גבריאל בלחסן: המוסיקאי שמת בכל פעם מחדש בשיריו

גבריאל בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, ורק את האמת. אבל אלפי אנשים, ואולי יותר, היו קשורים בנימי נפשם לשירים שלו, ומותו הוא אחת האבידות הגדולות של המוסיקה הישראלית בשנים האחרונות

בן שלו
בן שלו

גבריאל בלחסן מת בשיריו פעמים רבות. בשיר "השטן", למשל, מתוך האלבום "עתיד", הוא תיאר את עצמו שוכב בתוך הקבר ואת השטן משתין לו לתוך הפה "את כל מה שאגר בשלפוחיתו המזוהמת שנים, בן אלף זונות". בשירים, אפילו המוות לא זיכה במנוחה את נפשו הרצוצה, הרגישה כל כך, של בלחסן. המאבק שלו נמשך לנצח. אם יש נחמה זעירה כלשהי במותו הממשי, זו אולי הידיעה שהמוות שם קץ לסבלו ולמאבק המייסר שלו במחלת הנפש שממנה סבל, מאבק שתועד בצורה מצמיתה כל כך בשיריו.

מותו של בלחסן הוא אחת האבידות הגדולות ביותר של המוסיקה הישראלית והתרבות הישראלית בשנים האחרונות. אנחנו מורגלים בפרידה מאמנים גדולים שמתים בגיל מבוגר אחרי חיים שלמים של יצירה. אבל הצער על מותו של אמן צעיר יחסית, שחשף לפנינו בכישרון גדול כל כך את הקרביים המדממים שלו, עמוק עשרת מונים. נדמה שהפעם האחרונה שבה אוהבי מוסיקה בישראל חשו צער דומה היתה כשענבל פרלמוטר מתה בתאונת דרכים לפני 16 שנה.

פרלמוטר מתה בת 27. בלחסן היה בן 37 במותו. "עשר שנות לימוד, פרופיל 21, בי-פולאר, 32 שנים של חיים שנראים כמו 400", הוא שר באלבום "עתיד". חמש השנים שעברו מאז נראו לו בוודאי כמו עוד 100.

גבריאל בלחסן, 2010צילום: דניאל צ'צ'יק

בלחסן לא היה אף פעם אמן פופולרי. אמן שלא יודע לשקר לא יכול להיות פופיסט מצליח, ובלחסן שר את האמת, את כל האמת ורק את האמת. אבל אלפי אנשים, ואולי יותר, היו קשורים בנימי נפשם לשירים שלו. הכנות המוחלטת שלו, ובעיקר יכולתו לתרגם אותה לאמנות נפלאה, חקקו את השירים האלה על לוח לבם. היו גם חובבי מוסיקה שנדהמו משיריו של בלחסן אבל היו חייבים לשמור מהם מרחק. המלים היו שורפות מדי, הכנות מבהילה מדי. גם האנשים האלה, מעגל האוהדים החיצוני של בלחסן, חשים היום בוודאי צער עמוק על מותו.

אחד הדברים שהפכו את בלחסן לכותב וזמר יחיד במינו היה השילוב בין עוצמה אדירה לרגישות שלא תיאמן; בין אקספרסיביות וכוח של רוקר לפיוט של משורר. בדרך כלל אמנים ניחנים באחת משתי הסגולות האלה, אם בכלל. בלחסן אחז בשתיהן, והמפגש עם שיריו קלע את המאזין לטלטלה מסעירה ומתישה בין שני הקטבים האלה.

"כדורי הרגעה בדבש", המגנום אופוס שלו, 15 דקות כבירות של התפרצות לבה מילולית אפוקליפטית, הוא הדוגמה המוחצת ביותר. בלחסן יכול היה לתאר אוננות בשירותים של התחנה המרכזית בצורה הכי ריאליסטית ומלוכלכת, ועם זאת התמונה שצייר היתה רכה וחומלת ונוגעת ללב כמו שיר ערש. או שאחרי הקאה קודחת של דברי תוכחה בקצב של 200 מלים בעשר שניות, הוא זרק פתאום שורה כמו "ימים חלולים של הראש בין הידיים, של תינוק מת בבטן". גבר שמרגיש כאילו יש לו תינוק מת בבטן, או שהוא עצמו תינוק מת בבטן. רק אדם כמו בלחסן, שלא היתה לו שום שכבת הגנה, יכול היה לכתוב כך.

הנה עוד דוגמה לפיוט העדין שבלחסן היה מסוגל לו. אחרי הצהריים, כשהתחילו לרוץ השמועות על מותו, המחשבה הראשונה שננעצה בראש היתה הכלב שכיכב בכמה משירי האלבום "בשדות", שיצא ב-2006. באחד השירים באלבום בלחסן תיאר אותו כ"כלב עם העין הפצועה שננשך בקרב איתנים בלילה של תלמי אליהו" (תלמי אליהו הוא המושב שבו בלחסן נולד וגדל, לצד חברו ללהקת "אלג'יר" אביב גדג'). כעבור כמה דקות, בשיר שנעל את האלבום, הוא חזר אל אותו כלב. וכך הוא שר: "והכלב הזה שדעך לו לאט לאט תחת העץ / נישא בזרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי על המיטה / בעדינות מכסות / ומכבות את האור".

טשטוש הגבולות בין הכלב הפצוע לבלחסן, ולמעשה הפיכתם לאחד ("הכלב נישא על זרועות מוכתמות בדם / הן מניחות אותי". אותי!), וכן האפקט המפעים של תיאור הנשיאה, ההנחה, הכיסוי וכיבוי האור – כל אלה עשו את מה שרק אמנות גדולה יכולה לעשות: הם ריסקו את הלב לחתיכות, והם עשו את זה באמצעות חומר הנפץ החרישי של כתיבה פיוטית מדויקת. עכשיו, אחרי שידיים ממשיות נשאו את גופתו של בלחסן, המלים האלה כמובן מצמררות מתמיד.

בלחסן היה לא רק כותב יחיד במינו, הוא היה גם אמן מבצע מעולה. הוא הגיש את השירים שלו בביטוי עז וחריף. הוא אולי לא היה מלחין גדול, אבל הצורה שבה שר ודיבר את שיריו, תוך כדי שליטה מעוררת התפעלות בקצב שלהם, הפכה אותו למוסיקאי מצוין. בניגוד לזמרים אחרים, שזקוקים לליווי של להקה, הוא היה מסוגל לשיר לבדו, רק עם ליווי של גיטרה, ולגרום לשירים להבקיע את שערי השמים. הדוגמה הבולטת היא השיר המופלא "בשדות".

באלבום "עתיד", שיצא כמה שנים לאחר מכן, ב-2010, היכולת הווקאלית שלו קהתה. ייתכן שהמחלה כיבתה את הלהבה הקולית שלו. אבל כשהוא דיבר את השירים, או צרח אותם, הוא נשאר אריה, והיכולת שלו ליצור חשמל מהמפגש בין המלים לקצב נותרה מרשימה מאוד. באלבומו האחרון, "גם כשעיני פקוחות", שיצא ב-2011, בלחסן חזר לביטוי מוסיקלי מרוסן יותר.

עוד דבר שהפך את בלחסן ליוצר מורכב ועמוק היה התנועה המתמדת שלו בין ייאוש אפוקליפטי לאופטימיות. בלחסן ראה והרגיש את הזוועה שמתחת למראית העין של החיים הנורמטיביים שרובנו  חיים, מה שהפך אותו באופן בלתי נמנע ליוצר פסימי ונואש, אבל באותו זמן הוא ראה גם ההיפך מהזוועה – את החסד.

היחסים שלו עם הדת, עם בית הכנסת, היו מורכבים וטעונים מאוד. היתה לו תודעת חטא עמוקה, אבל נדמה שהיתה לו, לפחות עד לשנים האחרונות, גם תודעה של גאולה. לאלבומו הלפני אחרון הוא חשב לקרוא בתחילה "אדמה חרבה". לבסוף הוא בחר בשם "עתיד". תפנית של 180 מעלות מייאוש לאמונה. ובהופעה ב-2006, זמן קצר לפני ש"בשדות" יצא, שמעתי אותו שר: "כאשר נשכח את עצמנו נזכה לקבל, כאשר נסלח ייסלח לנו, כאשר נמות ניוולד לחיי נצח".

>> האזינו למשדר מיוחד של קול הקמפוס, עם 3 שעות משיריו של בלחסן

כיצד אתם תזכרו את גבריאל? שתפו כאן

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ