מה שהעין רואה ביום, רוצה הלב בלילה - פינת אוכל - הארץ

מה שהעין רואה ביום, רוצה הלב בלילה

בטירה וברחובות ערים ערביות אחרות בישראל צצים בערבי חודש הרמדאן עשרות דוכני אוכל רחוב נהדר. את חלק מהמנות והאנשים העומדים מאחוריהן אפשר לפגוש במשך כל השנה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רונית ורד
צילום: דן פרץ

מתחילים את הסיור בשעת החסד, השעה שבה מתחלף הבוהק המסמא של שמי קיץ מזרח־תיכוני באור זהוב ורך. עומס החום כבד עדיין, כבד אף יותר עבור מי שלא הכניס דבר מאכל או משקה לפיו קרוב ל–16 שעות, אבל הגאולה קרובה. בדוכן הנפתח מדי ערב בחודש הרמדאן בחזית “פיצה המשולש” מכינים עוואמה, כדורי בצק מטוגנים בשמן עמוק וטבולים בסירופ סוכר, ותושבי העיר עוצרים כדי לקנות את הממתקים המסורתיים לסעודת האיפטאר הקרובה.

עד לפני שנה נהגו אנשי המסעדה להכין את כדורי העוואמה בעבודת יד - מגלגלים בצק לגלילים ארוכים, מהדקים את קצה הגליל ביד אחת וקוטמים עיגולים זעירים בעזרת כפית ביד השנייה - השנה קנו לראשונה מכונת חיתוך המייצרת בן רגע ים של כדורים זעירים ושווי קוטר. לצד העוואמה מטגנים כיסוני עטאייף ממולאים, דבר המתיקה המזוהה יותר מכל עם חג הרמדאן, ומוכרים בקבוקי מיץ ביתי מתוק עד זרא. מי שצם מהנץ החמה ועד לשקיעתה מקדם בברכה מתיקות מוגזמת, על פי ציווי טבע קדום שכרך את הצורך באנרגיה ואת יצר החיים עם הטעם המתוק. מיץ תות שדה טרי, תמרהינדי, שקדים או לימונדה - משקאות ביתיים טבעיים או עשויים תמצית מלאכותית - כולם נתונים בקנקלי פלסטיק הנושאים תוויות מותגי משקאות תעשייתיים.

פלאפל בצורת לב

ממשיכים לסמטאות הצפופות של המרכז הישן - הגרעין הכפרי שהצמיח בחלוף השנים יישוב עירוני כאוטי שהתפתח זמן רב ללא תוכנית מתאר מסודרת - ונכנסים למסגד הישן. כל כך הרבה שנים התגוררתי בשכנות* ומעולם לא ראיתי את קשתות האבן היפות או את הכתובות החרותות בתקרה.

נעים ח’יט, מדריך סיור “קסם הרמדאן”, מספר על ויה מאריס, נתיב המסחר העתיק שעבר סמוך ליישוב ועל האופן שבו התנהלו חיי היומיום בכפר בימים עברו. ביתן של בסמה ועליה סמארה, צמד אחיות המתגוררות יחד בבית סמוך שהורישו להן אבותיהן, הוא דוגמה שהשתמרה היטב לסגנון הבנייה הישן: בתים נמוכי קומה, בחלק מהחדרים מתקשה אדם גבוה בן הדור הנוכחי לעמוד זקוף; עבי קירות אבן קרירים, בגומחה שנחצבה בקיר אחד החדרים נהגו לאחסן במשך היום את מזרני השינה ‏(היום נשמרים בה סירים וכלי בישול‏), בגומחה שנקבעה בקיר המטבח הזעיר נשמרו מי השתייה; וחדרי הבית נפתחים לחצר פנימית קטנה של עצי פרי ושיחי תבלין. “אנחנו כמעט שלא יוצאות מהבית”, אומרת בסמה בגאווה ומצביעה על שטיחי הקיר הרקומים, כלובי הציפורים, סידורי הפרחים המלאכותיים ואוספי המיניאטורות המצויצות הגודשים את הבית שהפך למרכז עולמן של שתי הנשים הקשישות.

עוואמה

הדוכן של השף סאלח מנסור הוא אחד מדוכני הרמדאן הפופולריים ביותר בכפר. במשך השנה מפעיל מנסור, שלמד את אומנותו בתדמור, קייטרינג המגיש מבחר תפריטים לחתונות ולאירועים. בחודש הרמדאן, שלא נהוג לציין בו שמחות משפחתיות, הוא פותח דוכן חומוס ופלאפל מול חצר בית ישן של המשפחה. כל כך הרבה שנים התגוררתי בשכנות* ומעולם לא ידעתי שיש לעלות לרגל פעם בשנה, מדי ערב ובמשך חודש, כדי לאכול את החומוס הטוב ביותר באזור. על השולחן הגדול מונחת ערכת החומוס המושלמת: קופסאות חומוס, גרגירי חומוס מבושלים לעיטור המנה, רוטב טטבילה לימוני, פלפלים חריפים, סחוג אדום, ירקות כבושים ופיתות טריות, רכות ונפלאות. גולות הכותרת - כדורי פלאפל גדולים ופריכים - מיטגנים בקלחת שמן רותח. צריך אדם כוח רצון מברזל כדי לעמוד בניחוח השמיימי המפעפע מן האלפס, אבל איש אינו אוכל במקום. כדורי פלאפל, סלטים וחמוצים הם מנות פופולריות על שולחן האיפטאר, מנות ראשונות קלילות לשבירת הצום ולהכנת הגוף לכירה הגדולה.

חאג' נאדר ובנו

בהמשך הרחוב ניצבים חאג' נאדר ובנו הפעוט מאחורי דוכן נוסף. התור קטן יותר מאשר בדוכן השכן והוותיק שתושבי העיר נוהגים לחזור אליו בנאמנות מדי שנה. “אנחנו חדשים בעיר, אנשים עדיין לא מכירים”, אומר חאג’ נאדר בביישנות ומציע טעימות חינם לאורחים. “גם הפלאפל הוא בנוסח הירושלמי, אחר מהפלאפל שאליו רגילים באזור המשולש”.

על השולחן, לבוש בכסות חגיגית של מפה מוזהבת פיתוחים, ניצבים מגשי כסף גדושים במעדנים מטוגנים, עשויים מעטפת חומוס או בורגול וממולאים מליות שונות: קובה ממולא בבשר; פלאפל ממולא בבצל ובסומאק ‏(בצורת לבבות!‏) ומצופה בגרגירי שומשום פריכים; או פלאפל ממולא גבינה. בחודש הרמדאן נפתח הדוכן לעת ערב ולשעות ספורות, אבל הדוכן הזמני ניצב בחזית מסעדה ביתית קטנה שנפתחה לפני כמה חודשים, לאחר שנאדר ובני משפחתו העתיקו את מקום מגוריהם מירושלים לטירה. התפריט הרגיל מציע, בנוסף למיני הפלאפל והקובה, גם חומוס, פול ומעורב ירושלמי.

פלאפל ממולא וקובה מטוגנת

בדרך לסעודת האיפטאר עוד עוברים בממתקי נצרת כדי לקנות כנאפה טרייה. הכנאפה הטובה, במגש אישי או משפחתי, מתבשלת על הלהבות ברגע ההזמנה ונטולת צבע מאכל כתום. את סעודת האיפטאר מארחים פתאיה ופתחי דעאש על גג ביתם. שולחן האוכל כורע תחת העומס: מיני סלטים וירקות כבושים ביתיים, חומוס, מרק לבן עם בשר כבש ועכוב, קישואים וחצילים ממולאים בשר, שני עופיונים צלויים בסומאק, סינייה במיה, מפתול ‏(קוסקוס‏) והררי אורז מתובל בשקדים. “מה שהעין רואה במשך היום רוצה הלב בלילה”, אומר פתחי וכל המסובים - בני משפחה, חברים ושכנים - מסכימים שההתנזרות הרוחנית והפיזית מובילה לארוחות כבירות בגודלן. “רק אצלנו בבית כל ערב הוא רמדאן”, לוחש אחד מארבעת ילדיהם של פתאיה ופתחי, אבל הדיון נקטע באבו. כשרעבים לא מדברים, וב–30 הדקות הראשונות לאחר הינתן האות לשבירת הצום שורר שקט דרוך ברחובות העיר. מי שממלא את פיו מאכל ומשקה אינו פנוי להרבות במילים.

פתאיה בביתה

מפייסים את הגוף ואת הדעת ‏(“כולם עצבניים מאוד במשך היום. אי אפשר אחרת”‏) ואז מתפנים להתרועעות. לאט חוזרת המולת המכוניות, האנשים והחיים לרחובות. שותים קפה סאדה ‏(קפה חמצמץ ועז טעם המתבשל לאורך שעות ארוכות עם תמצית קפה של יום אתמול‏), אוכלים עוואמה ופשטידת אטריות מתוקה מבושמת בקינמון ‏(המזכירה את הקוגל היהודי‏) ומביטים בפנסים הסיניים הבוערים העולים מעל שמי העיר ‏(“זה מנהג חדש שהופיע רק השנה”‏). אחת השכנות מספרת על הדרך שבה היא בוחרת להתמודד עם קשיי הצום היומי ‏(“החלפתי את סדר היום. אני ערה עד ארבע לפנות בוקר, ובהינתן הגזירה אני הולכת לישון. ככה אני ערה רק ב–8 מתוך 16 שעות הצום”‏), אחרת מספרת בשבחה של פתאיה, אשת חיל שהחלה לפני עשור למכור תבשילים מסורתיים ממטבח ביתה והיום מנהלת קייטרינג לאירועים גדולים וקטנים ומסעדה קטנה של שיפודים שקמה לפני שלוש שנים בשיפולי הכפר. חלק מיושבי השולחן חברים ב”דרך הים”, קבוצה יהודית־ערבית המבקשת לקדם תיירות ביישובי דרום השרון, וסיורי הרמדאן נולדו ביוזמת ובארגון עמותת סיכוי, הפועלת לקידום שוויון אזרחי. הכוונה היא להמשיך ולהפעיל סיורים דומים גם בשאר חודשי השנה.

* גדלתי בכפר הס. היישוב הקרוב ביותר לכפר הולדתי הוא טירה. בתי המעגל החיצוני של העיר הערבית סמוכים לרחוב שבו נמצא בית הורי, ובכל זאת נשלחנו אנחנו ללמוד עם ילדי המושבים מעמק חפר, מרחק נסיעה של כמעט 30 דקות מהכפר. מעולם לא פגשתי אנשים בני גילי מטירה, ומעולם לא ביקרתי בעיר בזמן הרמדאן או התארחתי בבתי תושביה, אף על פי שאת 20 שנות חיי הראשונות ביליתי במרחק שאינו עולה על קילומטר ממרכז היישוב הערבי השכן.


** לפרטים על סיורים באזור - עמותת סיכוי: ענאן קראקרה־דלל, 8523188–04
** החומוס והפלאפל של נאדר, רחוב בילאל ‏(סמוך לכיכר העירייה‏) 5281671–054
** קונדיטוריה וממתקי נצרת ‏(ברחוב הראשי המוביל לטייבה) 2399557–054
** הבישול של פתאיה ‏(מסעדת השיפודים נמצאת ברחוב הראשי המוביל לטייבה, ובהזמנה מראש אפשר להגיע לביתה של פתאיה כדי לאסוף תבשילים ביתיים‏), 6304061–052, 4629363–054

סברס
הפלאפל של סאלח מנסור

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ