בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

מה השווי הכלכלי של קביעות בשוק העבודה הישראלי?

האטרקטיביות של רעיון הקביעות טמונה בכך שמישהו אחר, אלמוני, משלם את עלותה

179תגובות

ב עשר השניות הראשונות שרר שקט בחדר. המנהלים, הכלכלנים, החשבים ואנשי המחשב שתקו. גלגלי המוח עבדו. זו היתה שאלה מכשילה, במיוחד כשרבים מחבריך לעבודה יושבים לצדך בחדר.

השאלה שהפניתי לכמה עשרות עובדים בחברה ישראלית גדולה מאוד היתה פשוטה לכאורה: איזו תוספת שכר אני צריך להציע לכם כדי שתעברו לחברה חדשה, דמיונית, שאני מקים? זו תהיה חברה צעירה ומבטיחה, שמוכנה לשלם משכורות גבוהות לעובדים מוכשרים. יש רק קאץ' אחד: בחברה החדשה אין קביעות. אתה לא טוב? רבת עם הבוס? יש האטה בשוק? תוך 30 יום אתה בחוץ, מחפש עבודה.

כתבות נוספות באתר TheMarker

"חיים פעם אחת, קיבינימט. אנשים פה הולכים לעבודה וסובלים"

רוצים להשפיע על הדמוקרטיה הישראלית? תגורו בחו"ל

ניר כפרי

קביעות? למרות הבום העצום בעיתונות כלכלית ובשיח בעשור האחרון, תתקשו למצוא זכר לסידור המדהים הזה בעשרות אלפי הכתבות על מצב מעמד הביניים, שוק העבודה, שוק העובדים, השכר, הפנסיה והקריירה. יש דברים שהם ברורים מאליהם, ולאיש אין עניין לדבר עליהם.

בדיוק כשם שעד לפני כמה שנים לא נעשתה בשיח הכלכלי הפרדה בין אנשי עסקים שמייצרים ערך לבין אלה שלוקחים ערך קיים, בין היזמים לבין בעלי הרנטות המונופוליסטיות, כך גם בשוק העבודה: יש דיון מצומצם על כך שיש שני סוגי עובדים - אלה שנהנים מקביעות עד גיל הפנסיה ואלה שאפשר לפטר במייל.

הדיון על יזמים שבונים עסקים ומייצרים מקומות עבודה לעומת אלה שנהנים מחיבור לכסף ציבורי, מהגנה ממשלתית או ממעמד מונופוליסטי, הוא דיון מורכב. רוב העסקים מורכבים משני סוגי הפעילות: יצירת ערך ולקיחת ערך, כישרון וקשרים. יש עסקים שמתחילים מיזמות ומכישרון, ועם העלייה בכוחם נהפכים לנצלניים ולמונופוליסטיים. יש כאלה שחדלים לייצר ולתרום, ורק נוטלים ערך קיים ומתמקדים בחיסול כל חדשנות או תחרות שעלולות לאיים על מעמדם.

גם בשוק העבודה קשה מאוד לעשות הפרדה כזאת: מיהם העובדים שמייצרים ערך ל–Company ול–Society - בעברית זאת אותה מלה, לחברה, ואילו עובדים מייצרים ערך בעיקר לעצמם?

זהו דיון כואב, בדרך כלל לא פוליטיקלי קורקט. מאות אלפי עובדים חשים מאוימים ממנו. הם יודעים לעשות דה־לגיטימציה לכל מי שמבקש להעלות את הסוגיה, כשם שלפני שלוש וארבע שנים איש לא רצה לדבר על טייקונים, ריכוזיות וקבוצות אינטרסים מיוחדות.

מאות אלפי עובדים במשק הישראלי נהנים מקביעות בעבודה. רובם המכריע נמצאים במגזר הציבורי, בעיריות, בבנקים, ברשויות ובמונופולים הציבוריים והפרטיים. בין אם אתה תומך בקביעות או מתנגד לה, ברור שיש לה השפעה על התרבות הארגונית, על הניהול ולעתים גם על הפריון ועל האפקטיביות של הארגון.

כאשר מציגים את סוגיית הקביעות בפני העובדים, התגובה המיידית היא תמיכה, במיוחד על רקע השחיקה האדירה שחלה בשנים האחרונות במעמד העובדים בעולם בכלל ובישראל בפרט. "הלוואי שלכל העובדים היתה קביעות" היא תגובה מקובלת.

אבל כאשר עולה השאלה אם תהיה מוכן לממן את מחיר הקביעות הזאת כמשלם מסים וכמקבל שירותים, או אם לחילופין תהיה מוכן לספק הטבה כזאת לעובדים בעסק הפרטי שלך - הגישה משתנה. מתברר שהאטרקטיביות הגדולה של רעיון הקביעות טמונה בכך שמישהו אחר, אלמוני, משלם את עלותה כאשר היא קיימת. ברוב המקרים מדובר כמובן במשלם המסים, במקבל שירותים ציבוריים או בלקוח של המונופול.

כמובן שקשה מאוד לכמת את העלות הזאת ולהצביע על מי שנושא בה. נוסיף לזה את העובדה שהנהנות ממנה הן בעיקר קבוצות אינטרסים מאורגנות שמולן ניצב ציבור ענק ודומם, ללא ידע או יכולת להתארגן, ונבין מדוע אין שום דיון פוליטי או ציבורי בנושא. ככה בנוי העולם.

בשולי הטור שפירסמנו כאן בשבוע שעבר על הדיון הציבורי בנושא הפנסיה העליתי שוב את סוגיית הקביעות ושאלתי: איזה שכר, לדעתכם, דרשו עובדי אותה חברה שבה ביקרתי עבור מעבר תיאורטי לחברה ללא קביעות?

התגובה היתה מפתיעה: עשרות קוראים ניסו לנחש את תגובת העובדים להצעה שלי, כתבו ושלחו ניתוחים מפורטים של שווי הקביעות. בשורות הבאות נביא כמה ציטוטים ורעיונות. בגלל קוצר היריעה נפרסם רק חלק קטן מהם.

לפני שאציג את חוכמת ההמונים שקוראים את TheMarker, נסיים את הסיפור שעמו פתחנו: חלק מהעובדים באותה חברה גדולה שלפו מהמותן שהם מוכנים לעבור תמורת תוספת של 20%–50%. אבל ככל שהקבוצה הירהרה עוד ועוד ברעיון, מבטים נבוכים מילאו את החדר. ואז היה מי שהעז להגיד: בגיל שלי, 40 או 50, אני לא מוכן לוותר על קביעות בשום מחיר. אולי אם תשלם לי פי עשרה, וגם אז אני לא בטוח.

הנה כמה מהרעיונות ששלחו לנו הקוראים:

יעל: עבדתי בחברה "מחוברת", ואני מנסה להרים את הכפפה שזרקת השבוע. אדם שיישאר בעבודה עם קביעות יקבל שכר קבוע עד הפנסיה ופנסיה שנגזרת ממנו. לאדם שמוותר על הקביעות, החישוב הוא סטטיסטי וכולל את ההסתברות לפיטורים - שגדלה, ההסתברות להישאר מובטל לאורך זמן בין עבודות - שאף היא גדלה עם הגיל, והשכר בעבודה החדשה - גם כאן ההסתברות למציאת עבודה עם פרמיה חיובית ביחס לעבודה עם קביעות קטנה עם הגיל. לאורך כל התקופה הזו ההפרשות לפנסיה יהיו פונקציה של ההשתכרות, כך שגם חישוב כושר ההשתכרות שלו בפנסיה הוא סטטיסטי.

כאשר החישוב הוא סטטיסטי ויש הסתברות ‏(קטנה אמנם‏) לנזק עצום ‏(בטלה ארוכה או ירידת שכר משמעותית בעבודה הבאה, או שתיהן‏) יש הצדקה לבצע מהלך סיכוני רק אם התוחלת שלו גבוהה משמעותית מהמצב הקיים.

אין בידיי את כל ההסתברויות האלה למצב כיום ולמצב הצפוי בשוק, ולכן בדקתי דוגמה של אדם במצב טוב מאד לכאורה, שיקבל 30% פרמיה ‏(ובהנחה שלא עשה את שטות חייו וויתר על פנסיה תקציבית, אלא היה ונשאר עם פנסיה צוברת‏):

אדם בן 47 שיעבור עד גיל 67 ‏(גם גיל הפרישה יכול לעלות, ואז מצבו יחמיר‏) ויעבוד בארבעה מקומות עבודה במשך 2–4–5–6 שנים בהתאמה, ובמצטבר יהיה מובטל שלוש שנים והפרמיה ביחס למצבו בקביעות תהיה 6-3-1-0 אלפי שקלים בכל אחת מתקופות העבודה. הוא יפסיד 60 אלף שקל לאורך התקופה, והפנסיה שלו תינזק באופן יחסי.

למעשה, הנזק גדול הרבה יותר, שכן בתקופת הבטלה לא יהיו הפרשות מעביד לקרן הפנסיה, לקופות הגמל ולקרנות ההשתלמות. אפילו רק כדי לשמור על רצף הזכויות בקרן הפנסיה, יהיה עליו להפריש כ–3,000 שקל בממוצע לחודש בשנות הבטלה - שהם 108 אלף שקל.

איציק מכפר סבא: לעניין השווי הכלכלי של קביעות, בניתי מודל קטן באקסל. השכר החודשי שהגעתי אליו ‏(בהנחה שעובד יסכים לעבור לחברה החדשה בציפייה לתוספת הכנסה של 20% מעבר להכנסתו הנוכחית‏) הוא 50,380 שקל. נראה מפתיע? אני חושב שאדם בן 50 ששונא סיכונים צריך לקבל סכום ממש מפתה ‏(עם סיכונים רבים‏) כדי להחליף מקום עבודה עם הכנסה מובטחת עד הפנסיה.

אריה: לאבי, שלו היה אתנו היינו חוגגים השנה יום הולדת 100, היה שותף קמצן גדול. את דמי קיום המשפחה חילץ מאגרופה הקפוץ של אשתו חסרת החשבון, לירה אחרי לירה, לאט לאט ובייסורים גדולים. אבי, ידידו ואיש חכם, יעץ לו: תן לה את הכסף ואת האחריות. בסופו של דבר נהפכה הבזבזנית ללורד שומר החותם. ככה זה כשאתה נותן עצמאות ואחריות. תן לעובדים ולמעבידים לבחור את צורת ההעסקה, ותתפלא כמה יבחרו באופצית הקביעות.

השאלה שלך היא פשוט לא לעניין. אולי קוריוז, אולי מקרה פרטי, בטח לא מגמה אינדיקטיבית. למשל, מציעים לאדם לבחור בין 35 שנות עבודה בתנאי שכר טובים לעשר שנות עבודה בתנאים טובים פי 3.5. האם לעובד יש מספיק נתונים כדי לבחור? האם ההכנסה היא הקריטריון הבלעדי? זו הסיבה לכך ששאלתך אינה במקום.

עד לפני 18 חודשים הייתי עובד מדינה קבוע כמדען במשרד החקלאות ‏(וולקני‏). ב–1985 הייתי בעל תואר דוקטור ממכון ויצמן, שמונה שנות ותק ולא מעט פרסומים ‏(יחסית‏). באוגוסט 1985 היתה משכורתי שוות ערך ל–248 דולר. החבר'ה במילואים צחקו עלי. היה לי הסכם עם המעביד: אני את חלקי בחוזה מילאתי בהתמדה ובמסירות. לפגוע עכשיו בפנסיה שלי תהיה הפרת חוק והתעללות בזקן חסר ישע. הבאת לי את הסעיף.

איציק: זו שאלה ממש קלה. לדעתי, אף בר דעת לא יחליף משרה עם קביעות שבה מרוויחים 20 אלף שקל בשום משכורת שיש היגיון לשלם לו, נניח 60 אלף שקל. זה יקרה רק אם הוא טיפש באופן דרמטי או בעל נכסים משמעותיים שמאפשרים לו להסתכן מאוד. במלים אחרות: הקביעות שווה מיליוני שקלים.

להלן הפתרון הכלכלי שלי. אני לא כלכלן. לקחתי את שיטת החישוב מהספר של נאסים טאלב ‏("תעתועי האקראיות", נדמה לי‏).

הנחות היסוד ‏(כדי לפשט את הדיון‏): אדם בן 50, שיישאר בריא עד גיל 70, יוכל לעבוד במשרה מלאה עד גיל 70 ‏(לא צריך לטפל בבני משפחה או צרות אחרות שעלולות להתרגש עליו במהלך הזמן‏), ההסתברות למצוא עבודה במקצוע ובגילו אינה גבוהה, ואם כן - זה יהיה במשכורת נמוכה יותר. נתעלם מעניין הנטו והברוטו, ונדבר רק על הברוטו.

אפשרות א': הוא נשאר במקום העבודה שלו, שבו יש לו קביעות. ההכנסה הצפויה ב–20 השנים הקרובות היא 20 אלף שקל בחודש כפול 12 כפול 20 - 4,800,000 שקל. הסתברות של 100%.

אפשרות ב': הוא יוצא להרפתקה. יש הסתברות של 5% למשכורת ממוצעת במשך 20 שנה - 50 אלף שקל ‏(נניח שהלך לו קלף לא נורמלי‏).

הסתברות של 10% למשכורת ממוצעת של 30 אלף שקל; הסתברות של 35% למשכורת ממוצעת של 20 אלף שקל; הסתברות של 15% למשכורת ממוצעת של 10,000 שקל; הסתברות של 5% למשכורת ממוצעת של 5,000 שקל; משכורת ממוצעת: 14,250 שקל. הכנסה ל–20 שנה: 3,420,000 שקל.

ההנחות באפשרות ב' הן ניסיון מגושם לייצר פעמון גאוס מוטה ממש מעט מה–20 אלף שקל, כי כידוע פסימיים צופים את המציאות טוב יותר. אפשר ורצוי להניח הנחות פסימיות יותר ‏(וככל הנראה ריאליות יותר‏) ואז בכלל ברור שקביעות היא הדבר הכי יפה בעולם.

יעקב: לא אדרוש ולא אקבל פרמיה על קביעות, כי אני גמלאי, תוצר של קביעות. אני מהנדס אווירונאוטיקה, ועבדתי כ–40 שנה בתעשייה האווירית. לפני 40 שנה, מיד לאחר סיום הלימודים בטכניון, עבדנו כמתמחים במפעל דאסו בצרפת. זה היה שיאו של חלום. לאחר כשנה הוצע לנו להישאר עוד שנה ‏(ואז חו"ל היה שונה לגמרי עבור ישראלים‏). כולנו ענינו בפה אחד שאנחנו חוזרים לארץ, כי בונים שם מטוס ‏(את הטכנולוג, אב הטיפוס של הכפיר‏). זאת היתה הפרמיה.

במשך השנים ראיתי איך התעשייה האווירית נהפכת למבצר נפוטיסטי של הוועד ‏(אין בעובדה זאת לגרוע כהוא זה מהחדשנות הטכנולוגית של המפעל, ואני גאה מאוד בעשייה שם‏). אפשר היה למנוע את התהליך הזה בזמנו די בקלות - אך זה נושא אחר. רק אוסיף שפערי השכר בתעשייה הם המודל הקלאסי שמתאים למדינה. אבל הקביעות נתנה לנו לשקוע בעשייה, כמעט ללא דאגה.

ומה היום, כשאני רואה את ילדיי? לצערי, עם קביעות או בלעדיה, עתידם לוט בערפל. וההווה? ממש לא חוויה.

לסיכום, קביעות ללא אווירה מתאימה היא מרשם לניוון, ופרמיה על חוסר קביעות היא הימור.

א': אני אח מוסמך, עובד מדינה מ–1980 ככוח עזר ואח בתפקידים שונים ומגוונים. אני בן 58, לפי הגדרותיך - מחובר, עובד במונופול. אמנם אני קורא את TheMarker ולומד ממנו, אבל איני מבין בכלכלה. צר עולמי כעולם נמלה, רק על עצמי לספר ידעתי. כך עולות השאלות והתהיות שלי.

לגבי הערך הכלכלי של הקביעות, הערך אינו רק כספי, אלא רגשי: ביטחון, ודאות לפרנסה בטוחה, ביטחון לנסות לעשות דברים שתוצאותיהן אינן ודאיות בטווח הארוך ולכן עבודה עם אתגר מקצועי, ביטחון לא לחשוש משיגיונותיהם של מנהלים, שהרי העסק אינו של אביהם, אלא שהכפיפות לתקשי"ר שווה לכל, ואין להם מונופול על פרשנותו.

האם לרגשות יש ערך כלכלי? מהו הערך של תחושת ביטחון תעסוקתי וכלכלי? עבורי, לתחושת הביטחון וליכולת להשיג סיפוק מקצועי והגשמה עצמית - אין מחיר.

לגבי האמירות על פיטורים: אפשר לפטר גם עובד מדינה קבוע. זה דורש עבודה ומאמץ מצד המנהל. קוראים לזה "לתפור תיק": מול תיק מסודר עם ראיות אמינות, גם האיגוד המקצועי לא יתנגד. האם פיטורים שרירותיים ומהירים עדיפים לכלכלה הלאומית על פני פיטורים מחושבים שקולים ואטיים? בעולמי הצר התשובה ברורה.

אז אם כל כך טוב ‏(למחוברים‏), מדוע כל כך רע? למה חסרות אחיות? אם התנאים הכלכליים טובים כל כך, מדוע צעירים לא רוצים ללמוד סיעוד ולעבוד בארגונים המחוברים, במונופולים? מדוע הם מעדיפים ללמוד משפטים, מינהל עסקים ומקצועות אחרים כגון אלה? לא יודע. כנראה שיש סוגים שונים של מחוברים ומונופולים. כנראה שהתנאים שמקבלים המחוברים במונופול שלי לא כל כך אטרקטיביים.

יאיר: לפני כ–20 שנה עבדתי במשך שש שנים במשרד הביטחון, החל בגיל 27 ועד גיל 33. הייתי מהמחוברים. החל מסיום שנתי השנייה בעבודה, נהניתי מפנסיה תקציבית. במהלך שש שנות עבודתי עלה שכרי פי חמישה. כן, ב–500%. זה קרה כמובן כתוצאה מהסכמים הקשורים לתוספות שכר, לגמול השתלמות ולשאר דברים. היינו מתבדחים על כך שכל מזכירה אצלנו מרוויחה יותר ממנתח בכיר בבית חולים. מכיוון שששני הוריי עבדו בתעשייה החלטתי לצאת החוצה, כלומר לוותר על הכל ולצאת לדרך חדשה כשכיר. הוותיקים הסתכלו עלי אז כעל משוגע. לא הבנתי את זה אז, אבל כנראה שהם צדקו.

מאז אני נע בין תפקידי ניהול בכירים בתעשייה, מתפרנס היטב ובעיקר נהנה מהאפשרות להתפתח ולהתקדם, לנהל טכנולוגיות ותהליכים. אך כמו שציינת במאמרך, אני צפוי ככל הנראה להרבה שנות אבטלה מאונס עד הגיעי לגיל פנסיה.

ברצוני להציע פתרון לסוגיית הפנסיה התקציבית והגירעונות שהיא יוצרת. אני מניח שמרבית האנשים שהזכרת בטור לא הסכימו לתוספת בשכר אלא העדיפו להישאר בתפקידם. בהכירי היטב את התנאים והמשכורות, אני חושב שצריך לצאת קול קורא משמעותי מכמוך ומדומיך ‏(כפי שאתה בוודאי יודע, מאמריך נקראים לעומק במשרדי הממשלה‏) האומר: יש לערוך קיצוץ של 10%–15% בפנסיה של כל הגמלאים הנהנים מפנסיה תקציבית וקצבתם גבוהה מ–12 אלף שקל. בינינו, מדובר במרבית הגמלאים. הרי בכל המשרדים מוסיפים דרגות ותנאים לקראת הפרישה ‏(למה לא, למי אכפת?‏). קיצוץ כזה לא יפגע ברמת חייהם, שהרי הם מקבלים גם קצבת ביטוח לאומי ולרוב לבן זוגם יש פנסיה. אני משוכנע שמרביתם יבינו זאת כצעד מתבקש, ועם יד על הלב - הם יודעים שאין מנוס. גם ההסתדרות מבינה את האבסורד הקיים כיום. ברגע שזה ייאמר בכל מקום, בכל פורום, בכל מאמר ובכל דיון - זה יקרה. כך עובדים העניינים בארץ.

אנחנו, ציבור השכירים, העומד בפני אי־ודאות איומה וקיומית לעתידנו, לא נוכל להשלים עם פגיעה בפנסיה שלנו ללא השתתפות משמעותית מאוד מצד ציבור המחוברים.

יגאל: גובה הפרמיה למעבר לחברה חדשה ‏(בנטרול גורמי השפעה בחברה הנוכחית‏) - משכורת כפולה ‏(40 אלף שקל‏) והתחייבות לפיצוי חד־פעמי של 100 אלף שקל במקרה של פיטורים - הם שווי של שישה חודשי עבודה קודמים הנחוצים לחיפוש עבודה. זהו היחס בין סיכון לסיכוי.

יצחק: הנושא שהעלית נוקב, כואב ומשקף במדויק את חומרת המצב במשק. אני מסכים אתך שהתכנון הפנסיוני של הפרט, של משק הבית ושל המשק גרוע ביותר. כל הסטטיסטיקות נכונות - גם מסביבי לפחות שליש לא חוסכים. אני מסכים גם בעניין הפריון והתמ"ג בארץ: שניהם נמוכים מאוד בהשוואה למערב. זה נובע משיעור השתתפות נמוך בעבודה, מאבטלה סמויה, מהיעדר מנגנוני תחרות וביקורת ראויים. גם בעניין התגמול אני אתך: אין עידוד מספיק למצוינים שבינינו. מצד שני, יש שימור והנצחה של הבינוניות. מנגנון הקביעות חוטא מאוד למטרתו הראשונית.

אני עובד כבר כמה שנים בחברת מחשוב, המעניקה שירותים לכל הבנקים ומוסדות הממשלה. רבים מחבריי לשעבר נקלטו כעובדי בנק לאחר תקופה מסוימת. שכרם הורע במידה מסוימת, הם אינם עובדים בארגון שמעודד יזמות ויצירתיות כגוף פרטי - אולם הם מרוצים מאוד. שאלתי את עצמי מדוע. מתברר ששכר אינו הגורם העליון. עובדים קבועים בבנקים נהנים משלל הטבות: שעות עבודה מקוצרות ביחס לנהוג בחברות המחשוב, העובדות באותו פרויקט, מתנות נוצצות בחגים, טיולים מוזלים, תגמול לא פרופורציונלי על שעות נוספות, מימון לימודים לילדים, ביטחון בעבודה בלי קשר ליכולות ועוד ועוד.

למרות גילי הצעיר, 35, אני חושש כבר זמן מה ממה שיקרה לי בגיל 45. אין לי ספק שאם לא אעבור לפאזה ניהולית או איהפך למומחה טכנולוגי - יוותרו עלי.

לסיום, אני משער שהעובדים שבפניהם הצגת את השאלה לא יהיו מוכנים לעזוב את הקביעות תמורת אף סכום, או לפחות אף סכום ריאלי, שכן לבקש כ–50 אלף שקל זה כמו לדרוש מיליון שקל.

משה: אני קורא בקביעות את הטורים שלך ומסכים עם רובם, אך יש לי הסתייגויות. אשתי ואני עובדים במוסדות עם קביעות: אני דוקטור להנדסה במונופול ואשתי רופאת משפחה בשירות הציבורי. מבירור שערכתי בשני מקומות העבודה האלה, עבור בעלי מקצוע כמו מהנדסים, הנדסאים, רופאים ואחיות - לקביעות אין מחיר כלכלי אמיתי. לעומת זאת, עבור עובדים עם השכלה בסיסית - עובדי כפיים, נהגים ומזכירות - עבודה וקביעות במוסדות האלה, זה כמו זכייה בפיס. עבורם, התרומה של הקביעות גדולה מאוד. לגבי המונופול הציבורי שבו אני עובד, ההשפעה הכלכלית המכרעת אינה הקביעות אלא הפנסיה התקציבית. למי שיש פנסיה תקציבית, לא כדאי כלכלית לעזוב את המקום, כי הזכויות שלו ייפגעו.

תופעה אחרת שלא מוזכרת בכלל בתקשורת, משום שזו אינה עמדה פופולרית, היא שעובדים בחברה כמו חברת חשמל הם עובדים מהדור הישן, שבגלל הקביעות ותנאי העבודה מרגישים מחויבות עמוקה לעבודתם. יש עובדים שרוב השנה התרומה שלהם לתפוקה אפסית, אך בשעת חירום, אם יש תקלה, הם יעבדו ימים ולילות כולל שבתות כדי לתקן את התקלה. עובדים אלה הצילו את מערכת החשמל בשנים אחרונות, כשתיקנו תקלות תוך זמן קצר ביותר, ובסופו של דבר התרומה הכלכלית שלהם גדולה מאוד.

בכל מקרה, הבעיה הגדולה ביותר של הארגונים האלה אינה הקביעות, אלא הניהול בכל הרמות. זה מתחיל בכך שהשיקולים למינוי המנהלים הבכירים הם פוליטיים, ולא תמיד הכישורים המקצועיים הם הסיבה למינוי מנכ"ל או של יו"ר דירקטוריון. המינויים האלה משפיעים על הארגון כולו, הרבה יותר מדברים אחרים.

ארז: חישוב שוויה הכלכלי של הקביעות אינו בהכרח הממוצע או החציון של תשובותיהם של 30 עובדי החברה. אני מציע מודל הפסדים מול פיצוי. נניח שהעובד הממוצע שלנו ‏(חסר הקביעות‏) יהיה מובטל שלוש שנים ‏(לא ברצף‏) עד גיל 67, ושכרו הוא 20 אלף שקל ברוטו - נניח 13 אלף שקל נטו.

נחשב את ההפסדים של העובד בשלוש שנות האבטלה שבהן הוא נאלץ לממן את עצמו מחסכונותיו. הנזק הראשון הוא אי־צבירה של כספים לקרן הפנסיה. הנזק השני הוא "אכילה" של חסכונותיו.

הנזק הראשון: 18% מ–20 אלף, כפול 36 חודשים - חוסר של כ–130 אלף שקל בחסכונות הפנסיוניים.

הנזק השני: שכר נטו של 13 אלף שקל בחודש ‏(156 אלף בשנה‏). המובטל מקבל דמי אבטלה על מחצית מהזמן - 70% מהנטו ‏(כלומר כ–55 אלף שקל לשנת אבטלה‏). נניח שהוא היה מובטל שלוש פעמים למשך שנה והועסק בין תקופות האבטלה, ולכן קיבל בכל שנת אבטלה שווה ערך ל–55 אלף שקל. נשאר נזק של כ–100 אלף שקל לכל שנת אבטלה. הצריכה היא כמובן מהחסכונות הפנסיוניים. כאמור, כ–300 אלף שקל, סך הכל 430 אלף שקל.

עכשיו נבדוק מה הפרמיה: נניח שהעובד בן 45. הוא צריך "להרויח" עודף של 430 אלף שקל ‏(שווי עתידי‏) ב–22 שנה, כלומר כ–15 אלף שקל עודפים נטו בשנה ‏(15*22 = 330 אלף שקל, שהם כ–430 אלף שקל, כאשר מניחים תשואה ריאלית של 2.5% במשך 22 שנה‏).

החישוב מביא אותנו למספר הלא מרשים של 
כ–2,400 שקל תוספת במשכורת ברוטו, שתניב 
כ–1,300 שקל נטו בחודש, כלומר 15 אלף שקל בשנה, כ–430 אלף שקל ב–22 שנה, וזהו השווי של הקביעות תחת ההנחות הקיימות.

אני מוכן להמר שהנשאלים שלך נתנו מספרים גבוהים בהרבה, סדר גודל של כמעט כפול מהשכר הנוכחי - משכורת של 35–40 אלף שקל כדי לעבוד ללא קביעות. הם עשו זאת מכמה סיבות: 1. אין להם מושג בתכנון כלכלי ארוך טווח, ולכן הם לא ממש מחשבים כמה זה שווה. 2. לא הכנסתי למשוואה את מחיר הביטחון הכלכלי האישי - הידיעה שלא תהיה מובטל. 3. במשוואה לא קיים הפקטור האמיתי - מה הפריון המצופה מעובד בקביעות ומה מצופה מעובד ללא קביעות ‏(תתאמץ כאילו כל יום הוא יומך היחיד בעבודה‏). אני מעריך שהעובדים שעמם שוחחת חושבים שהם באמת יצטרכו להתאמץ בעבודה החדשה.

דוד: מהאופן שבו ניסחת את השאלה אני חושש מהאופן שבו אתה מתכוון לענות עליה בשבוע הבא. כמי שעוקב אחרי דעותיך מקרוב, ומסכים בחוזקה עם רבות מהן, הנה תשובתי. הפער הנדרש בין המשכורת לעובד עם קביעות לעובד ללא קביעות מורכב משני חלקים: עלייה ברמת הסיכון ופרמיית הסיכון שנדרשת מהעלייה. עלייה ברמת הסיכון מביאה בחשבון את סיכויי הפיטורים, את סיכויי מציאת עבודה חדשה וכו'. גם אם לשאלה הזו יש תשובה אובייקטיבית, הרי שכל שחקן בשוק מעריך אותה אחרת. נקודת הייחוס של השחקן היא מרכיב מכריע בהערכותיו. עובדי חברה עם קביעות ייטו להערכת יתר של הסיכון, משום שהם רגילים למצב הקיים, וביחס אליו הם מעגנים את תשובתם. לדוגמה: עובד ללא קביעות, שמרוויח 100 אלף שקל בחודש, ייטה להערכת חסר של הסיכון כי זו נקודת הייחוס שלו, וכמי שמרוויח משכורת גבוהה הוא ייטה לחשוב "לי זה לא יקרה" ו"אמצא עבודה חלופית בקלות". באופן דומה, העובד הקבוע יחשוש מהמצב יותר מהנדרש באופן אובייקטיבי. בנוסף, הצגת השאלה ככזו שמלווה בשינוי המציאות לכזו עם תחרות גבוהה יותר ‏(ולא רק אובדן קביעות‏) תחריף את הערכותיו ופחדיו של זה שאינו רגיל בכך.

בנוסף לתשלום עבור הגדלת הסיכון, השחקנים ידרשו פרמיית סיכון ‏(מעל ומעבר לסיכון עצמו‏) למעבר למצב החדש. נקודת הייחוס של העונה היא בעלת השפעה מכרעת על תשובתו: מי שמחזיק בעבודה קבועה ורגיל לביטחון התעסוקתי הכרוך בה ייטה לחשוש יותר, והמעבר למצב מפחיד יותר ‏(עבורו‏) יגרום לו לדרוש פרמיית סיכון גבוהה יותר מחברו שאינו מחובר. ניתוח זה מובע היטב בעבודתם של דניאל כהנמן ועמוס טברסקי.

אני חושש שבמאמרך הקרוב תציג את התשובות שקיבלת מעובדי אותו מוסד, ותנסה למצב אותן כקרובות יותר לאמת "האובייקטיבית" של ערך הביטחון התעסוקתי, משום שההערכות ניתנו על ידי אלה 
ש"באמת יודעים מהו" ו/או שתתעלם מפרמיית הסיכון הגלומה בשכר שנדרש ‏(ומכך שהיא סובייקטיבית‏).

אסף: עבודה קבועה במונופול היא סוג של אג"ח קונסול: עבודה קבועה לגבר במונופול ידוע מגיל 45 עד 67, שווי שכר והטבות נלוות - כ–7 מיליון שקל, פנסיה תקציבית בגילים 68–81 - כ–3 מיליון שקל, שווי כולל של כ–10 מיליון שקל. צריך להיות אידיוט גמור כדי לוותר על הזכייה בפיס. הפרמיה היחידה שמשתלמת היא הקצאת מניות או אופציות בכסף של לפחות 5 מיליון שקל במזומן.

אדם: אני יועץ בחברת ייעוץ אסטרטגי ידועה, שעובדת עם השוק הפרטי והציבורי. הפריון בארץ נמוך כי הארגונים לא שמים לב ‏(לא בזדון, אלא בגלל התרבות‏) מי הלקוח שלהם ומה הוא רוצה. חשוב להפיץ ברבים את תורתה של טויוטה - TPS, או את מתודת ה–LEAN, שאומרת בגדול שני דברים: 1. מטרת כל התהליכים בארגון היא לשרת את צורכי הלקוח ולמזער כל פעילות אחרת. 2. כל פעילות אחרת היא בזבוז בעיני הלקוח, גם אם היא הכרחית, ויש לשאוף לביטולה: תנועה, עודף ייצור, עודף תהליכים בייצור, מלאי, אי הקשבה לחשיבה יצירתית של העובדים וכו'.

המשך יפה לנושא הפריון יכול לבוא מכיוונן של שיטות כמו LEAN ‏(וגם פתרונות אחרים כגון מבנה ארגוני יעיל, תורת Preformance Management הכוללת KPIים כמותיים במתכונת SMART‏), שיכולות לחנך את הארגונים בארץ - אלה שאתה מכנה "מחוברים" ואני קורא להם "לא מעניין אותנו הפריון".

זאב: ברור שקביעות שווה יותר 
מ–100 אלף שקל בחודש, משום שחברה פרטית יכולה לחתום עכשיו על חוזה טוב - אבל בשנה הבאה או בחודש הבא לא יבוא לה, ואז היא יכולה להוריד את השכר במידה רבה או לפטר בגמר החוזה והרבה לפני כן. כך אי אפשר לתכנן כלום. זאת היתה גם הבעיה בחברה לאוטומציה במינהל השילטון המקומי בשביתה הגדולה של 2008: העובדים נלחמו על הבית שלהם, וזה לא היה הוגן לפגוע בתנאים שלהם באופן חד־צדדי כדי שהחברה תהיה יותר אטרקטיבית להפרטה. במלים בוטות: רצו לזרוק את העובדים לכלבים. כוחות השוק הם לא יותר מאשר ג'ונגל.

אני עבדתי בשני עולמות התעסוקה: אני יודע מהי משכורת טובה עם קביעות וכל התנאים הנלווים, ויודע גם מהי משכורת מינימלית, כשכופלים את מספר השעות בסכום מינימלי ומורידים את הפנסיה מהמשכורת עצמה. לכן רק קביעות תציל את העובדים, אחרת בהמשך יעשו בהם מה שרוצים. בשורה התחתונה: על פי נתוני הבסיס בשאלתך, לעובד אסור לוותר על הקביעות ‏(עם השכר שצוין, הגיל והוותק‏), אלא אם הוא מקבל "מענק חתימה" של 5–6 מיליון שקל אצל מעסיק פרטי.

אודי אוחנה מנכ"ל שחר מוצרי נייר בע"מ, רואה חשבון בהשכלתו: לא התחשבתי בגורם המס המשמעותי, וצריך לשים לב לכך שככל ששיעור הריבית במשק נמוך יותר, שווי הקביעות גבוה יותר. בנוסף, בפתרון המוצע לא הובאה בחשבון העלאת שכר ריאלית שמובטחת לעובדים עם קביעות. אם הייתי מביא אותה בחשבון, אני מניח ששווי הקביעות היה 5–6 מיליון שקל.

אלה הנתונים:

עובד בחברה עם קביעות, גיל ממוצע - 45, שכר ממוצע - 20 אלף שקל. העובד צובר 70% מהשכר לפנסיה של 14 אלף שקל בגיל 67. עד היום צבר העובד לפנסיה 30% מהשכר. עד הפרישה יצבור 40% נוספים, ולכן הצבירה היא לשכר פנסיוני של 8,000 שקל לחודש מהיום ועד הפרישה ‏(40% מ–20 אלף שקל‏). העובד יחיה בממוצע 15 שנה מיום הפרישה, מגיל 67 עד 82. לכן הוא יהיה זכאי ל–180 תשלומי פנסיה חודשיים.

נערוך את החישוב.

השלב הראשון: השווי הנוכחי של הצבירה לפנסיה עד מועד הפרישה ‏(בהנחה שמדובר ב–8,000 שקל לחודש, 18 חודשים, 2% לשנה‏) הוא 1.25 מיליון שקל. סכום זה, מהוון לימינו, הוא 800 אלף שקל. מסכום זה נפחית כ–120 אלף שקל - צבירה אלטרנטיבית של פנסיה בשוק הפרטי - ונמצא ששווי אובדן הפנסיה נטו הוא 680 אלף שקל נכון להיום.

השלב השני: סביר להניח שאותו עובד ממוצע ימצא את עצמו מחפש עבודה מפעם לפעם, במשך חודשים ארוכים. התקופה הזו עשויה להצטבר לארבע שנות עבודה עד הפנסיה. מכיוון שהשכר השנתי של אותו עובד הוא 240 אלף שקל בתוספת 35% סוציאליות, כלומר 324 אלף שקל לשנה, הרי שמדובר באובדן הכנסה של 1.3 מיליון שקל. נניח סכום מהוון של 1.1 מיליון שקל.

השלב השלישי: סביר להניח שאותו עובד יעבוד כעשר שנים בחצי השכר הנוכחי ‏(תנאים שיוכתבו על ידי מעסיק פרטי‏), כלומר יפסיד כ–160 אלף שקל לשנה, שהם 1.6 מיליון שקל בסך הכל. אם נהוון את הסכום הזה, הרי שמדובר בכ–1.3 מיליון שקל.

לכן, אותו עובד עם קביעות ששוקל לעבור לשוק הפרטי צריך לבקש מהמעסיק הפרטי צ'ק מזומן של 3.1 מיליון שקל.

נעם מיוחס: המצב השורר כיום מעודד טפילות, אבל אנחנו שונאים טפילים כי ניצחון הקפיטליזים במלחמה הקרה הוא בעצם ניצחון שנאת הטפילות (קפיטליסטים אוהבים להגיד שאהבת השאפתנות והממון נמצאים בבסיס האידיאולוגיה, אבל שנאת הטפילות היא היאנג ליינג של אהבת ההתעשרות). כשיש לאן לצמוח, שנאת הטפילים מעודדת יצרנות, וזאת האקסיומה הכלכלית שעומדת בבסיס הכלכלה הקפיטלסטית. אבל כשאין לאן לצמוח - לאן תוביל שנאה זאת? איך יחולקו מחדש המשאבים אם לעשיר אין יותר על מה להוציא את הכסף? איך העני יישנה את מקומו הכלכלי כאשר אין צורך בדבר שהוא יכול לדמיין או לשאוף למכור או לייצר? אלה השאלות האמיתיות, אבל זהו פרדוקס, כי "האשמים" הם אותם גורמים שעשו עבודתם נאמנה: הם שיפרו, שיכללו והגדילו את פריונו של האדם והעלו את רמת חייו לגבהים, עד כדי כך שאין לו עבודה. אבל תרבות המערב שמחפשת בכל בעיה אשם שעונשו יביא לפתרון מציעה כלים מסוכנים להתמודדות. הפרדוקס מתחדד, משום כאשר שציד מכשפות לא "יחסל" את הבעיה אבל עשוי להביא לפתרון. חורבן יביא לביקושים אמיתיים. כוח הזרוע יחלק מחדש משאבים, וההיסטוריה תשפוט אותנו בחומרה.

הנה התחיל הדיון הציבורי בנושא קביעות. זה כמובן רק חלק קטן מהסיפור של שוק העבודה הישראלי המעוות. מה שבטוח הוא שלקביעות יש לא רק השפעה עצומה על שוק העבודה, על תרבות העבודה ועל הפריון, אלא גם שווי כלכלי משמעותי שנעדר מהדיון על שכר העובדים במשק. אשמח לקבל עוד רעיונות על השפעתה של הקביעות על הפריון במשק, על האפקטיביות של הארגונים שבהם היא קיימת ועל העובדים שאינם נהנים ממנה. הדיון הזה אינו נעים, אבל הוא חשוב. הקביעות היא אחד הפילים הגדולים בחדר, ואנחנו לא יכולים להתעלם ממנו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו