בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

בן שלו לגולש: פינק פלויד לא מדברים אליי

אילו סגנונות מוסיקליים אוהב לשמוע מבקר המוסיקה של הארץ? ולמה הוא לא לוקח את הילדות לשמוע הופעות? בן שלו השיב לשאלותיכם

50תגובות

העיתונאי בן שלו התארח היום (שני) באתר הארץ והשיב לשאלות הגולשים. מדי יום שני ב-14:00 נארח באתר אחד או אחת מעיתונאי הארץ, שישיבו לשאלותיכם בתחומים המסקרנים אתכם וקרובים ללבכם.

שושקה: מאיזה גיל התחלת לקחת את הילדים לפסטיבלי מוזיקה? איך הם מסתדרים אם הרעש?

התחלתי לקחת את הבנות שלי לפסטיבלים כשהן היו ממש קטנות, אבל הפסקתי מהר מאוד. הבעיה היא לא הרעש. ילדים אוהבים רעש. פשוט אי אפשר לעבוד כשהן תלויות לך על הכתף. אתה רוצה להתרכז בהופעה של גבע אלון אבל להן כואבת הבטן או שהן צמאות או עייפות, ואמא שלהן סולדת מפסטיבלי מוסיקה אז אין על מי לזרוק אותן. אני לוקח אותן מדי פעם להופעות שאני לא צריך לכתוב עליהן, והשמחה רבה.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

חיים טרגן

ברטה: כיצד אתה מפריד בין טעמך האישי והערך המוסיקלי של מבוקריך?

אני משתדל לא להפריד. הטעם שלי הוא הפרמטר העיקרי, אם לא היחיד, שקובע את דעתי על האלבומים וההופעות שעליהם אני כותב. כל ניסיון להפריד בין טעם סובייקטיבי לבין איזשהו ערך אובייקטיבי ייגמר תמיד בהתפתלויות מלאכותיות ומאוד לא חינניות. לפעמים אין ברירה ואני עושה את זה במידה כזאת או אחרת. ואז אני משתדל לכתוב משהו כמו: זה לא טעמי, אבל זה עשוי בצורה טובה או משהו כזה. אלה לא ביקורות שאני גאה בהן בדרך כלל.

יואב: היי בן, איזה סגנונות מוזיקליים אתה מעדיף? האם יש סגנונות שאתה לא אוהב לשמוע?

פעם היתה לי תשובה מוכנה לשאלה הזאת. הייתי אומר שאני אוהב הכל חוץ מרגאיי. אבל אז התחלתי לאהוב רגאיי. ברור שיש עולמות מוסיקליים שאני אוהב יותר וכאלה שפחות. אני חושב ששלושת העולמות הכי יקרים ללבי הם: 1. המוסיקה הישראלית שעליה גדלתי (כספי, סנדרסון, לחנים של מוני אמריליו וכן הלאה). 2. רוקנרול (לצורך העניין, הדבר שקורה כשאיגי פופ פותח את הפה או כשהמפרט של פיט טאונסנד נוגע במיתרים של הגיטרה). ו-3. מוסיקה שחורה על שלל אגפיה: ג'ז, סול, היפ-הופ וכו'.

ריקי1: מה הקריטריונים שלך לבחינת איכות המוזיקה?

שאלת השאלות. אני לא בטוח שיש לי תשובה. בעיקרון אני מהמפלגה של דיוק אלינגטון, שאמר "אם זה נשמע טוב, זה טוב". מה שמעלה כמובן את השאלה מה נשמע טוב. זה עניין יותר חושני ורגשי מאשר אינטלקטואלי. אני חושב שאפשר לצמצם את מה שאני מחפש במוסיקה לחמישה פרמטרים: קצב, מנגינה, צליל, קול ואישיות. אם כל הפרמטרים האלה מושלמים, אני אחשוב שהשיר מושלם. אם הם איומים, השיר איום. אני לא בטוח כמה התשובה הזאת עוזרת, אבל ככה אני מרגיש. השלב הבא הוא לנמק את ההרגשה-חוויה הזאת, שאי אפשר באמת לנמק אותה. עסק לא פשוט, אבל אני לא מתלונן.

גיא: מהי ההופעה הכי טובה שהיית בה? זאת שלא תשכח לעולם?

עולות לי ארבע הופעות. איגי פופ הסטוג'ס בגני התערוכה ב-2007. ג'ו ג'קסון בזאפה, נדמה לי 2008. הגיטריסט ביל פריזל בתיאטרון ירושלים, גם 2008. וסאן רא ארקסטרה בבארבי, לפני שנתיים. חוויות של אושר טוטאלי.

אפשר לומר גם באיזה הופעות הכי טובות לא הייתי? ניל יאנג בקיסריה, סוף שנות התשעים. לא מאמין שלא הייתי שם. וריי צ'ארלס בסינרמה ב-1987. זה שהייתי צעיר זה לא תירוץ.

"שאלה על ביקורת": מתי הפכת ממבקר מוסיקה, לאחד שכותב שכולם מדהימים, טובים, מעניינים וכולי...? האם זה חלק ממגמה כללית שמאד רווחת (לצערי) או שהחלטת שביקורת לא עושה טוב לאף אחד ושינית את הגדרת תפקידך?

החבר הכי טוב שלי, שהכיר לי חצי מהמוסיקה שאני אוהב, אומר לי דברים דומים. אני מקווה שאתה והוא טועים ולא הפכתי לרכיכה. לא נראה לי שנתן גושן, אסף אבידן, עידן רייכל, עמיר בניון והרד הוט צ'ילי פפרס יסכימו איתכם. מה שכן, אני לא נביא זעם שצועק שהכל נורא ואיום. לטוב ולרע, אני לא רואה את העולם בשחור ולבן. יש תקליטים איומים, ויש תקליטים בינוניים, ויש די טובים, ויש טובים, ויש נפלאים. לפעמים הייתי רוצה להיות מבקר קיצוני. זה היה עושה את הכתיבה ליותר קלה. אבל אני לא כזה.

וואליד: מה דעתך על תעשיית כוכב נולד ודומיה? האם היא תרמה משהו לתרבות המוסיקה בישראל או שהיא גורמת להידרדרות שלו?

משתעמם מזה. תוכנית אחת זה נחמד, אבל חמש? זה כבר הפך לבדיחה. הדבר הכי פתטי זה שתוכניות שמחפשות אך ורק קולות טובים, ומתעלמות מכל היבט מוסיקלי-אמנותי אחר, לא הצליחו להוציא מתוכן זמרים שכיף להקשיב להם. רק קולות שטוחים, ילדותיים וחסרי אישיות.

נחום: מי ה-וודי אלן שלך? וודי אלן הוא הנמסיס של אורי קליין, הוא נהנה להשמיץ אותו בכל הזדמנות, כבר 30 שנה שהוא כותב פעם-פעמיים בשנה ביקורת קטלניות על הסרטים שלו. גם לך יש וודי אלן כזה? מוזיקאי ותיק ואהוב שאתה נהנה לשנוא?

אני לא חושב שאורי קליין שונא את וודי אלן. יותר מדויק לומר שיש לו בעיה רצינית אתו. גם לי יש כמה כאלה: זמרים שאני לא מערער על מקומם המרכזי, אבל לא מדברים אלי. ברוס ספרינגסטין. פינק פלויד. אריק קלפטון.

מור: האם המהפכה של ITUNES ודומיה טובה למוסיקה ולמוסיקאים?

אני אגיד משהו הכי כללי על המהפכה הטכנולוגית, לא על אייטיונס באופן ספציפי. ברור שהיא הביאה תועלת עצומה למוסיקאים, וגם למוסיקה, בכל מה שקשור באפשרויות של הקלטה והפצה. הבעיה היא שהשינוי התרבותי האדיר הזה דחק את המוסיקה למקום פחות מרכזי מזה שהיה לה משנות השישים עד שנות התשעים. היא פחות חשובה לאנשים. כבר לא מאמינים בה כמו שהאמינו פעם. הטכנולוגיה החליפה אותה. היא הדבר שבאמת מצית את הדמיון של האנושות, ולא האלבום החדש של... אני חושב שזאת אחת הסיבות שכבר אין סרג'נט פפרים וזיגי סטארדאסטים.

נחום שאל שאלה נוספת: מהו היחס שלך לאוסף הדיסקים/תקליטים שלך? מביט בו בערגה ומסדר אותו אלפבתית? מסתיר אותו בבוידעם? העברת אותו לפני שנים למחשב? משתמש בו כתחתיות לקפה? עשית מכירה גדולה והשארת 100 נבחרים שגם אותם אתה לא שומע? אני סקרן!

בלגן טוטאלי, משרצת אבק בלתי נסבלת, ארגזים מתחת למיטה, מדפים מתמוטטים. זוועה. אי אפשר למצוא שום דבר, בעיקר לא את הדיסק שאתה חייב ברגע זה.

דניאל בלנגה: אני מחשיב את כנסיית השכל כאחת הלהקות היותר חשובות של הרוק הישראלי בשני העשורים האחרונים. אני זוכר את הביקורת הנפלאה שכתבת בזמנו על ההופעה שלהם בקיסריה לאחר צאת האלבום ״אוטוביוגרפיה״, ואני זוכר כמה התלהבת מההופעה ההיא. לכן היה לי מוזר, תקן אותי אם אני טועה, שהתעלמת משני אלבומיהם האחרונים, במיוחד כשאני חושב על ״שורות של אנשים״ כעל אלבום חשוב מאין כמוהו במוזיקה הישראלית בכלל. אשמח אם תגיד לי את דעתך על הלהקה בכלל ועל שלוש השנים האחרונות שלה בפרט.

דווקא כתבתי על שורות של אנשים. לא אהבתי אותו. בעיקר את הסאונד וההפקה. הרגשתי שהוא מאוד לוחץ ומתאמץ, בלי אוויר. על החדש עדיין לא הספקתי לכתוב.

זמיר סיון שלח כמה שאלות:
1. מה דעתך על איכות המוסיקה שנוצרת כיום ובשנים האחרונות בארץ – הן אבסולוטית (לדעתך כמובן) והן בהשוואה לתקופות אחרות?
2. מתוך דברים שיצאו השנה, מה (והאם) ישרוד גם בעוד כמה שנים? לכמה מהדברים שיצאו השנה יאזינו בעוד כמה שנים? בעוד 20-30 שנה? האם זה חשוב לדעתך?
3. כמה (אם בכלל) יוצרים צעירים מקוריים אתה מזהה כאן בשנים האחרונות?
4. אישית ואינטואיטיבית – מי יותר מדברים אלייך – אלו שכותבים ומבצעים בעברית, או אלו שכותבים ומבצעים באנגלית?

שאלות גדולות וחשובות. אולי הכי חשובות. אין שום אפשרות לענות עליהן במסגרת הזאת, ואני גם לא חושב שאני יותר חכם מאחרים. אני אירה מהמותן בלי לפתח:

1. נוצרת הרבה מאוד מוסיקה טובה, אבל נדמה לי שאי אפשר לשחזר את המומנטום האדיר של הפופ בשנות השישים-שבעים-שמונים-תשעים, בין השאר בגלל שאנשים כבר לא "מאמינים" במוסיקה כמו שהאמינו אז. "מאמינים" בדברים אחרים. מה שברור הוא שהתנועה הגדולה האחרונה במוסיקה, עליית המוסיקה האלקטרונית, התרחשה לפני יותר עשרים שנה. מאז לא קרה הרבה ברמת תזוזת היבשות. זה קיפאון נורא. בשנות השישים-שבעים-שמונים חידושים מסיביים התרחשו בקצב הרבה הרבה יותר מהיר.

2. די דומה ל-1. אני חושש שלא הרבה.

3. די הרבה יוצרים מקוריים, אבל לפעמים קשה לראות אותם כי יש פי אלף יוצרים לא מקוריים.

4. אתה מדבר על ישראלים ששרים באנגלית? רוב הזמן קשה לי איתם. אני מעדיף את דוברי העברית, ולא בגלל שטקסטים חשובים לי במיוחד. זה בכלל לא מפריע לי כשמדובר בלהקה סופר-סופר מוסיקלית כמו איזבו או אטליז. או אסתר רדא.

ערן אלון: מה הטעם לכתוב ביקורת על פופ ים תיכוני? למי היא מיועדת? הרי כשכתבת על "מי שמאמין לא מפחד" שזה טרנס ברסלבי מזוויע, זה לא מנע מהשיר להפוך לסוג של המנון...

זה אכן מזעזע, העניין עם מי שמאמין לא מפחד. אבל למה אתה נטפל דווקא לפופ הים תיכוני? אתמול התפרסם ששיר של נתן גושן הוא השיר שהושמע הכי הרבה ברדיו הישראלי השנה. זה לא פחות מטריד, ואולי יותר. למה לכתוב על זה? כי זה הפסקול של הרגע, לרע ולרע, ואני עובד בעיתון שמעוניין לשקף את הרגע.

אתם מוזמנים לשלוח את שאלותיכם בתגובות או באימייל feedback@haaretz.co.il.

האורח הראשון בסדרה היה עורך הארץ, אלוף בן.

האורחת השנייה בסדרה היתה העיתונאית רחל טלשיר.

האורחת השלישית בסדרה היתה העיתונאית מירב ארלוזורוב.

האורח הרביעי בסדרה היה מבקר הקולנוע אורי קליין.

האורח החמישי בסדרה היה העיתונאי גדעון לוי.

האורח החמישי בסדרה היה מבקר הטלוויזיה מורן שריר.

האורח השישי בסדרה היה המאייר עמוס בידרמן.

האורחת השביעית בסדרה היתה העיתונאית אסתר זנדברג.

האורחת השמינית בסדרה היתה העיתונאית גילי איזיקוביץ.

האורחת התשיעית בסדרה היתה העיתונאית נרי ליבנה.

שלחו את שאלותיכם לבן שלו כאן:


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות

כתבות שאולי פספסתם

*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו