של הקודם. אתה הרי לא באמת חושב שהחפצון של הנשים העירומות אצל רנואר זה רק רע.  אז מה אתה עושה עם זה?"

מנחם פרי. ערך את הספרצילום: מוטי קמחי

בארצות הברית, הוא אומר, יש קרע גדול בין הפמיניסטיות הימניות לשמאליות בעניין הצנזורה: "השמאליות נגד צנזורה מהסיבה הפשוטה שבסוף הדברים האלה פוגעים בקבוצות מיעוט. הרי אם יהיה חוק נגד פורנוגרפיה בסוף יעמידו לדין כתב עת לסבי, אבל משהו בתוך התרבות שלנו דורש למחוק מהזיכרון בשם המוסר. כל עוד הפוריטניות הנשית לא מתערבת בחיים התרבותיים אלא נמצאת בשדה החוק זה בסדר, אבל הוויכוח שמעמיד פני מוסר, כאילו יש ציוויים שצריך לעשות והם לא פליליים... הרי כשאריה דרעי אומר 'זה לא פלילי' אומרים שהוא ממוטט את שלטון החוק, אבל אתם שאומרים לא הכל פלילי גם ממוטטים את שלטון החוק. אז למה? כי לשמאל מותר?"

הגיל הנכון

כשאני שואלת אותו מי הוא היה לפני 20 שנה, כשיצא לראשונה "עם, מאכל מלכים", הוא משיב שקשה לשחזר אבל לאחרונה מצא סרט וידיאו שצולם כמה חודשים לפני שגמר לכתוב את הרומן: "הייתי נאה למדי ומאוד בטוח בעצמי, לא עד כדי היבריס, זה קרה לי אחר כך. אני נראה שם אדם רגוע, שבע רצון, שלם עם עצמו לרגע, אני שותה שם לחיים ואומר שחסרים לי רק ההורים שלי. הייתי בן 40 ומשהו, הגיל הכי בשל בחיים, הגיל הנכון לכתוב רומן, לפחות לגברים. אחת הצרות של הספרות העברית היא שהגיבור הוא עדיין תמיד נער מתבגר ונער מתבגר הוא דבר משעמם בדרך כלל, אלא אם כן הוא מטורף כמו ב’תפסן בשדה השיפון’ או ב’פראני וזואי’. אומרים שכשאתה מתחיל לשנוא את הילד שלך, אתה יודע שהוא הגיע לגיל ההתבגרות. על זה היו לי המון שיחות עם חנוך לוין. הוא אמר על הסופרים כאן שהם כותבים רומנים כמו עבודות שמגישים למורה עם שוליים".

מתי חטאת בהיבריס?

"אני חושב שכשכתבתי את ‘אנו כותבים אותך מולדת’ מ-1995, ספר מסות פוליטית אנטי־ציוני, שבו חשבתי שאתרום למחקר הספרות בארץ את מה שתרמו ההיסטוריונים החדשים להיסטוריה. יכול להיות שלא הייתי צריך לעשות את זה כי זה הזיק לי אישית בממסד הספרותי. הביטוי השני של ההיבריס היה ברומן ‘ועם רוחי גווייתי’, שיצא ב-1998. היצירה הזאת כל כך קשה מבחינת מה שהדמיון נדרש לעשות והדימויים המהפכניים היו מעבר למה שקהל היה מוכן לקבל. אולי זה לא היבריס. יש לי נטייה לבקר את עצמי חזק מדי לפעמים. העיקר הוא שהשתנו הימים, בין 'עם, מאכל מלכים' ל'ועם רוחי גווייתי': התחילה להתפרסם רשימת רבי המכר במוסף ‘ספרים’ של ‘הארץ’. אנשים התחילו לקנות ספרים לפי מה שכולם קוראים, לא היה דבר כזה קודם. נולד אז גם ערוץ 2, ואחר כך דור האינטרנט. הרומן 'ועם רוחי' היה כנראה קו שבר מבחינתי כי זה נראה לי שיא הפיוט שהוצאתי מעצמי ולא היה עם מי לדבר".

הוא מדבר על משבר בספרות העברית, כזה שהחוק להגנת הספרות לא יפתור: "השבר ההיסטורי הגדול הוא ההנחה שהיתה אז שתהיה מדינה ותרבות עברית ונתחיל הכל מהתחלה. הכרתי שני סופרים ערבים גדולים, את אליאס חורי ואת מחמוד דרוויש. אחד ממוצא נוצרי ואחד ממוצא מוסלמי, אחד מסביבה עירונית ואחד הגיע לסביבה עירונית בגיל 20. כשדיברתי אתם הם עוררו בי קנאה גדולה, כי רגל אחת שלהם עמדה בתוך עולם מסורתי במובן התרבותי, עם היכרות עמוקה מאוד עם רצף הטקסטים הערבי, והרגל השנייה היתה במערב".

מחמוד דרוויש. קנאה גדולהצילום: אלכס ליבק

גם לדור הראשון של כותבי הספרות העברית החדשה - מנדלי, ברדיצ'בסקי, ברנר, ביאליק – היו שתי רגליים כאלה, ממשיך לאור. "היה להם יידיש, גרמנית ורוסית, וגם לקורא שלהם היה את זה. כשהם השתמשו במטבעות לשון מקראיות ותלמודיות הקורא זיהה את זה, הקורא המשכיל שלהם התפקר יחד אתם והיתה להם האשליה שזה יעמוד לנצח בשיווי משקל".

אלא שלדעתו, דור המדינה בספרות העברית היה כל כולו השתוקקות אל המערב. "זה כמו הדמויות של חנוך לוין, רוצים את ג'יין בטקסס אבל נשארים פה ומדמים את ג'יין. אנחנו לא במערב בגלל הרצף הטקסטואלי השונה לגמרי שלנו. אביעד קליינברג יכול להיות האיש הכי מעניין בעולם אבל אנחנו לא עם הרצף הנוצרי. התשוקה לנצרות פה הולכת וגדלה. למה? מתוך מחשבה שאולי כך נצליח להיות יותר חלק מהמערב. כל הזמן מדברים עם החרדים על לימודי ליבה. זה מצחיק כי כל מי שהילד שלו למד בתיכון תוהה איזו ליבה? לקרוא סיכומים באינטרנט זה ליבה?"

לסופרים מהדור החדש, הוא אומר, כבר אין היכולת להבחין מה מקראי ומה חז"לי וכשלומדים את עגנון המורה צריכה להסביר את העברית: "בעצם הקורא של השירה שלי צריך להיות בוגר בני עקיבא. אני חי בתחושה חזקה שאנחנו חיים במדבר ושכרגע בשלב ההיסטורי הזה נראה כאילו הכל נשרף. אומרים כל הזמן שהפרינט מת, אבל לא הפרינט מת אלא תשוקת הזיכרון מתה. על הזיכרון הזה הרומן 'עם, מאכל מלכים' כל כולו נסב. שם ההנחה היא שיש זיכרון אחד גדול שכופה עצמו עלינו ויש זיכרון נגדי שעובד באין זיכרון אחד. היתה לי אשליה אז של הפוסט־מודרניזם שאפשר לעשות אלטרנטיבה לזיכרון האחד עם המון זיכרונות קטנים. האם זה נכון? אני לא חושב. הזיכרון האחד מפומפם כל הזמן".

מנחם פרי, שערך את הספר הזה, הגדיר אותו אז כ"אנטי־אפוס גדול של מלחמת ששת הימים, הצד האפל, ההפוך, של מעין 'ימי ציקלג'”. ס’ יזהר עצמו חשב שלאור ישרוף את עצמו. בשנות ה-80 הזמין יזהר את לאור לקרוא שירים בשיעור שלו באוניברסיטה. אחרי שלאור יצא מהחדר אמר יזהר לסטודנטים שהכתיבה של לאור זאת כתיבה ששורפת את הכותב ושלאור לא יצליח לכתוב עוד ספר, שהוא לא יחזיק מעמד. יזהר צדק וטעה. הכתיבה שלו אכן שורפת אבל הוא נמצא כיום בשלבי סיום של הרומן החמישי שלו. "יש בי כנראה אנרגיות שאני לא תמיד יכול להסביר", אומר לאור, "אני הרבה מאוד שנים לא יצאתי מהבית וכתבתי. כשאני עובד על משהו אני לא זז ממנו, אני דבק במטרה כמו פרוטסטנט, אני נותן את כל מה שיש לי. כמה זמן הכתיבה הזאת תחזיק עוד מעמד? אני לא יודע".

מתוך הספר

1. הפתיחה (הצלצול נשמע עוד הרבה עמודים, להזכירך). זהו תיאור הבסיס ה"מכוער"
שירי בת האלוהים. כי מה רוצה הקורא/ת? נניח, שרוצה הקורא/ת להתחיל בקריאת הסיפור ותיכף-ומייד, כבר למן השורה הראשונה, לדמות לו/לה את מראהו של המקום המתואר, זירת האירועים, לפני – למשל – דין וחשבון כלשהו על סוג המאמץ הנדרש ממנו/ממנה במשך שבע מאות העמודים הבאים, בערך. יהי כן, שהרי הלקוח תמיד תמיד צודק. ובכן, ידמה/תדמה הקורא/ת, לפני כל דבר אחר, צליל. בראשית היה הצליל. תחילה – גמגמני, מצלצל הרף וחדל. צלצול טלפון, לצורך התיאור הזה. חדל, ומייד אחר-כך שב ומצלצל, ומכאן ואילך שופך צמדים של צלצולים ארוכים, כלומר, הצלצול מתרחש במתקן צבאי, שכך מבדילים יודעי דבר בין צלצול צבאי (צמדי צלצולים ארוכים) לבין צלצול אזרחי (צמדים מורכבים מצלצול קצר צלצול ארוך, קצר-ארוך, קצר-ארוך). כאן, בחדר האחרון שבבניין (מבנה ארוך הניצב על עמודים ומתחתיו כל פסולת ולכלוך, גם צואה, גם עיתון ישן וצהוב, 'מעריב׳ כמדומה, גם חגורת וסת ורודה, שכמותה מחלק הצבא משום-מה לחיילותיו, שהתבלתה שם זמן רב, וגם מסמכים צבאיים ישנים, פקודות-יום, תעודות משלוח, גולגולת של כלב/ה), כאן, אם כן, בחדר האחרון, שולט לו ריח של צבא, כי מדובר כמובן בבסיס צבאי, אולי ליד גבולה הזמני של מצריים, גבול גמיש וארוך שנתברכה בו הארץ (מבטיח שנים ארוכות של פעילות צבאית, יבשתית, ימית, אווירית, תקציבים נדיבים וכמות גדולה יותר של ביטחון).

והמחנה כולו מפוזר, זרוק אולי לומר, בין אקליפטוסים מאובקים, וכביש מתפתל קצת באופן תמוה מוליך אל תוכו מצד מזרח, ונמשך מתוכו מצד מערב, כאילו היה מחט שנתקעה בבשר המחנה שלנו ויצאה מן הצד השני, או להיפך, כאילו היה המחנה שלנו אבן שרוצצה את הנחש הזה וקרעה אותו לשניים, לך תדע. המשכו של הכביש ניכר רק בחלקים זעירים משביל העפר, שנשאר על מקומו, שהרי את הכביש, כמו את המדינה, סללו על שביל שהיה כבר קודם, וכיוון שכאן תיכף הגבול, נעקר הכביש ורק השביל נשאר, מזמין סכנות, מדינות אחרות למשל; ועכשיו דרדרים וחרולים צומחים עליו מכאן ועד לגבול, מצד מערב נניח, מישור ללא עץ, דרדרים, זה כן, וחוגלות בצבע האדמה החומה- אפרפרה, רגבים נעים בעצבנות, כביש או שביל, מה איכפת להן. והטלפון מצלצל. גלין גלין, גלין גלין.

ברחבי הבסיס – תמיד ממזרח למפקדה – הרבה מאוד מגורי חיילים, ומחסנים בצריפי עץ, במבני בטון, תחת גגות חלודים, מגולוונים. רק הצליל הטרטרני, המתמיד, הנחוש לזכות בתשובה, עיקש, אם גם חדגוני, מתמשך, אולי אפילו יבש מאוד, ואולי גם צורם, צרוד, מעצבן, מצליף, מצמרר, מרדים, איש אינו עונה כמובן ואיש אינו מרפה כמובן. אין לך דבר שליו יותר מבסיס צבאי. זוגות זוגות של צלצולים ארוכים, צלצולים צלולים, צלצולים צרודים, צלצולים צמודים מוטחים במחנה, ומכשיר הטלפון פועה כתינוק שחור, עשוי בקליט, שנעזב לנפשו ככה סתם, או מוטב אוניה שחורה בים האלוהי.
לא צריך, בת השיר, כמובן, להגזים: אם תרחיק האוזן מהמסדרון, נניח עד לשער הבסיס, לסוכת השומר, ייעלם כמעט לגמרי הצלצול, אט אט ייבלע ברעשים האחרים: ציפורים, מכונות גונחות, צרצר, זחילתה של לטאה, או זחילת אפעה אפילו, נביחת כלבה, יללת חתול, או נמר-ביצות רעב, צעקת אדם אולי, עט מקיש מכתב על שולחן שרוט ונייר לבן.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ