המחזאי הפולני סלבומיר מרוז’ק - רפסודה של איש אחד

הוא היה המחזאי הפולני בן זמננו המוכר והפופולרי ביותר מחוץ לפולין, והמחזות שלו היו משלים מתוחכמים על האופן שבו המדינה הדיקטטורית שולטת באזרחיה. פרידה מהמחזאי הפולני סלבומיר מרוז’ק שמת ביום חמישי שעבר

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיכאל הנדלזלץ

ביום חמישי שעבר מת, בבית חולים בניס, צרפת, המחזאי הפולני סלבומיר מרוז'ק, ובכך בא לסופו הפרוזאי מסע אנושי ארוך של אדם ואמן פולני מלידה, אך מהגר באופיו. ב-1958 הועלה בפולין מחזהו הראשון "המשטרה". ב-1963 יצא מפולין לצרפת ואיטליה, ומאז לא חזר לארץ הולדתו. ב-1968 חתם על מכתב פומבי המוחא נגד פלישת ברית המועצות לצ'כוסלובקיה, וביקש מקלט מדיני בצרפת. אחר כך חי בפאריס, באיטליה ובמקסיקו, כשמחזותיו מוצגים ברחבי עולם (בין 1968 ל-1972 אסור היה להציגו בפולין). ב-1996 חזר לפולין והתיישב בקרקוב, רק כדי להגר ממנה שוב לצרפת ב-2008.

הוא ללא ספק המחזאי הפולני בן זמננו המוכר והפופולרי ביותר מחוץ לפולין, ומשום מה יצא כך שהקשר שלי לעולם התיאטרון בכלל, ולעולם התיאטרון בישראל קשור ביצירתו, כך שמבחינתי הוא יותר מיוצר תיאטרון וסופר (ורשם קריקטורות) יוצא מן הכלל, אלא גם עניין של קשר אישי, כמעט אינטימי.

סלבומיר מרוז'יק. נעורים בצל מלחמת העולם השנייהצילום: WLchannel מתוך ערוץ הי

הוא נולד ב-1930 בכפר פולני, לאב ממשפחת איכרים שהצליח, ללא השכלה, להגיע לתפקיד של מנהל סניף דואר כפרי, ולאם ממשפחה עמידה למדי, שממנה ירש – כך הוא כותב – את נטיותיו האמנותיות. הוא גדל בשנות ה-30 כשהוא מיטלטל בין הכפר ולבין קרקוב, בין משפחת אביו למשפחת אמו, ואת נעוריו חווה במלחמת העולם השנייה, כשעולם אחד התמוטט, על ערכיו, ועולם אחר צמח על חורבותיו. לטלטלה הזו מייחס מרוז'ק את תחושת הניכור שלו, ואת העדר יכולתו למצוא את מקומו בשום חברה או מדינה.

אחרי שניסה לרכוש שכלה אקדמית בארכיטקטורה ובציור, העדיף קריירה של כתב בעיתון מקומי. הוא נשלח לכפרי הסביבה כדי לדווח על הצלחת הסוציאליזם. תחילה עשה את זה במידה לא מעטה של שכנוע, אך אז נמלא ספקות, ובמהרה העדיף להתפרנס מפרסום ציורים סאטיריים בטוש שחור, בקו גס, בשבועון פופולרי שראה אור אז בקרקוב. בשבועון הזה פירסם גם את סיפוריו הראשונים.

שנות ה-50 המאוחרות היו בפולין שנים של הפשרה יחסית. במסגרת זו, ועל גל אנטישמיות, יצאו מפולין כ-30 אלף פולנים (ובהם גם אני), רובם לישראל. כולם בפולין הכירו בכך שברית המועצות קובעת בענייני המשטר והחיים, אבל בתוך כך נוצרה מציאות חברתית ואמנותית שבה התקיים חופש ביטוי יחסי, מן הסוג שהפולני הגדיר כך: "בדיחה שהצנזור הבין, צריך היה לצנזר".

זאת האווירה שבה כתב מרוז'ק, במשך ששה ימים בשנת 1958, את מחזהו הראשון, "המשטרה" (אחרי שכתב מערכונים לתוכנית של קברט סאטירי, וגילה לאכזבתו שמריעים למבצעים, ולא למחבר). המחזה מתרחש במדינה טוטליטרית, שבה האסיר האחרון שנותר בכלא נשבר, ומחליט להודות בצדקת דרכו של השלטון. מפקד המשטרה, שמבין כי המשטרה נמצאת בסכנת פירוק מחוסר תעסוקה, ושממילא מעסיקה פרובוקטורים כדי לייצר עבריינים שאפשר לעצור אותם, משכנע פרובוקטור אחד (שמקריב עצמו, משמיץ את השלטון בקול רם בניגוד לדעתו, וחוטף מכות מהציבור בשל כך) שיתנדב להיאסר באמת, כדי להצדיק את קיום המשטר והמשטרה.

מרוז'ק מציין בהוראות הבמה שהוא מבקש שהמחזה יוצג כפשוטו, ללא שום ניסיון "להצחיק" או "לפרש" והמחזה הוצג בפולין כמעין משל על מדינת משטרה עלומה, שאיננה פולין, כמובן. בעולם המחזה הוצג כשלמציגיו וקהלו היה ברור שהוא מספר גם על פולין. אבל למרוז'ק נמאס לכתוב "לא אמת", לפי הגדרתו, גם אם מדובר על הבנה בשתיקה בין הכותבים לצנזור מטעם המדינה על גבולות חופש הביטוי המותר. ב-1963 יצא עם אשתו הראשונה לאיטליה, ואחר כך לצרפת, כדי לא לחזור לפולין.

מתוך "טנגו", הבימה, 1967צילום: מירלין-ירון

אבל גם הוא המשיך לכתוב, בפולנית מחוץ לפולין, את מחזותיו, שהתרחשו תמיד במציאות בדיונית, כמעט גרוטסקית, והללו המשיכו להתפרסם בירחון לדרמה ותיאטרון "דיאלוג" שראה אור בפולין, והגיע גם לבית שלנו, בתל אביב. בירחון הזה קראתי באמצע שנות ה-60, בפולנית, את מחזהו של מרוז'ק "בלב ים": שלושה ניצולים מאונייה שטבעה נמצאים על רפסודה בלב ים: הגדול, הבינוני, והקטן. כיוון שאין להם מזון, הם מגיעים למסקנה שאין להם ברירה אלא לאכול אחד מהם. הגדול והבינוני מצליחים במלאכת מניפולציה ושכנוע להביא את הקטן לכך שיתנדב להיאכל. וכשהם מגלים, לפתע, שיש להם מזון על הרפסודה, הם נמנעים מלגלות את הפרט הזה לקטן, כיוון שהוא כבר מאושר להקריב עצמו למען החברה. זהו הסיפור כפשוטו. מי שרצה יכול היה לראות במשל התיאטרוני הזה את מה שהמשטר הטוטליטרי יכול לעולל לאזרחיו התמימים, שמוכנים להקריב עצמם בשם אידיאלים המבוססים על שקר.

קראתי את המחזה הזה מפולנית לעברית לחברי אז, עמרי ניצן, וזאת היתה אחת מעבודות הבימוי הראשונות שלו, במסגרת תיאטרון שהקמנו, עמו הצגנו בבתי ספר תיכוניים בתל אביב. אני תירגמתי את המחזה, וגילמתי את תפקיד הבינוני. אין זו הפעם הראשונה שמרוז'ק הוצג בארץ, שכן האהל הציג את "המשטרה" (עם תפאורה של יגאל תומרקין ובימוי של זאב ברבן) ב-1962. ב-1966 הציג "הבימה" מערכון נוסף של מרוז'ק, "ליל קסמים", וב-1967 את "טנגו", המחזה הידוע ביותר של מרוז'ק. זהו מחזה על משפחה אמנותית, עם הדים מ"המלט". האב סטומיל הוא אמן אוונגרדי שעוסק באקספרימנטים. אשתו, אלאונורה, משתפת עמו פעולה, ובידיעתו מנהלת רומן עם המשרת המחוספס, אדק. הדודים אוגניוש ואוגניה משתפים פעולה עם האווירה הדקדנטית, והיחיד שמפר את אי הסדר הוא הבן, ארתור, שטוען "אתם לא מבינים שכיוון שכל זה אפשרי, שום דבר איננו אפשרי" והוא רוצה לערוך את חתונתו לפי כל כללי הטקס השמרני. כדי להתגבר על הוריו ודודיו, יוצר ארתור, האינטלקטואל הניאו־שמרן ברית עם אדק, המייצג את ההמון, ובסופו של דבר ארתור נהרג, ואילו אדק מרקיד את הדוד הקשיש אוגניוש בטנגו גרוטסקי.

במערב הבינו את המחזה כסיפור פולני ואוניברסלי, על כוח של אידאולוגיות של חופש ושחרור, והסכנות של אידיאולוגים המנסים להשתלט על תהליכים חברתיים. ההצגה ב"הבימה", שבוימה על ידי הבמאי הפולני־יהודי אלכסנד ברדיני (המחזאית מרים קיני היתה עוזרת הבמאי) נהנתה מליהוק נפלא: שרגא פרידמן היה סטומיל, ליאק קניג הייתה אשתו, רפאל קלצ'קין ועדה טל גילמו את הדודים, אלכס פלג גילם את ארתור, דליה פרידלנד הייתה בחירת לבו, ואילן תורן היה המשרת אדק, ולצופים רבים (בהם אני; ראיתי אותה כמה פעמים) היתה דוגמא לאיך שתיאטרון יכול צריך להיות. הבימה הציעה לברדיני את תפקיד המנהל האמנותי, אבל הוא היסס, חזר לפולין, ובינתיים פרצה כאן מלחמת ששת הימים.

כך יצא שהצגת מערכונים של מרוז'ק בתיאטרון זוית, בבימויו של יוסי יזרעאלי, היתה אחת ההצגות הראשונות שעליהן כתבתי ביקורת בעיתון "למרחב", והיא כללה את המערכון שהכרתי היטב, "בלב ים" ומתוכה אני זוכר את שלמה ניצן אומר את המשפט "החול יכול לחרוק אחר כך בין השיניים" (כנימוק לכך שהמועמד להיאכל יצטרך להתרחץ לפני הארוחה).

ב-1973 נתבקשתי לתרגם מחזה של מרוז'ק, "חדר להשכיר״ (שנקרא במקור ״מאורע מוצלח״) לתיאטרון הקאמרי. המחזה הועלה בימויו של דן רונן באולם צוותא בתל אביב, אבל לפני שהקהל זכה לראותו פרצה מלחמת יום הכיפורים. המחזה, שהיה תגובתו של מרוז'ק לאירועי 1968 באירופה, סיפר על בני זוג שרוצים להשכיר חדר בדירתם. לדייר הבא לראות את החדר הם מסבירים הם זקוקים לו כדי שיסיח את דעתו של אבי הבעל, ויאפשר להם להתייחד ולהוליד ילד. הם אמנם מצליחים, אבל התינוק שנולד הוא מפלץ מפונק, הקושר עם הסבא, ומביא לפיצוץ הדירה, בעודו נשאר בהריסות, אובד עצות.

איור של סלבומיר מרוז'ק. "אמא, פגשתי מרקיז". "מה שמו?". "דה סאד"

הדייר שבא לשכור את הדירה מציג עצמו לשוכרים כאנרכיסט. אבל הוא ממהר להרגיע אותם: "אינני מפוצץ דבר. אני יוא מתוך ההנחה שבמוקדם או במאוחר הכל יתפרק מעצמו. צריך רק לחכות מעט. לכן אני מחכה. אני בוחר מקום נוח להסתכלות ואני מסתכל. זוהי שיטה ללא פגם. פצצה או חומר נפץ אינם מתאימים למבנה הנפשי שלי, ובנוסף על כך הם מקלקלים את הנוף. הזמן יעיל הרבה יותר ומאפשר ליהנות מהפרטים. אני אנרכיסט־אסטתיקון".

בשנות ה-70 היה מרוז'ק כבר אזרח צרפתי, אבל גם כאיש העולם הוא נותר מהגר נצחי. בשנת 1974 כתב את מחזה "המהגרים" – מפגש בחדר עלוב במדינה מערבית בין א"א, מהגר על רקע אידאולוגי, שמאס במשטר רודני ומחפש את החופש ואת עצמו במערב, לבין ת"ת, מהגר עבודה שיצא למערב למען הכסף. הקשר המורכב של חשדנות ותלות, קרבה וניכור, שנאה־אהבה לארץ המוצא היה גם בחינה של פולניות, בעבור מרוז'ק, והן שיקוף מעמיק של גורל של המהגר, שהיא הוויה אנושית מרכזית של המאה ה-20.

הבמאית מיכל גוברין פגשה את מרוז'ק בפאריס, תירגמה את המחזה, וביימה אותו בחאן הירושלמי ב-1977, עם שבתאי קונורטי ואבינועם מור חיים בתפקידים הראשיים. מרוז'ק הגיע להצגת הבכורה. ב-1978 העלה החאן את "משיח בא", מחזה על מדינה טוטליטרית שמחכה למשיח, ולהפתעת כולם מגיעים שניים, זהים לחלוטין.

בסוף שנות ה-80, אחרי נפילת הקומוניזם בא מרוז'ק לביקור בפולין, והתקבל בא בכבוד מלכים. ובכל זאת, הוא בחר להתיישב במקסיקו, בחווה מרוחקת מכל מקום יישוב. רק כשהתערער מצבה הכלכלי של מקסיקו, ב-1996, החליט לחזור לקרקוב, כשהוא מודה שהוא מרגיש בה בן בית וזר כאחד. הוא חזר לפרסם פליטונים קצרים ב"גזטה ויבורצ'ה". ב-2002 לקה בשטף דם במוח ואיבד לגמרי את השליטה בשפה. בתהליך ארוך למד שוב לדבר ולכתוב פולנית. הוא סיפר אז שזמן קצר לפני שטף הדם חלם כי קול מודיע לו שהוא עומד לצאת למסע ארוך, במהלכו יחליף את שמו ל"בלתזר". ספר הזכרונות על חייו שכתב במסגרת מאמצי הריפוי שלו נקרא "בלתזר" ובו הוא נפרד למעשה מקוראיו וצופיו, שכן – לדבריו – איננו יותר סלבומיר מרוז'ק, אלא מישהו אחר, ששמו בלזר.

ב-2004 הגיע לבקור קצר בארץ, כאורח בית הספר לתיאטרון חזותי, בו מלמדים גם מיכל גוברין, וגם אבישי הדרי, שלמד תיאטרון בפולין, ותירגם מחזה של מרוז'ק "השועל הפילוסוף" מפולנית. פגשתי את מרוז'ק בביקור זה, והוא היה מאופק ומנומס, כהרגלו. בשלושה כרכים של יומן אינטימי שראו אור בפולין בשני האחרונות הוא כותב הרבה על חוסר הנוחות שלו בין בני האדם, ואת אי שייכותו לשום מקום, כמין מהגר נצחי בכל מקום, כולל בתוך נשמתו.

ב-2008 החליט להגר שוב מפולין, והתיישב בצרפת. המחזה שלו שהועלה בבכורה בוורשה ביוני (הוא היה נוכח) מתרחש בגן עדן, ועוסק ביחסי אדם עם לילית וחווה. משתתפים בו גם גתה, מרגריטה, והשטן. זאת היתה למעשה היצירה הראשונה שלו מאז למד את השפה מחדש. הביקורת הפולנית היתה מנומסת, אך מאוכזבת.

ב-1997 פירסם מרוז'ק את הפליטון הקצר "דאגות אחרונות" ב"גזטה ויבורצ'ה": “הקשיש גסס. על ערש הדווי שלו אלה היו מלותיו האחרונות. הוא לחש אותן בקושי, כי גסס תוך כאבים, בעקבות סרטן, שחמת הכבד, דלקת ראות, שבץ לב שלישי וזקנה כללית. ‘אני מוטרד מאוד בשל עלייה בשיעור האנאלפבתים באמריקה הדרומית ובשל מצב החקלאות באפריקה. כמו כן התעצמות הנטיות הימניות בבוואריה מעוררת אצלי דאגה בדבר העתיד. הבדלי ההכנסות בין השכבות המיוחסות והנחשלות בארצות הברית שוב צמחו פי שתיים נקודה חמש, והממשלה הריאקציונרית של ישראל דוחה את מימוש הסכמי שטוקהולם. ולמרות הישגים ניכרים במאבק לשוויון זכויות האשה, הלא־נשים עדיין מטרידות אותן מינית, ואילו תפקיד האיגודים המקצועיים הולך וקטן. כל זה מדאיג אותי מאוד’".

לאחר מכן הוא לא מת, אלא קם וקד לקהל. יש לסווג את המחזה "הדאגות האחרונות של הקשיש", בו גילם את הקשיש ואת התפקיד הראשי, כשייך לסוגת הריאליזם הפוסט־סוציאליסטי. לעומת זאת המוות – זה פוסט־ריאליזם.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ