בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

100 המשפיעים: ההון

האם "מועדון ההון" השתלט על המדינה?

קבוצה של לא יותר מכמה אלפי אנשים שלחה את זרועותיה לכל עבר ועושה במשק הישראלי כבתוך שלה. רק הציבור האקטיבי, המחאה החברתית והתודעה הכלכלית החדשה, מאיימים על כוחה

215תגובות

“על ישראל השתלטה קבוצת אנשים לא גדולה במיוחד, מועדון שכזה, שסוגרת בינה לבין עצמה את כל הדברים הכלכליים החשובים במדינה, ומתעשרת בדרך. אם אתה לא חלק מהמועדון, אתה לא קיים”. הצהרה זו אולי נראית כלקוחה מתוך רומן דמיוני או מסרט אקשן זול, אבל היא נאמרה על ידי מנהל של חברה גדולה שמכיר היטב מאות חברות ורשויות במשק, אדם שהוא עצמו חלק מאותו מועדון.

ואולי מילה מתאימה יותר לתאר את ההשתלטות של אותם אנשים על המדינה ומוסדותיה היא לא “מועדון” אלא “מאפיה”? כמובן שאין זו אותה מאפיה אכזרית ואלימה שכולנו מכירים מהסרטים. ובכל זאת, בכיר אחר במגזר העסקי, גם הוא אדם שמכיר זה שנים רבות את כל חלקי המערכת, רואה הקבלה בין מה שקרה בישראל בעשור וחצי האחרונים לבין מאפיינים אחדים בדרך הפעולה של משפחת קורליאונה בסרטי “הסנדק”. “איך פועלת מאפיה?”, הוא שואל, “היא מחדירה את האנשים שלה, הקשרים שלה והתלות בכספים שלה לכל המערכות - לעסקים, לפוליטיקה, לתקשורת, לבורסה, לבנקים, למס הכנסה. גם אצלנו, החבורה שהשתלטה על המדינה עשתה את אותו הדבר”.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

ניצחון לצרכנים: רשות השידור תפסיק לגבות אגרה ממי שלא מחובר לממיר; תחזיר כסף לצרכנים

7 סיבות למשקיעים להיכנס לחדר האטום בספטמבר

הכירו: הישראלים שהמציאו את ההילוך החוזר בתלת ממד

איור: ליאו אטלמן

רק רגע: על מה בדיוק מדובר? מי הם האנשים הללו ולאן בדיוק הם חדרו? הדבר המפתיע הוא שרוב התשובות לשאלות הללו נמצאות במידע גלוי שפורסם בתקשורת לא פעם ולא פעמיים, לעתים בהרחבה.

נקודת מוצא לזיהוי מועדון ההון היא משפטו של דני דנקנר, בן דודו של איש העסקים נוחי דנקנר, שכיהן בסוף העשור הקודם כיו”ר בנק הפועלים. דני דנקנר עומד בימים אלה למשפט בגין כמה עבירות שלכולן מכנה משותף: תיאור המעשים, כפי שמפורט בכתב האישום ובדו”ח של הפיקוח על הבנקים, מלמד שדנקנר ומנהלים אחרים השתלטו לכאורה על הבנק ועל מוסדות הבקרה שלו, והשתמשו בכספי הבנק לצורכיהם האישיים ולצורכי מקורביהם.

הדו”ח מתאר בין השאר כיצד נתן הבנק הלוואות לדני דנקנר תוך חריגה מנהלים ומהיגיון כלכלי, ועשה עסקים עם חברות הקשורות לחברה שבבעלותו. כשמחברים לכך את היחס הנוח שקיבל בן הדוד נוחי מהבנקים, מחברות הביטוח ומבתי ההשקעות - רואים כיצד התמונה מתרחבת מאדם אחד למשפחה אחת, ולקבוצה גדולה יותר. כאשר לאלה נוספת יציאתם של חלקים בתקשורת הישראלית לקרב נגד נגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים במטרה לעצור ולמנוע את הדחתו של דני דנקנר, כבר מתחוור שלא מדובר באדם אחד, במשפחה אחת, או אפילו בחבורה אחת – אלא בשיטה.

בכתבה על נוחי דנקנר שפורסמה בגיליון מאי 2013 של מגזין TheMarker לרגל חלוף עשר שנים מהיום שבו רכש את השליטה בקונצרן אי.די.בי, תיארו שרון שפורר ושוקי שדה את מארג האנשים, הקשרים והשיטות שבאמצעותם הוא מנהל את חברותיו – וכיצד הוא מוודא שבכל מקום יהיו אנשים נאמנים לו ולאינטרסים שלו. “בנוסף לתעלולים הפיננסיים”, כותבת שפורר, “עמד לצדו של דנקנר עוד כישרון בולט: הוא פיצח גם את הגורם האנושי. לא היו אלה עשרות אלפי העובדים של החברות השונות המשויכות לאי.די.בי שהעניקו לדנקנר את כוחו האדיר. הקבוצה האחראית לכך מצומצמת יותר, וכוללת כמה מאות שמות. אפשר למצוא בה את הדירקטורים הרבים שמעסיק דנקנר, את סוללת עורכי הדין שלו, את יועצי התקשורת, את רואי החשבון ומעריכי השווי, את המנהלים השכירים שעובדים אצלו ואת השותפים שלו”.

 

הכתבה המלאה מתפרסמת בגיליון ספטמבר של  מגזין TheMarker

למנוי למגזין, חייגו: 5200*

 

 

מקושרים
דנקנר לא לבד במועדון. ישנם בעלי הון אחרים הפועלים באופן דומה מאוד, פשוט עם תחלופה בין השמות של המנהלים, עורכי הדין, רואי החשבון והדירקטורים. לעתים קרובות מדובר אפילו באותם אנשים – הקשר הפנימי בתוך המועדון נבנה כך, כמו גם תרבות ה”שמור לי ואשמור לך” ו”אל תיכנס לעסקי ואני לא אכנס לעסקך”. זהו הרי מועדון ההון, כך שחברים בו כמובן בנקאים, אנשי חברות ביטוח ובתי השקעות, אנשי נדל”ן, אנשי חברות אנרגיה וגז, בעלי חברות אחזקה, בעלים ומנהלים של קבוצות תעשייתיות וחברות תקשורת, אנשי עיתונות ומדיה – וכמובן צבא היועצים הבכירים של כולם.

למעשה, אפשר לשרטט נוסחה בסיסית לדרך שבה בעל ההון יוצר את הקשרים שלו, מתחבר למועדון והופך את עצמו לדמות גדולה מהחיים, מפחידה ומשפיעה, אדם המפעיל שיטת שליטה המבוססת על מקלות וגזרים שרק מעטים מעזים להתעמת אתה. הנה כמה מהקווים הכלליים.

ראשית, מתחילים בהשתלטות על חברה או קבוצת חברות דומיננטיות באמצעות מינוף כבד, כי הרי אין כסף לרכישה מלאה. את האשראי וההלוואות לוקחים מהפנסיונרים ומהחוסכים בשוק ההון, באמצעות הנפקת אג”חים והלוואות פרטיות, כמו גם ממערכת הבנקאות ששמחה לסייע ומתחרה בינה לבין עצמה על “העסקה הטובה”.

שנית, בראש הנהלות החברות ממנים מנכ”לים בכירים ומקושרים - עדיף כאלה שכיהנו קודם לכן בתפקידים ממלכתיים, כך המגעים עם השלטון יהיו חלקים יותר - ומעניקים להם חבילות שכר, בונוסים, מניות ואופציות שלא מהעולם הזה. מטרת השכר החלומי היא לרכוש את הנאמנות המוחלטת של המנהל, כך שכאשר יידרש לעשות דבר למען בעל השליטה, אף אם אינו עולה בקנה אחד עם האינטרס של החברה, הוא לא יהסס. השכר הגבוה משיג עוד מטרה: בכל פעם שבעל ההון נכנס לחדר ומדבר עם מישהו, הוא אפילו לא צריך לרמוז שאולי יום אחד ימצא לו תפקיד באחת החברות שבקבוצה. גם אם לא הוזכר המינוי האפשרי, מעטים נשארים אדישים לסיטואציה.

שלישית, שוק ההון והיכולת לגלגל את החובות של החברות בכל פעם שהם מגיעים לפירעון, הם קריטיים לשימור השיטה - על כן יש לתחזק את שוק ההון באופן מיוחד. איך? באמצעות שליטה או מערכת יחסים הדוקה מאוד עם חברות פיננסיות: בנקים, חברות ביטוח, בתי השקעות, קרנות פנסיה. ברגע שמושגת שליטה בנכסים אלה, מושגת גם שליטה בכספי הציבור שהם מנהלים. אפשר גם להצליב זרמי מזומנים עם שאר חברי המועדון - הוא ישקיע את כספי הציבור שבשליטתו אצלך, ואתה תשקיע את הכספים שבהם אתה שולט אצלו.

איור: ליאו אטלמן

הלאה. רביעית: היועצים הם קריטיים. הם השמן בגלגלי מערכת העברת המסרים בין כל החלקים השונים של המערכת - השוק העסקי, שוק ההון, הרגולטורים, הממשלה, חברי הכנסת, אנשי ההסתדרות, והתקשורת. מומלץ להעסיק שורה ארוכה של משרדי עורכי דין כך שמי שעומד מולך יתקשה למצוא משרד שיהיה נקי מניגודי אינטרסים. כדאי שרואה החשבון שלך ידע לפתוח כל דלת שמובילה לגיוס הון או לקבלת אשראי. חשוב לקחת את רואי החשבון הכי מקושרים, את הכלכלנים ומעריכי השווי הבכירים, את יועצי התקשורת הנחשבים ואת הפרסומאים המובילים.

חמישית, קשרים עם הרשויות גם הם יקרים מפז. בפרשת רשות המסים, נחשף כיצד בעלי קשרים במסדרונות הרשות היטיבו עם השומות של בעלי ההון שהיו לקוחות שלהם. צריך גם לדעת להתנהל מול רשות ניירות ערך (שיטה אחת: לגייס בכירים מהרשות), מול בנק ישראל (לגייס מפקחים שפורשים), מול רשות ההגבלים (לשכור את שירותיהם של עורכי הדין מהשורה הראשונה, במיוחד כאלה שכיהנו כיושבי ראש של הרשות).

שישית, ולא חשוב פחות: פוליטיקה. שרים וחברי כנסת משפיעים בחתימה אחת על רפורמה שיכולה להרים או להפיל בעל הון - ויש לתחזק אותם. כדוגמה בלבד, וללא קשר למי מהדמויות המוזכרות בכתבה זו, נזכיר כיצד לאחר שהסתיימה עבודתה של ועדת ששינסקי הראשונה, זו שקבעה את שיעור התמלוגים שישלמו ברוני הגז, סיפר שר האוצר אז, יובל שטייניץ, אילו לחצים הופעלו עליו - לרבות איומים בחיסול פוליטי אישי באמצעות חקירות ופרסום פרטים על עברו. מי הפעיל את הלחצים? את זה שטייניץ לא היה מוכן לחשוף, החלטה שרק מדגישה את עוצמת החשש.

מתוקשרים
אלא שכל אלה, חשובים והכרחיים ככל שיהיו, אינם יכולים ליצור מועדון שישלוט במדינה אם אין להם את המרכיב הסודי -  ברית עם התקשורת. רק באמצעות שליטה בתקשורת ניתן להשיג את ההשפעה החשובה ביותר: ההשפעה על הציבור, ועל הדרך שבה הוא קורא ומבין את המציאות. הרי חברי המועדון נמצאים בו לשתי מטרות - להתעשר, גם באמצעות הכסף של אחרים, וליצור לעצמם עמדה של כוח ולזכות בהערצה והערכה מסביבתם. הדברים הללו לא יכולים להתקיים בלי שלמועדון ולחברים הבכירים שלו יהיה שיתוף פעולה עם התקשורת - עיתונים כלכליים, עיתונים כלליים, טלוויזיה, רדיו ואתרי אינטרנט.

ללא תמיכה של התקשורת, בעלי ההון יתקשו לגייס כספים מהציבור. בלי תקשורת, הם לא יוכלו להשפיע על רגולטורים ועל חברי הכנסת, שבעצמם תלויים בתקשורת לצורך תחזוקה וטיפוח של מעמדם הפוליטי. אם התקשורת לא תספר על השכר הגבוה שבעלי ההון מעניקים למנהלים, הכספים הללו יבוזבזו. שליטה בתקשורת מאפשרת להפעיל לחץ על מי שצריך. שליטה בכלי תקשורת או שיתוף פעולה של התקשורת הם להב דו צדדי: אפשר להשתמש בה כדי לקדם עסקים, מכירות, הנפקות ועסקות בעלי עניין, ואפשר להשתמש בה כדי להרתיע מבקרים, למנוע כניסת מתחרים, ובאופן כללי להקשות את חייו של כל מי שאינו פועל על פי האינטרס המתאים.

בדרך כלל האחזקה בכלי תקשורת מביא לבעלי ההון דיווידנדים ממשיים בלי שיעשו דבר. הם לא צריכים להעביר מסרים למערכת העיתונאית. הבעלות עצמה היא מסר מספיק עבה, והעיתונאים במקרים רבים יפעילו צנזורה עצמית. הם יודעים מה ראוי לכתוב, ובעיקר מה לא לכתוב, בלי שאיש ידבר עמם.

זו הסיבה לכך שאנשי עסקים רוצים להחזיק בכלי תקשורת, גם אם זו השקעה גרועה שלא תניב תשואה. לאליעזר פישמן יש את העיתון “גלובס”, שלא פעם הביא לקוראיו את זווית הראייה שלו ושל בעלי הון הדומים לו; לעופר נמרודי היה את “מעריב”, שלאחר מכן עבר לידיו של נוחי דנקנר; משפחת עופר מחזיקה בנתח מזכיינית ערוץ 2 רשת; למוזי ורטהיים ויצחק תשובה יש את הזכיינית השנייה, קשת, ותשובה גם ניסה לקנות עיתונים; ללב לבייב יש את ערוץ 9 הרוסי; לשאול אלוביץ’ יש את וואלה! ואת yes, שמנהלים בימים אלה קמפיין לקבלת אישור להקמת ערוץ חדשות בטלוויזיה.

ומה עם קבוצת התקשורת הגדולה מכולן, “ידיעות אחרונות”? בעל השליטה בקבוצה, נוני מוזס, הוא ללא ספק ברון התקשורת מספר אחת בישראל. הוא מחזיק ב”ידיעות”, ב“כלכליסט” וב־ynet, אתר החדשות הנצפה ביותר בישראל. עד לא מזמן היתה לו השפעה על חברת הטלוויזיה הרב ערוצית HOT, ולאחר מינויו של רפי גינת לתפקיד המנכ”ל יש לו גם השפעה על ערוץ 10. בשוק התקשורת מעריכים כי אף שכבר עתה יש לו השפעה על כל אלה, ברגע שתיפתח בפניו האפשרות הרגולטורית יעשה מוזס כל שיוכל כדי לשלוט או להיות שותף בפעילות טלוויזיונית, בעיקר ערוץ חדשות.

אלא שלהבדיל מרוב כלי התקשורת שנאלצים להתמודד, מי יותר ומי פחות, עם האג’נדות של בעלי השליטה שלהם, לנוני מוזס יש אג’נדות משלו – והוא זה שמפעיל אחרים ומשתף עמם פעולה. עיקרון הפעולה שלו הוא להתחבר עם החזק ביותר: בשנים האחרונות התחבר לנוחי דנקנר, בשנות ה־90 עשה עסקים עם אליעזר פישמן שהיה בשיא כוחו והשפעתו, בשנות ה־80 שיתף פעולה עם אהרון דוברת ויצחק שרם כאשר הם היו מלכי המשק.


מחוברים
מי יהיה בעל הברית הבא של מוזס, לאחר ששליטתו של נוחי דנקנר באי.די.בי תסתיים? על הרקע הירידה החדה ברווחיות של העיתונים בישראל, לרבות “ידיעות אחרונות”, מעריכים בשוק שמוזס סימן כבעל ברית פוטנציאלי את איש העסקים שאול אלוביץ’, הבעלים של בזק, פלאפון, yes והאתר וואלה!. בין החברים במעגל הראשון של מקורבי מוזס נמצאים משה תאומים המשמש בין השאר האיש המקורב לנוחי דנקנר, ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט, הח”כ לשעבר חיים רמון, עו”ד רם כספי וכמה עיתונאים בכירים שאינם מ”ידיעות אחרונות”.

איור: ליאו אטלמן

צריך להבין: רשימת בעלי הברית של מוזס תמיד מותנית בתיאום אינטרסים ובכדאיות לכל הצדדים, ולפיכך עשויה להיות זמנית, כפי שמלמדת הדוגמה של אלי עזור, הבעלים של “ג’רוזלם פוסט” ושל תחנות רדיו אזוריות. עזור היה בעל ברית של מוזס במשך תקופה ארוכה, אך באחרונה פרץ ביניהם סכסוך על זכויות שידור של משחקי כדורגל, ושיתוף הפעולה ההיסטורי התחלף ביריבות. גם שיתוף הפעולה של מוזס עם אנשי עסקים חזקים אחרים, למשל נוחי דנקנר, היה של כבדהו וחשדהו. לכל צד היו את המקלות ואת הגזרים שלו. ועוד דוגמה: במסדרונות השלטון מקורב מוזס לשר האוצר, יאיר לפיד, שכתב אצלו טור במשך שנים. והנה, רק באחרונה נחשף כי משרדי ממשלה שבידי שרי יש עתיד של לפיד רכשו פעילות של פרסום ללא מכרז דווקא ב”ידיעות אחרונות”.

דפוס פעולה זה הופך את מוזס ואת קבוצת “ידיעות” לציר מרכזי במועדון ההון־שלטון: מי ששייך לאנשים הפועלים עמו ומתואמים עמו, מקבל תקשורת אוהדת; מי שלא, עלול לסבול מעיתונות ביקורתית או מהתעלמות. פרשת דני דנקנר, היו”ר לשעבר של בנק הפועלים, היא אחת הדוגמאות לשיטה. כשנגיד בנק ישראל והמפקח על הבנקים, ביקשו להדיח את דנקנר, יצאו הכתבים והפרשנים של “ידיעות” ו”כלכליסט” למסע הגנה עליו.

במקרים אחרים, האג’נדות של מוזס הן שילוב של פוליטיקה ועסקים - והוא לא נרתע מלתקוף גם את החזקים ביותר. בעבר העדיף לבחור בשיתוף פעולה עם השלטון, ונהג להיטיב עם ראש הממשלה המכהן: הוא תמך באהוד אולמרט, שזכה לסיקור אוהד ב”ידיעות אחרונות”. אבל כאשר נכנס לתפקיד בנימין נתניהו, התמונה השתנתה. מאז השקתו של החינמון “ישראל היום” על ידי בעל בריתו של נתניהו, שלדון אדלסון, תוקף “ידיעות אחרונות” את נתניהו ואת אשתו, שרה, ללא הפסקה. כיום מתנהל קרב יצרי ושלוח רסן בין “ידיעות” לבין “ישראל היום”, שהפך לא מכבר לעיתון הגדול במדינה במונחים של תפוצה - אך לא בכל הקשור להשפעה פוליטית וציבורית.

אלא שהמאבק מול נתניהו מוכיח שמוזס לא מנצח בכל מאבק שאליו הוא יוצא ובכל אג’נדה שהוא מאמץ - וכיום כולם יודעים את זה. הוא יצא לקרב נגד אבי ניר, מנכ”ל קשת, אך קשת ואתר מאקו שבניהולו חזקים כיום מאי פעם. בקרב נגד ראש הממשלה ו”ישראל היום” נתניהו הוא זה שנבחר פעם נוספת, דני דנקנר הודח בסופו של דבר מבנק הפועלים ואילו נוחי דנקנר צפוי לאבד את השליטה המוחלטת באי.די.בי.

מעושרים
כשמביטים מלמעלה, על דברים הגלויים ועל אלה שלא, תמונת הכוח וההשפעה שיש למועדון מפחידה. יחד עם בעלי בריתו בתקשורת, למועדון השפעה על שוק ההון והשימוש בכספי הפנסיה והחסכונות של הציבור. יש לו השפעה על התנהגות הצרכנים, על תפיסת העולם שלהם, ועל התודעה הציבורית. יש לו השפעה על ראשי הצבא ומערכת הביטחון. הוא מפעיל לחצים ומשפיע על ראש הממשלה. הוא לא מהסס להשפיע וללחוץ בשלל שיטות, על שרים, חברי כנסת, רגולטורים ובעצם מי לא. כך, שוב באמצעות התקשורת, המועדון פועל להשפיע על עוצמת האקטיביזם של הציבור. בתחילת המחאה של קיץ 2011, למשל, כשהביקורת הופנתה נגד ממשלת נתניהו, כלי התקשורת של המועדון ליבו את האש ועודדו אנשים לצאת לרחובות ולהפגין. בהמשך, כשהמחאה התמקדה בטייקונים, בחברות מונופוליסטיות, ביוקר המחיה, בוועדי העובדים ובקשרי ההון־שלטון, פעלו אותם כלי תקשורת כדי להשתיק ולדכא אותה.

המועדון לא מונה הרבה אנשים. הוא מורכב מאלפים בודדים של אנשי עסקים, בנקאים ואנשי שוק ההון, אנשי תקשורת, מנהלים, דירקטורים, יועצים, פוליטיקאים, חברי ועדים ופקידים בכירים. אבל הוא משפיע על המשק ועל החברה הישראלית לא פחות מאשר משפיעים עליו נבחרי הציבור. עובדה: מחירי הדיור לא יורדים, וישראל היא שיאנית עולמית ביחס שבין מחירי הדיור לשכר האזרחים; יוקר המחיה בישראל הוא מהגבוהים בעולם, במיוחד ביחס לשכר הנמוך של רוב האוכלוסייה, בגלל היעדר תחרות וחסמים מנהלתיים שלא במקרה נמצאים במקומם; השכר הממוצע והחציוני נמוך וכמעט עומד במקום; הפנסיה של האזרחים מתכווצת, גם בגלל הריבית הנמוכה והעלייה בתוחלת החיים, אבל גם בגלל עמלות, תספורות, שכר נמוך, פריון נמוך, תחרות מעטה בשוק המקומי ומוסדות פיקוח חלשים.

אם שואלים את חבריו, המועדון מדווח שקשה לו בשנה האחרונה. בעקבות התעוררות המחאה וההפגנות, כולל מול ביתם של בכירים, הוא חושש לביטחונו האישי ול”שלטון החוק”. חבריו מדווחים על חוסר רצון לעשות, חוסר רצון ליזום וחוסר רצון להשפיע, כי מי שניסה לאחרונה – נכווה. בכיריו בוחרים כיום שלא להגיע לכנסת, ואופנת האירועים הנוצצים והיקרים חלפה. חברי המועדון מבכים על ואקום שלטוני גדול, על חוסר יכולת משילות וניהול מצד השלטון, ועל היעדר דמויות בעלי סמכות ויכולת שיכולים להוביל תהליכים. “המנכ”לים חלשים, הדירקטורים חלשים, השלטון חלש – וכולם חוששים מה’פופוליזם’ והאווירה הציבורית. יש חוקים אבל לא אוכפים אותם. שוק ההון משותק, ואף אחד לא רוצה להיות בבורסה בגלל הרגולציה”, כך הם אומרים.

גם מועדון ההון, לפחות לדעת חבריו, נחלש מאוד. פגשנו אפילו כמה חברי מועדון שהיכו על חטא על רבים מהדברים שהמועדון עשה בעבר. אלא שלמרות כמה הצלחות נקודתיות מצד הציבור והשלטון – למשל הורדת המחירים בשוק הסלולר וחוק הריכוזיות - רוב המשק הישראלי ומוסדותיו עדיין מוכוונים לפעול לטובת המועדון. חבריו וכלי התקשורת שלו ממשיכים להיאבק כדי לשמר את מבנה המשק והכלכלה הנוכחיים - זהו מבנה שהיטיב עם המועדון, הפך את חבריו למיליונרים, ואין לו סיבה להסכים לשנות אותו.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו