מיהו יהודי - דעות - הארץ

מיהו יהודי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

בניגוד להגדרה מיהו ציוני, ההגדרה מיהו יהודי היא עניין סבוך ומייגע, שעסקו ועוסקים בה לא רק יהודים, אלא גם לא־יהודים מסוגים וממינים שונים - מאוהדיו של העם היהודי ועד אויביו הקשים ביותר. לכאורה, מפליא הדבר שעם המעריך את גילו ב–3,200 שנה עדיין מתפלמס על הגדרתו העצמית, כאילו לא הספיקו אלפי שנות היסטוריה כדי להגיע לכלל הגדרה מוסכמת. אולם אם הוויכוחים על הגדרת היהודי, אפילו בחוק השבות, נמשכים גם בדורות האחרונים, ואף מתעצמים, משמע שיש כאן צורך קיומי, פוליטי ותרבותי אמיתי.

לכאורה, מה צורך לנו בהגדרה? לפני קום המדינה, אם היינו מזדמנים בטיול כלשהו למסעדה בארצות הברית או בארגנטינה או בטשקנט, ובעל המסעדה היה מזהה שאנחנו יהודים, ניגש אל שולחננו ואומר, “שמעו, אורחי היקרים, גם אני יהודי”, איש לא היה מנסה לבדוק בדיוק לפי מה הוא מגדיר את עצמו יהודי. איש לא היה תוהה אם אמו יהודיה או רק אביו יהודי, או אולי סבו היהודי נגלה לו בחלום והוא החליט להזדהות כיהודי. כל זה לא היה חשוב בעינינו, ועצם הזדהותו כיהודי היתה מקובלת וגם נעימה לנו, אך לא מחייבת אותנו למאומה.

או לחלופין, אם ניקח דוגמה קיצונית ואיומה: בגיטאות ובמחנות המוות במלחמת העולם השנייה היו יהודים לא מעטים, שהזדהו כיהודים ונתפסו ונכלאו כיהודים, אף שמבחינה הלכתית טהורה הם לא נחשבו יהודים (כי לא נולדו לאם יהודייה). האם מישהו מאתנו היה מעז לנכּותם ממספר קורבנות השואה? אבל אם ששת המיליונים היו קמים לתחייה ומבקשים לעלות לישראל, לפחות כחצי מיליון מהם היו נחסמים על ידי שלטונות ההגירה הישראלים, בטענה שאין הם זכאים לפי חוק השבות.

משמע, טרם הקמת המדינה ההגדרה כשלעצמה לא היתה חשובה בעיני רבים, זולת אלה שדיקדקו בשאלות של חיתון, ממזרות וקבורה. שהרי למרות עתיקותו של העם היהודי, הוא נותר דל מאוד מבחינה מספרית, ולכן כל תוספת התקבלה בברכה, בלי לדקדק בציציות. אבל לאחר הקמת המדינה, ובעיקר עם קבלתו של חוק השבות, נהפך הצורך בהגדרה לחיוני ביותר, שכן היהודי קונה לו דרך הגדרת זהותו את הזכות לעלות לישראל ולהפוך לאזרח ככל האזרחים, על כל המשתמע מכך. כך החלה להיחשף בדור האחרון הבעייתיות העמוקה של הגדרת היהודי.

לאחר קום המדינה פנה דוד בן גוריון אל כ–60 חכמי ישראל - דתיים וחילונים, רבנים, פילוסופים, פרופסורים, מנהיגים בארץ ובתפוצות - וביקש מהם תשובה לשאלה מיהו יהודי. התשובות היו רבות ומגוונות, אבל אחת מהן זכורה לי היטב - תשובתו של ש”י עגנון: אדוני ראש הממשלה, כתב הסופר, משוך ידך מן השאלה הזאת כי רק תלך ותסתבך בה.

צדק עגנון, אזהרתו מפני הסתבכות תקפה עד עצם היום הזה, אבל מה יעשה ראש ממשלה שבממשלתו משרד פנים שצריך להנפיק תעודות אזרח - או לא להנפיקן - על פי חוק? אין ברירה אלא להגדיר מיהו יהודי ולהתמודד עם הסוגיה הסבוכה הזאת, כי יש תועלת בליבונה לקראת השלב הבא הממתין לנו - ההגדרה מיהו ישראלי ומהי הישראליות.

הבה נתחיל בבחינת ההגדרה ההלכתית המקובלת, משום שבבסיסה היא מספקת את רוב הנתונים החיוניים להמשך הדיון.

ההגדרה ההלכתית, שלפיה יהודי הוא בן לאם יהודיה, התגבשה כנראה בסוף תקופת בית שני ונוסחה במתכונתה הסופית בידי חז”ל (אגב, בתקופות רבות בהיסטוריה היהודית השימוש במלה “ישראלי” היה נפוץ יותר מהשימוש במלה “יהודי”). נבחן את ההגדרה הזאת. מה יש בה ובעיקר מה אין בה.

יהודי הוא בן לאם יהודיה, אומרת ההגדרה. כיצד זכתה האם ביהודיותה? אמה שלה היתה יהודיה. אבל מה עשתה הסבתא הזאת כדי להיות יהודיה? היא לא עשתה דבר, אלא פשוט נולדה אף היא לאם יהודיה. אבל אולי הזהות היהודית, ערכיה ומהותה המיוחדים הגיעו מאיזו סבתא גדולה וקדומה? בפירוש לא. הסבתא הגדולה יהודיה רק מכיוון שאף היא נולדה לאם יהודיה, וכן הלאה וכן הלאה.

מה לא נאמר בהגדרה הזאת? לא נאמר שיהודי צריך לחיות בארץ ישראל כדי להיות יהודי. לא נאמר שיהודי צריך לדבר עברית כדי להיות יהודי. לא נאמר שיהודי חייב לחיות בקהילה יהודית, או מחויב ביחס כלשהו ליהודים אחרים כדי להיקרא יהודי. והמפליא ביותר הוא, שאף כי זו הגדרה הלכתית, לא נאמר בה שיהודי אמור להאמין בתורת משה או באלוהים כדי להיות יהודי. ההגדרה היא בעצם הגדרה של עמיוּת או שבטיות, אבל על בסיס מינימלי ביותר – אֵם יהודיה.

משמע שמבחינה לוגית תהיה טעות לכלול בקטגוריה אחת מוסלמי, בודהיסט, נוצרי ויהודי, בדיוק כמו שמבחינה לוגית תהיה זו טעות לכלול בקטגוריה אחת מוסלמי, בודהיסט, נוצרי, ונורווגי. הסיווג הנכון הוא: מוסלמי, בודהיסט, נוצרי ויהודי מאמין (או דתי). או לחלופין, יהיה זה נכון לוגית לכלול ברשימה אחת אנגלי, ארגנטינאי, יהודי ונורווגי. כלומר, על פי הגדרת ההלכה, יהודיוּת משמעה שייכות לעם, ולא לדת.

עד לפני 200 שנה חכמי ההלכה יכלו בקלות, לו רצו בכך, להגדיר “יהודי” כאדם שמאמין בתורת משה או מקיים מצוות. הגדרה זו היתה טובה ליותר מ–99% מן היהודים שחיו אז עלי אדמות. אבל הם בחרו שלא לנהוג כך. ההלכה עצמה מגדירה יהודיוּת כשייכות לאומית, ולא כשייכות דתית. אמנם שייכות לאומית זו היא חסרת מרכיבים לאומיים מובהקים והכרחיים (אולי כדי להשאיר מקום פנוי לתרי”ג מצוות), אבל עדיין היא שייכות לאומית.

אני טוען כי בהגדרה הדתית טמון באופן אימננטי מרכיב של חילוניות או אי־דתיות. אדם שנולד לאם יהודיה ואינו מאמין באלוהים או בתורת משה, ואף שולל כל שייכות אל המסורת הדתית היהודית, עדיין ייחשב גם בעיני ההלכה המחמירה ביותר יהודי לכל דבר. מכאן שהאלמנט הראשון שנובע מן ההגדרה ההלכתית - יהודי הוא בן לאם יהודיה - הוא ריקות. אין בהגדרה שום מרכיב ממשי של תוכן.

נשאלת אפוא השאלה האם שייכות יהודית היא שייכות ביולוגית בלבד? האם מדובר כאן בקבוצה אתנית, או שמא גזעית, הניכרת בזהותה דרך הגֵנים, כמו הגזע השחור או הגזע הצהוב?

ודאי שלא. בעוד שחור אינו יכול להפוך ללבן ולבן אינו יכול להפוך לשחור, הרי אדם שנולד לאם יהודיה יכול בהתנצרות או בהתאסלמות להשיל מעליו את הזהות היהודית ולעבור לדת אחרת. האח דניאל, יהודי ניצול שואה שהתנצר וחי במנזר הכרמליתים סטלה מאריס בחיפה, ביקש מבית המשפט העליון בישראל לרשום אותו בתעודת הזהות כיהודי, אבל בקשתו נדחתה. הקרדינל המנוח של צרפת, ז’אן מארי לוסטיז’ה, יהודי מומר בן להורים יהודים שניספו בשואה, השתבח בכך שאיננו רק נוצרי אלא עודנו גם יהודי. אולם כל רבני צרפת דחו את קביעתו לחלוטין. יהודיות איננה שייכות גזעית, ולפיכך מעבר לדת אחרת מבטל את יהודיותו של אדם, למרות שנולד לאם יהודיה. מנגד, אדם שלא נולד לאם יהודיה יכול על ידי התגיירות להצטרף לעם היהודי.

בהיסטוריה של אלפיים השנים האחרונות יהודים רבים לאין ספור עזבו את העם היהודי על ידי התנצרות או התאסלמות, ונבלעו ללא הכר בעמים אחרים. מספר היהודים בסוף בית שני נאמד בארבעה מיליון, ואילו בתחילת המאה ה–18 מנו היהודים רק מיליון אחד. ולהיפך, בני אדם שלא נולדו לאם יהודיה הצטרפו לעם היהודי על ידי התגיירות. ויש בינינו היסטוריון דינמי וזריז המונה את מספרם בעשרות אלפים רבים. משמע, קיומה או אי־קיומה של האם היהודיה אינו חלק מחייב בהגדרה של יהודי. המסדרונות הדתיים של כניסה אל העם היהודי, או של יציאה ממנו, נשארים תלויים ברצונו של האדם, ולא בתכונה ביולוגית גנטית שהאדם נושא עמו.

לאחר אקט התנצרות, שפירושו עזיבת האדם את העם היהודי, אין כל משמעות לשאלה באיזו מידה האדם נאמן לנצרות. המעבר במסדרון הנוצרי או המוסלמי הוא שהשיל ממנו את יהודיותו. הוא הדין באדם שהתגייר ונכנס לעם היהודי דרך המסדרון הדתי והיה לחלק ממנו. אין כל משמעות לשאלה האם הוא עדיין נאמן לדת שגיירה אותו, המעבר במסדרון הוא שצירף אותו לעם היהודי, וברגע שהיה לחלק ממנו הוא יכול לקבוע את ערכיו ואמונתו (גם החילונית) כמו כל יהודי אחר. המסדרונות הדתיים הללו מגוונים. יש מסדרונות אורתודוקסיים ויש רפורמיים ויש אחרים, ובאחרונה גם מתוכננים מסדרונות גיור לאומיים־חילוניים.

לסיכום פרק זה, אנו עומדים מול מרכיב נוסף בהגדרת היהודי, לצד מרכיב הריקות - והוא מרכיב הבחירה והחירות. יהודי הוא יהודי משום שבחר להיות יהודי ולא משום שנאלץ - בשל הביולוגיה או בשל כוח חיצוני חברתי - להגדיר את עצמו כיהודי. במובנים רבים קל יותר להפסיק להיות יהודי מאשר להפסיק להיות ישראלי או להפסיק להיות אנגלי.

אני חוזר ומדגיש נקודה זו, כי היא זו שנותנת ערך לבחירה בזהות היהודית. לא האנטישמי יקבע אם אדם הוא יהודי או לא, וודאי שלא הנאצים היו רשאים לקבוע מיהו יהודי ומי לא, גם אם במשך כמה שנים היה בידיהם הכוח להרוג יהודים ולא יהודים על פי הגדרתם המטורפת. אם אדם שלא ראה את עצמו יהודי נספה באושוויץ, יש לכבד את הגדרתו העצמית ולא את זו של מי שרצח אותו על פי הגדרה מעוותת משלו.

מכאן נשאלת השאלה: אם יהודי אינו חייב לגור בארץ ישראל, אינו חייב לדבר עברית, אינו מחויב ביחסים קהילתיים ממוסדים עם יהודים אחרים, וגם אינו חייב להאמין באלוהי ישראל ובתורתו, ואפילו אין הוא חייב להיות בן לאם יהודיה – מיהו אם כן יהודי? וכאן באה התשובה הבעייתית אבל הנכונה: יהודי הוא מי שמזדהה כיהודי. זה השורש, זה הלוּז. אם הקורא חושב שהגדרה אנרכית זאת היא פרי דמיון ספרותי, עליו לדעת שזוהי בדיוק ההגדרה שעמדה ביסוד מרשם התושבים של מדינת ישראל בשנותיה הראשונות, כאשר הגיעו למדינה יותר ממיליון עולים. וזו היתה הגדרת היהודי בתקנת מרשם התושבים הישראלי: אדם הוא יהודי על פי הצהרתו (בתנאי שאיננו בן דת אחרת).

על פי הצהרתו, משמע על פי הזדהותו, ואין פלא שהגדרה כזו היא מקור לא אכזב לתהיות ולבלבולים. בתפוצות הגולה הגדרה כזו יכולה להתקיים בלי חיכוכים רבים, כי בין כך ובין כך יהודים שם נמצאים ביחסים חופשיים אלה עם אלה. לאף יהודי אין שליטה על ההגדרה העצמית של יהודי אחר, וודאי שאין לו מחויבות חוקית כלשהי כלפיו. אולם בישראל, שבה יהודים כפופים ליהודים בכל תחומי החיים, ההגדרה הזאת היא בעייתית, ותישאר כזאת מן הסתם עד סוף הדורות. מה שעשוי לחלץ אותנו מן הבעייתיות האימננטית הזאת היא הגדרת הישראלי. אכן, אם נחפש באנציקלופדיה העברית את הערך “יהודי”, ניווכח לתדהמתנו שבאנציקלופדיה, שנערכה על ידי מלומד דתי, פרופ’ ישעיהו ליבוביץ, לא קיים הערך “יהודי”. בכרך י”ט, עמוד 222, כתוב כך: יהודי – עיין ערך ישראל, עַם.

ובכן, ישראל, ישראליות, זאת תהיה התחנה הבאה בעיון, שמטרתו לצאת אל מרחב סביר יותר של זהויות, שיאפשר לנו, עד כמה שניתן, סדר ובהירות.

המאמר הבא יתפרסם ב”הארץ” בגיליון יום הכיפורים

תגיות:

תגובות