בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

כשהמורה מרוויח 4 מיליון דולר בשנה: איפה גדלים הילדים החכמים בעולם?

שלושה תלמידי תיכון אמריקאים שנשלחו לפולין, קוריאה הדרומית ופינלנד סייעו לחוקרת אמריקאית לגלות כמה תובנות מפתיעות על המדינות שבהן גדלים "הילדים החכמים בעולם" ■ מהרצינות הפולנית ועד תרבות המורים הפרטיים המיליונרים והמזוכיזם הקוריאניים - המסקנה דומה: יש לאתגר את התלמידים

72תגובות

חברת באמה מייצרת עוגיות ודברי מאפה באוקלהומה, ארה"ב, כבר כמעט 100 שנה. בעשורים האחרונים באמה מתקשה למצוא עובדים מקומיים שיש להם הכישורים ההולמים אפילו לתפקידים הבסיסיים ביותר במפעליה. משרות אלה דורשות מהעובדים לחשוב באופן ביקורתי, אבל בוגרי בתי הספר המקומיים יודעים רק לקרוא ולבצע חישובים פשוטים. בשל כך החליטו באחרונה בחברה לפתוח מפעל בפולין - הראשון של באמה באירופה. "שמענו שיש שם הרבה עובדים משכילים", מסבירה פולה מרשל, מנכ"לית החברה.

מערכת החינוך הפולנית עשתה קפיצה דרמטית בעשור האחרון. עד 2000, רק חצי מהבוגרים בכפרים סיימו בית ספר יסודי. בשנים האחרונות התלמידים הפולנים מציגים בדירוגים הבינלאומיים ציונים גבוהים משל התלמידים בארה"ב במדעים ובמתמטיקה ‏(ציונים הנחשבים לניבוי הטוב ביותר לכושר השתכרות עתידי‏), אף שבפולין התקציב לכל תלמיד נמוך יותר.

כתבות נוספות באתר TheMarker

VOD ב-9.99 ש'? // גולן טלקום תבצע שידורי ניסיון בטלוויזיה

לקחתם עבודה לחופש? תחזרו בקלות יותר למשרד

גטי אימג`ס

מה פולין עושה נכון, ובמה טועים מקבלי ההחלטות בארה"ב? אמנדה ריפלי, עיתונאית אמריקאית, מחפשת תשובות לכך בספרה החדש "The Smartest Kids in the World" ‏(הילדים הכי חכמים בעולם‏), העוסק בבתי ספר מסביב העולם.

אף שריפלי מותחת ביקורת קשה בספר על תוצאותיהם הדלות של התלמידים האמריקאים במבחנים, ארה"ב אינה המדינה היחידה שכושלת במאמציה ללמד את ילדיה לחשוב באופן ביקורתי. זוהי עמדתו של אנדריאס שלייכר, "מדען החינוך" שמאחורי תוכנית הבחינות הבינלאומית פיזה (PISA‏). מבחן זה נועד להעריך את האפקטיביות של התלמידים בפתרון בעיות.

מאז 2000 מיליוני בני־עשרה ביותר מ–40 מדינות נבחנים בפיזה, והתוצאות מפתיעות. תלמידים בפינלנד, קוריאה הדרומית, יפן וקנדה מדורגים בו בעקביות במקום גבוה יותר מתלמידים בגרמניה, בריטניה, ארה"ב וצרפת. מכאן שההסברים השגורים להישגים כאלה - כמו עושר, מעמד וגזע - אינם תקפים כאן.

בלי גאדג'טים 
ובלי מחשבונים

כדי להבין מה באמת קורה בכיתות הללו, ריפלי עקבה אחר שלושה בני־עשרה אמריקאים שבילו שנה בפינלנד, פולין וקוריאה הדרומית במסגרת תוכנית חילופי סטודנטים. רשמיהם, המובאים בספר, מרתקים. התלמידים האמריקאים נרעשים לגלות כמה קשה עומלים בני גילם במדינות הללו, ובאיזו רצינות הם לוקחים את הלימודים. שיעורי המתמטיקה מתוחכמים יותר, ומציגים בדרכים מרתקות כיצד גיאומטריה, טריגונומטריה וחשבון דיפרנציאלי משתלבים זה בזה בעולם האמיתי.

התלמידים בשלוש המדינות אינם משתמשים במחשבונים ועורכים חישובים בראש. הכיתות נקיות מגאדג'טים ואמצעים טכנולוגיים אחרים, שכה מקובלים בקרב התלמידים בארה"ב. והמורים, בכל מקצוע, מפגינים סמכות ונהנים מהערכה עצומה למקצועם.

ריפלי מעניקה את הקרדיט לזינוק ברמת החינוך בפולין למירוסלב הנדקה, שר החינוך לשעבר. כשנכנס לתפקידו ב–1997, כלכלת פולין אמנם צמחה, אבל הפולנים נותבו בעיקר לתפקידים מעוטי כישורים שאירופאים אחרים לא חפצו בהם. בשל כך השיק הנדקה תוכנית אפית של רפורמות בבתי הספר, כולל תוכנית ליבה חדשה ומבחנים השוואתיים.

עם זאת, השינוי האפקטיבי ביותר שהנהיג הנדקה היה גם המעורפל ביותר: הוא דרש את המיטב מכל התלמידים. הוא החליט להשאיר את כל הילדים בפולין באותו בית ספר עד גיל 16, ובכך דחה את כניסתם של רבים מהם לשוק העבודה. העלייה המהירה של פולין בדירוג פיזה נובעת ברובה מהציונים של התלמידים הללו, שלכאורה לא היו בעלי כישורים אקדמיים.

זהו מאפיין שריפלי מצאה בכל "המדינות עם הילדים החכמים" - ילדים מצליחים בכיתה כאשר מצפים מהם להצליח. בתי הספר פועלים בצורה הטובה ביותר כשעומדת בפניהם משימה ברורה: להיות מקום שעוזר לתלמידים ללמוד חומר אקדמי מורכב ‏(ולא אתר המוקדש למצוינות בספורט, היא ממהרת לומר‏). כשהמורים דורשים עבודה קשה, התלמידים נענים להם. מדידת תלמידים בעלי יכולות שונות מובילה לעתים לירידה בלמידה ולגידול באי־שוויון. כשהציפיות נמוכות, התוצאות בדרך כלל הולמות אותן.

בהלסינקי, בירת פינלנד, ביקרה ריפלי בבית ספר בחלקה הקודר של העיר, שבו הכיתות מלאות בילדי פליטים. "אני לא רוצה לחשוב על הרקע שלהם יותר מדי", אומרת המורה שלהם, שאינה רוצה שהחמלה תאפיל על כושר השיפוט שלה בנוגע ללימודיהם - "מה שחשוב זה המוח שלהם".

ריפלי מביעה השתאות מהגישה הזאת לעומת גישתם של מורים בארה"ב, שבה בינוניות אקדמית משויכת על פי רוב למוצא או שכונה. ריפלי מקוננת על "החמלה המעוותת", שמונעת ממורים אמריקאים לתת ציוני נכשל לתלמידים גרועים, ובכך סוללים את הדרך לכישלון בהמשך.

מורה פרטי - וכוכב

לא כל הצלחה אקדמית היא סיפור שמח. בקוריאה הדרומית מצאה ריפלי "תרבות של מזוכיזם חינוכי", שבה תלמידים לומדים בכל שעות היום בתקווה להשיג מקום באחת משלוש האוניברסיטאות היוקרתיות במדינה. אף ששיעור בוגרי התיכון בקוריאה הדרומית הוא מהגבוהים בעולם - 93%, לעומת 77% בארה"ב - הילדים הקוריאנים נראים אומללים, אומרת ריפלי. גם כך אפשר להפיק מקוריאה הדרומית כמה לקחים טובים בנוגע לאיך אפשר לשנות במהירות גורל של מדינה. מכזו שהיתה ברובה אנאלפביתית בשנות ה–50 נהפכה קוריאה למריטוקרטיה ‏(שלטון המוכשרים‏) קיצונית.

אי-אף-פי

במאמר שפירסמה ב"וול סטריט ג'ורנל" בחודש שעבר, האירה ריפלי תופעה בולטת בקוריאה הדרומית, שקיימת בצורות דומות גם ביפן ובהונג קונג. גיבור המאמר הוא קים קי־הון, המשתכר 4 מיליון דולר בשנה בבית ספר פרטי שפועל בשעות אחר הצהריים ומשמש כמקבילה המוסדית המקומית של מורה פרטי. בתי ספר אלה נקראים האגוון ‏(hagwon‏) וביקום שלהם, קי־הון הוא כוכב ענק. בניגוד לרוב המורים בעולם, מספרת ריפלי, קים משתכר על פי הביקוש לכישוריו.

קי־הון מלמד במשך 60 שעות בשבוע אנגלית. רק שלוש מהן הוא מלמד באופן פרונטלי. השיעורים שלו מוקלטים בווידאו, ומופצים באינטרנט תמורת ארבעה דולרים לשעה. את רוב זמנו מקדיש קי־הון לתשובות לשאלות התלמידים שלו דרך האינטרנט, לתכנון מערכי שיעור ולכתיבת ספרים נלווים, 200 עד כה.

קוריאה הדרומית מדורגת במקום הראשון בעולם ברמת הקריאה לפי מבחני פיזה, במקום השלישי במתמטיקה ובמקום השביעי במדעים. ביובל האחרון היא התקדמה ממדינת עולם שלישי ענייה, שכלכלתה מבוססת על חקלאות ותעשיות כבדות ‏(תולדה של היסטוריה צבאית‏), למעצמת היי־טק, חברה ב–OECD ואחת המדינות המתקדמות בעולם בתחומי הטכנולוגיה והחינוך. בממשלת קוריאה יש מינהל חינוך מרכזי שאחראי לחינוך מהגיל הרך ועד סיום התיכון.

במדינות רבות, כולל בישראל, פורחת תעשיית השיעורים הפרטיים, אבל קוריאה הדרומית היא מקרה קיצוני - גם מבחינת היקף וגם מבחינת איכותה. לדברי ריפלי, יש כיום בקוריאה יותר מורי האגוון מאשר מורי בית ספר רגילים. מערכת צללים זו, כפי שריפלי מכנה את בתי הספר לשיעורים פרטיים, היא זו שהפכה את קוריאה למעצמת־על בתחום החינוך - אבל היא גם זו שיצרה תחרות וכמובן לחץ אימתני על התלמידים.

כפי שדיווחנו בכתבה קודמת על מערכת החינוך בסינגפור, התלמידים בקוריאה הדרומית הולכים לבית הספר פעמיים ביום, בבוקר ובערב. 75% מהתלמידים הקוריאנים נעזרים בשיעורים פרטיים, והסכום שהוריהם הוציאו ב–2012 על כך היה גבוה מ–17 מיליארד דולר. שוק החינוך שם כל כך עתיר ממון, שבדומה לשוק האמריקאי, הוא מושך בנקי השקעות וחברות השקעה כמו גולדמן סאקס וקרלייל גרופ.

אחת התוצאות של השיטה הקוריאנית היא עלייה עקבית באי־שוויון במדינה. קוריאה הדרומית מדורגת במקום ה–50 בין המדינות הבלתי שוויוניות לפי מדד ג'יני - פחות שוויונית מישראל ‏(מקום 66‏), אבל עדיין יותר מארה"ב ‏(41‏).

במאמר שפירסמה ריפלי ב"וול סטריט ג'ורנל", היא מנסה לרדת לעומקה של סוגיית הרווחיות: האם אפשר והאם צריך לתרגם כישרון הוראה לרווח כספי אישי? ההוגוון, ובמיוחד המקרה של קי־הון, הם דוגמה כמעט פרועה לשוק חופשי, שבו הביקוש והמחיר נקבעים על פי כישורי ה"מוצר" ותוצאותיו. המורה הוא סחורה יוקרתית. השימוש במונח "סחורה" אינו מקרי: המורים הפרטיים אינם חייבים בתעודת הוראה, והם מועסקים על בסיס קבלני - אין להם שום הבטחה לשכר בסיס או להטבות סוציאליות. רבים מהם עובדים יותר שעות ממורי בית ספר ומשתכרים פחות, כך שקי־הון הוא ממש לא מקרה מייצג.

התלמידים 
הם הלקוחות

איך הגיע קי־הון לסכום הדמיוני שהוא משתכר כמורה? 150 אלף תלמידים צופים בשיעורים המקוונים שלו, רובם תלמידי תיכון המתכוננים לבגרות ולפסיכומטרי. 30 אנשים מסייעים לו לנהל את אימפריית ההוראה שלו, והוא גם הבעלים של חברת הוצאה לאור שמפרסמת את ספריו. מגהסטאדי ‏(Megastudy‏), חברת הלימוד המקוון שמעסיקה את קי־הון, נסחרת בבורסת סיאול בשווי שוק של 390 מיליון דולר, לאחר ששוויה צנח ב–80% מהשיא שרשמה ב–2008, לפני שהמשבר העולמי היכה בקוריאה.

מדידת הביצועים נעשית בעיקר על פי מספר התלמידים שנרשמים לכיתות המקוונות, העלייה בציוניהם וסקרי שביעות רצון שממלאים התלמידים והוריהם. באחד הסקרים נשאלים התלמידים עד כמה המורה מפגין להיטות, והוא קובע 60% מההערכה.

מבחינתו של קי־הון, התלמידים הם לקוחות. כנגד גישה זו התריע בפנינו פאסי סאלברג, אחד ממומחי החינוך המובילים בעולם, המייעץ לממשלת פינלנד זה שנים רבות. סאלברג טוען כי אם חינוך הוא מוצר או שירות, הוא יכול לעבור לידי קבלנים - וזה מה שקורה בקוריאה, אם כי בדרכים מורכבות יותר מכפי שניתן היה לשער.

ההאגוון הופך, כותבת ריפלי, לחלק בלתי נפרד מחיי התלמידים ומשפחותיהם. ההורים מקבלים הודעות טקסט כשהילדים מגיעים ללימודים אחר הצהריים, והודעות על התקדמותם. המורים מתקשרים כמה פעמים בחודש להורים, והמנהל כל רבעון. אם ההורים אינם מעורבים בחינוך, זה נחשב כישלון של המערכת ולא של המשפחה.

מורים שמקבלים ציון נמוך בהערכות או שאין להם מספיק תלמידים, מקבלים אזהרה. 10% מהמורים ברשת אחת מפוטרים מדי שנה, בסגנונו הידוע של ג'ק וולש האגדי. במערכת חינוך הצללים הזו, המורים מקבלים הערכות גבוהות יותר מהתלמידים מאשר המורים הרגילים.

ממשלת קוריאה הדרומית ניסתה זה מכבר לרסן את שוק השיעורים הפרטיים, המגביר את אי־השוויון במדינה. בשנות ה–80 אפילו נאסרה פעולתם של ההוגוון. התשובה של קי־הון עצמו היא לשפר את החינוך הציבורי - הוא מציע לשלם למורים עובדי הציבור שכר גבוה יותר לפי ביצועים, לשפר את התקשורת בין בתי הספר למורים ולחתור לשקיפות.

המשבר הוליד הצלחה

אין שיטה אחת לחינוך טוב, מסכמת ריפלי, אבל בכלכלה מבוססת מידע יש כמה אמיתות אוניברסליות: ילדים צריכים ללמוד חשיבה ביקורתית במתמטיקה, קריאה ומדעים, הם זקוקים למוטיווציה, והם צריכים ללמוד להסתגל, כמו שיידרשו לעשות בהמשך החיים. "כל אלה דורשים שבתי הספר ישתנו - או שהשוק החופשי יעשה זאת עבורם".

מול הדוגמאות של פינלנד, קוריאה הדרומית ופולין, הטעויות שעשו בארה"ב בולטות במיוחד. בניגוד לפינים, האמריקאים אינם מזרימים יותר מימון לילדים הנזקקים ביותר, אלא מבססים את המימון על מסי רכוש, ובכך מנציחים ומקצינים את האי־שוויון.

ריפלי מצליחה לדחוס לספרה הדק כמות מפתיעה של תובנות. היא מציינת כי פינלנד, פולין וקוריאה הדרומית חוו כולן רגעים של משבר - כלכלי וקיומי - ואז שינסו מותניים ושינו את גורלן. ארה"ב, היא מציינת, עלולה להגיע למצב דומה. היא מזכירה את מדד התחרותיות של הפורום הכלכלי העולמי שדירג את ארה"ב במקום ה–7, שנה שלישית ברציפות של הידרדרות. בה בעת, פינלנד, המדינה הנורדית הקטנה והנידחת שאין לה כמעט משאבים, התקדמה בסולם ומדורגת במקום השלישי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו