בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

האם תם עידן ההמצאות הגדולות?

החשמל והמכונית איפשרו צמיחה כלכלית, אך יש מי שטוען שכבר לא יהיו חידושים כאלה

115תגובות

לפי מספרי הקוראים באתר וההמלצות בפייסבוק, ניתוח שהצגנו כאן לפני שבועיים סביב השאלה אם מקור החדשנות הוא במגזר הפרטי או דווקא במגזר הציבורי ‏("מיתוס החדשנות: מי באמת אחראי להמצאות הגדולות"‏) נגע בעצב חשוף.

מתברר שקוראים רבים הופתעו מהטענה שהמגזר הציבורי - זה שממומן באמצעות כספי משלם המסים ובשנים האחרונות נתפס כ"שמן שרוכב על הרזה" - הוא שהניב בעשורים האחרונים את החדשנות הגדולה, בעוד המגזר הפרטי השכיל בעיקר לגרוף את הערך המוסף הכלכלי־מסחרי שהחידושים האלה יצרו. רבים אחרים לא הסכימו עם הניתוח, ובחרו לראות בו ניסיון "סוציאליסטי" להעלות את קרנו של המגזר הציבורי על חשבון כלכלת השוק.

אבל אולי זו כלל לא הבעיה? אולי הבעיה של הכלכלה במאה ה-21 אינה נוגעת לשאלה מי אחראי לחדשנות הגדולה, אלא לדעיכה של החדשנות הזאת - פשוט כי את רוב ההמצאות הגדולות העולם המערבי כבר השלים, ומכאן והלאה צפויים רק חידושים משמעותיים פחות?

זהו הטיעון של פרופ' רוברט גורדון, כלכלן אמריקאי מאוניברסיטת נורת'ווסטרן, המתמחה בתחומי הפריון והצמיחה. אם גורדון צודק, מחכים לרוב הציבור במדינות המערב, ואולי גם בישראל, כמה עשורים של צמיחה נמוכה - כשל-99% שאינם עשירים מצפה קיפאון מוחלט ברמת החיים.

אי–פי

שלוש מהפכות

את הצגת הטיעון שלו פותח פרופ’ גורדון בגרף היסטורי המתאר את הצמיחה של המערב מאז ימי הביניים. לפי הגרף, מאז 1300 ועד 1750, הכלכלה העולמית לא צמחה. לאחר מכן הפעילות החלה לצמוח במהירות עד שהגיעה לקצב שיא באמצע המאה ה-20 - ואז החלה שוב להאט.

מכאן עולה השאלה: האם צמיחה מהירה, לפחות בקצב שאיפיין את המאה ה-20, היא מחויבת המציאות מרגע שהחלה - או ש-250 השנים האחרונות היו דווקא תקופה מיוחדת ויוצאת דופן בהיסטוריה האנושית?

הנחת העבודה של רוב הכלכלנים כיום, שמבוססת על עבודה של הכלכלן רוברט סולו משנות ה-50, היא שצמיחה כלכלית היא תהליך רציף שיימשך לנצח. אבל אולי הם טועים.

כדי לבסס את ההערכה שלו, גורדון מחלק את אותן 250 שנה לשלוש תקופות ולשלוש מהפכות: מהפכת הקיטור, מהפכת החשמל ומנוע הבעירה, ומהפכת המחשוב. כולן מהפכות שיצרו קפיצה בצמיחה הכלכלית, ושבהמשך הערך המוסף שלהן דעך בהדרגה.

על פי הניתוח של גורדון, מהפכת החשמל והמנוע היו אלה שיצרו את עיקר הצמיחה. החשמל הגיע לכל מקום במדינות המערב, המכונית החליפה את הסוס והביאה אנשים מהכפר אל העיר, הבתים קוררו במיזוג אוויר, תשתיות מים וביוב הוכנסו לכל מקום.

ומה עכשיו? הרי ברגע שאנשים עברו מהעיר לכפר, אי אפשר לחזור על התהליך הזה. הם כבר שם. גם את הבית אפשר להאיר, לחמם ולקרר רק במהפכה אחת.

הדוגמה שגורדון אוהב להדגיש היא זו של התחבורה האווירית. המטוס היה קיים ונפוץ כבר באמצע במאה הקודמת, ומאז הוא לא מגיע ליעדו מהר יותר. להפך, הוא אטי יותר, כדי לחסוך בדלק.

ומה עם מהפכת המחשוב והאינטרנט? גורדון מראה שזו אכן הביאה לזינוק בפריון בסוף המאה הקודמת, אבל התהליכים הידניים המשעממים כבר עברו מיכון בשנות ה-60.

ומה עם הסלולרי החכם? ודאי שהוא מייעל את העבודה, אבל טלפונים ‏(קווים‏) קיימים מזמן, והסמארטפון משמש בעיקר לבידור ולתקשורת בין־אישית. יותר מכך: בשמונה השנים האחרונות ההשפעה של האינטרנט והקידמה הדיגיטלית על הפריון התפוגגה - ולא מעט כלכלנים שואלים את עצמם להיכן נעלמה פריצת הדרך בפריון שהאינטרנט הבטיח בתחילת שנות ה-2000.

קשה לערער על הטענה שעם כל ההתלהבות מהחידושים הדיגיטליים, ואולי גם מאלה של עולם הרפואה, הם אינם שקולים לערך המוסף שהביאו החשמל, המים הזורמים והמכונית לרמת החיים של האנשים בעולם המערבי.

הנקודה המרכזית של גורדון פשוטה ואינטואיטיבית: בחלק גדול מהמקרים, החדשנות יכולה לקרות רק פעם אחת. אפשר אולי לצמצם את העלויות של דברים - אבל אי אפשר להמציא אותם פעם נוספת, ואי אפשר לקבל שוב את הזינוק בתפוקה ובצמיחה שהם הביאו.

מהם המספרים שגורדון מציג? בשיאה, הצמיחה של ארה"ב היתה ברמה של 2.5% בשנה. בשני העשירונים שלפני 2007 הצמיחה היתה בקצב של 1.8% ‏(גורדון מתעלם בכוונה מהמשבר הכלכלי של חמש השנים האחרונות, כדי להתמקד בטווח הארוך ובתמונה הגדולה‏).

אלא שכדי לנסותך להעריך את שיעור הצמיחה בעשורים הבאים, גורדון מפרט שש "רוחות נגדיות" - שכולן מתייחסות לארה"ב, אך חלקן נכונות גם למדינות מערביות אחרות - שכל אחת מהן מקזזת חלק מהצמיחה שנרשמה בעבר.

גורדון מדבר על הבעיה הדמוגרפית ‏(הזדקנות האוכלוסייה‏); בעיית החינוך הגרוע של האמריקאים; בעיית האי שוויון; בעיית הגלובליזציה ‏(שטובה למדינות המתפתחות, אבל לא לאמריקאים‏); בעיית מחירי האנרגיה ובעיית החובות של המדינה ושל משקי הבית. כל אחת מהבעיות האלה משייפת כמה עשיריות האחוז מקצב הצמיחה, ויחדיו הן מורידות את הקצב לרמה של 0.2% - כלומר כמעט עמידה במקום.

בניתוח של גורדון, בעיית האי־שוויון מטרידה במיוחד. היא מפחיתה יותר מכל רוח נגדית אחרת את קצב הצמיחה - והיא צריכה גם לעניין את הקוראים בישראל, מכיוון שמגמת הגידול באי־שוויון בישראל דומה למה שקורה בארה"ב.

מדוע? כי כאן בוחר הכלכלן לבחון על מי בדיוק מביטים כשמנתחים את נתוני הצמיחה הלאומיים - על הנתונים הממוצעים המשקללים את כולם, כולל את בעלי ההכנסות הגבוהות, או על הנתונים החציוניים, המראים מה רוב הציבור מקבל.

על פי הנתונים שנאספו על ידי פרופ’ סאז מאוניברסיטת ברקלי, קצב הצמיחה הממוצע בהכנסות של משק בית בארה"ב ב-2008-1993 היה 1.3%. אלא שעבור 99% ממשקי הבית, כלומר עבור הלא־עשירים, הצמיחה היתה רק 0.75% - 0.55% פחות מהממוצע.

המשמעות של המספרים האלה היא שה-1% בארה"ב נהנו מלא פחות מ-52% מהעלייה בהכנסה הלאומית של הציבור באותן 15 שנה. לפיכך, מסיק גורדון, כשמדברים על קצב הצמיחה של רמת החיים של 99% מהציבור, יש להפחית כ-0.5% ממספרי התוצר הממוצעים.

כך, לאחר הפחתה מצטברת של ההשפעה של חמש הרוחות הנגדיות הנוספות, מגיע גורדון למסקנה שהצמיחה ורמת החיים של הרוב המוחלט של האמריקאים צפויה לעמוד במקום בעשורים הבאים. זאת, בניגוד לרבים אחרים, המעריכים שהמצאות וחדשנות שנמצאות מעבר לפינה, יקפיצו את האנושות גם בעתיד הקרוב.

הבעיות בישראל 
- דומות ושונות

איך נראה לפי הניתוח הזה העתיד שלנו כאן בישראל? לא ברור.

אין לנו בעיה דמוגרפית של הזדקנות אוכלוסייה כמו לארה"ב. יש לנו פחות חובות מלאמריקאים, וכמה מגזרים אצלנו - כמו החרדים והערבים - יכולים לצמוח מהר כדי להדביק את הממוצע. בנוסף, אפילו עלויות האנרגיה שלנו כואבות פחות מבעבר בזכות תגליות הגז.

לעומת זאת, אנחנו סובלים בדיוק כמו האמריקאים מחינוך טכנולוגי גרוע, מפגעי הגלובליזציה, מהאי־שוויון, ומשורה של בעיות שמיוחדות בעיקר לנו. אלה כוללות תקציב צבאי עצום, ריכוזיות גבוהה ותחרות נמוכה, שוק הון מפגר, מגזר ציבורי מושחת ובלתי יעיל, שוק עבודה בעייתי, כלכלה שחורה עצומה, שכר ממוצע וחציוני נמוכים - ועוד שורה של חוליים.

קצב הצמיחה של ישראל גבוה מזה של ארה"ב, אבל האם גם אנחנו ניתקל ב"קיר החדשנות" שעליו מדבר גורדון ונתייצב על צמיחה נמוכה וקיפאון ברמת החיים?

בפרק "מה לעשות" בניתוח של גורדון הוא לא מציג המלצות מהפכניות. הרוחות הנגדיות של האמריקאים מוכרות להם היטב, אך עבור רובן אין להם פתרונות.

נגד הגלובליזציה, החובות ומחירי האנרגיה אין להם מה לעשות - סין והודו הן אלה שיקבעו את המגמות. את החינוך הם מנסים לשפר זה שנים, ללא הצלחה מרובה. האי־שוויון הוא עניין חברתי־פוליטי. את הדמוגרפיה הם יכולים לשפר על ידי פתיחת דלתות להגירה המונית של צעירים משכילים - אבל גם זה עניין פוליטי. וכמובן, נגד סופן של המהפכות הגדולות, נגד הטענה ש-250 השנים האחרונות של פריצות הדרך הטכנולוגיות היו אירוע חד פעמי בתולדות האנושות, לאף אחד אין מה לעשות.

גורדון אינו דמות אפוקליפטית הזויה המנבאת את סופו הקרב של העולם כפי שאנחנו מכירים אותו. הוא גם הראשון להודות שישנה שורה ארוכה של אנשים שלא הכירו בפריצות דרך טכנולוגיות ופיספסו לחלוטין את המשמעות שלהן. ב-1876 אמרו אנשי הטלגרף ש"לטלפון יש יותר מדי חסרונות מכדי להיחשב לכלי תקשורת שימושי", מנהל אולפן הקולנוע "וורנר ברדרס" אמר ב-1927: "מי ירצה לראות סרטים עם אנשים שמדברים". מנכ"ל IBM אמר ב-1943: "יש שוק בכל העולם לחמישה מחשבים לכל היותר". מול כל אלה ישנם רבים אחרים שתיארו עולמות עתידיים מלהיבים, למשל כזה שבו לכל משק בית יש מטוס פרטי.

ניתוח המציאות המפוכח, אולי אפילו הפסימי, של כלכלן חשוב אחד הוא לכל הפחות קריאת השכמה, שלפיה פריצות דרך טכנולוגיות מהפכניות אינן מובנות מאליהן והצמיחה אינה מובטחת. המסקנה: רמת החיים של 90% מהציבור, שעומדת במקום זה עשור, לא בהכרח תחזור לעלות בעשורים הבאים.

עשו לנו לייק לקבלת מיטב הכתבות והעדכונים ישירות לפייסבוק שלכם



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו