עמוס הראל לגולש: לא להתערב בסוריה

בתשובה לשאלה אמר הפרשן הצבאי של הארץ, כי ישראל לא צריכה להתערב בנעשה בסוריה וכי אין אפשרות לעצור את הטבח בלי להסתבך במלחמה

הארץ
שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

הפרשן הצבאי של עיתון "הארץ", העיתונאי עמוס הראל, התארח היום (שני) באתר הארץ והשיב לשאלות הגולשים. מדי יום שני ב-14:00 נארח באתר אחד או אחת מעיתונאי הארץ, שישיבו לשאלותיכם בתחומים המסקרנים אתכם וקרובים ללבכם.

רותם: האם לדעתך ישראל צריכה להתערב במלחמת האזרחים בסוריה? במיוחד על רקע האיום של הנשק הכימי שמרחף גם מעל ראשינו?

לטעמי, המדיניות של ממשלת נתניהו באשר למלחמה בסוריה בדרך כלל מאופקת ונכונה. מוטב שישראל לא תגזים ביומרה באשר לכוחה הצבאי והמדיני. היא אינה מסוגלת לעצור את הטבח בסוריה בלי להסתבך בעצמה במלחמה, שתעלה במחיר גבוה. למרות הזוועה שמתחוללת בסוריה, הבחירה הנכונה היא לא להתערב, למעט במקרים שמהם נשקפת סכנה ביטחונית מיידית לישראל.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

עמוס הראל משיב לשאלות הגולשיםצילום: דודו בכר

אבירם: בעיניי אתה הפרשן הצבאי הכי טוב בישראל. אשמח לשמוע מה אתה חושב על הפרשנים הצבאיים, שממהרים להסיק מסקנות רגע אחרי אירוע ביטחוני או תדרוך של אלוף זה או אחר. האם בסופו של דבר, כשמתברר שהפרשנות שלהם רחוקה שנות או מהמציאות, הם גורמים נזק או תועלת?

אני לא חושב שמתפקידי לחלק ציונים לקולגות. יש כתבים ופרשנים צבאיים רבים שאני מכבד ומעריך. 

קובי: איפה היית בצבא? לדעתך השירות הצבאי שלך השפיע על החלטתך להיות פרשן צבאי?

שירתתי בסדיר ובנוסף שנתיים בקבע ככתב בגלי צה"ל. במילואים שירתתי כמפקד בגדוד חי"ר עד גיל 40. רוב תקופות התעסוקה המבצעית היו בשטחים, חלקן בזמן האינתיפאדה השנייה. יש לי דעה מורכבת על גלי צה"ל ותרומתה לתקשורת הישראלית. השירות במילואים השאיר עלי רושם יותר עמוק – הוא עיצב במידה רבה את יחסי לפעילות צה"ל בשטחים ואת ההבנה של עומק הבעיות הכרוכות בשירות שם והשפעתן ארוכת הטווח על צה"ל.

יואב ורוני שאלו על האיומים הביטחוניים: "להבנתך, מהו האיום המיידי ביותר של ישראל בתקופה הזאת? הפלסטינים? סוריה? חיזבאללה? מצרים? איראן?", שאל יואב.

ישנם שני איומים מיידיים מרכזיים: הראשון נוגע להתפתחות איום הגרעין האיראני ולהשפעה המזיקה שיש לאיראן כבר כעת על פעילות של ארגוני טרור וגרילה נגד ישראל (חיזבאללה, ג'יהאד איסלאמי, עד לאחרונה גם חמאס). השני קשור בהתפתחויות שחוללה הטלטלה בעולם הערבי: אי יציבות בגבולות, ריכוז ארגונים ג'יהאדיסטיים בקרבת ישראל והסכנה שמלחמת האזרחים הסורית תסחוף לתוכה גם את ישראל.

אני לא חושב שיש כרגע סכנה ממשית לתקיפה איראנית-סורית מקדימה של ישראל, עוד לפני שישראל תחליט אם היא תוקפת את אתרי הגרעין האיראניים. איום הטילים של חיזבאללה נבנה על-ידי איראן כמענה לתקיפה ישראלית באיראן, לא כמכה מקדימה. זו אחת הסיבות שהאיראנים כעסו על נסראללה, כשפתח במלחמה ב-2006.

שתי שאלות מהדס: 1. אילו היית מעריך, לאחר שיחות עם בכירים במערכת הביטחון בעבר ובהווה ולאחר ניתוח עצמאי של היכולות של צה״ל על בסיס מקורות גלויים, שאין לישראל יכולת לבצע לבדה תקיפה שתביא להשמדת כל מתקני הגרעין באיראן, ולכל היותר ישראל מסוגלת לבצע לבדה תקיפת ראווה שתפגע באופן חלקי ביותר במתקני הגרעין באיראן ותגרור תגובה איראנית חריפה - האם היית כותב זאת ומוביל עמדה שמתנגדת לתקיפה באיראן?

2. אלכס פישמן כתב בתצהיר שהגיש לבית המשפט את הדברים הבאים: ״לא מדובר במי שמעד בלשונו באופן חד־פעמי, אלא בהתנהלות שהיתה שכיחה אצל בניהו ושנועדה להכשיל ולהשמיץ את שר הביטחון. אני וכתבים צבאיים נוספים שמענו עשרות התבטאויות כאלה, ואין לי ספק שאם היה מדובר בקצין אחר, ולא דובר צה"ל שהכתבים הצבאיים ניזונו מפיו, היה הדבר זוכה לתהודה בתקשורת ונתפס בחומרה רבה״. האם פישמן כתב דברי אמת באשר להתנהלות בניהו ואם אכן מדובר בדברי אמת איך ייתכן שאתה שמעת את בניהו פעם אחר פעם משמיץ את שר הביטחון ולא טרחת לדווח על כך לקוראיך?

1. אני סבור שישראל רשאית לתקוף את אתרי הגרעין באיראן, אבל רק כמוצא אחרון ורק אם מוצו כל האפשרויות האחרות. את דעתי על כך ביטאתי פעמים רבות בשנים האחרונות.

לגבי סיכויי ההצלחה של תקיפה ישראלית עצמאית – חלק מהמידע בעניין הזה נתון תחת מגבלות חמורות של הצנזורה. ברור שחרף השיפורים שנעשו בתקופות הרמטכ"לים אשכנזי וגנץ, היכולת הישראלית מוגבלת ונופלת במידה ניכרת מזו של ארצות הברית לטפל בבעיה. פרסמתי לפני יותר משנה הערכה פנימית של מערכת הביטחון שלפיה במקרה הטוב, היא תוביל לדחיית הפרויקט בשנה עד שנתיים לכל היותר.

2. בלי להתייחס לשאלה אם בניהו אכן אמר את הדברים שפישמן מייחס לו - אינני נוהג להתייחס לשיחות "אוף רקורד" עם מקורות, או לחשוף את זהותם של מקורות שאמרו דברים שהותנו מראש בכך שלא ייוחסו להם.

אדוה: איך ייראו המלחמות בעתיד? האם לדעתך קרבות פנים אל פנים של חיילים יתקיימו גם בעתיד או שהמלחמות ינוהלו מבונקרים שיכוונו את הטילים?

מלחמות העתיד יהיו לא פחות מזוויעות מקודמותיהן. רוב עוצמת האש אמנם תופעל מרחוק ותערב בחלקה כלים לא מאוישים (מל"טים וכדומה), אבל הנזק הסביבתי עוד עלול לגדול מעבר למה שאנו מכירים כיום. קיימת גם סכנה שלפחות בחלק מהמלחמות יהיה ניסיון מכוון לפגוע במספר רב של אזרחים.

יואל: איך משתלבת הפרשנות הצבאית עם פרשנות המוסיקה השחורה שאתה מפרסם מפעם לפעם? אם היית יכול לבחור רק אחד - מה זה היה, ולמה?

אני אוהב את שני העיסוקים שלי בעיתון. מובן שלפרשנות הצבאית אני מקדיש הרבה יותר זמן. לצערי, אני עוקב היום פחות אחרי מוסיקה שחורה ולכן כותב על כך לעתים רחוקות יותר.

רונן אלטמן: מה מביא אתכם הפרשנים להניח שתקיפה צבאית תשיג משהו חיובי בסוריה? למה כל התקשורת נעולה על תקיפה צבאית כדרך לפתרון של בעיות פוליטיות?

לא טענתי שתקיפה צבאית היא הפתרון למצב בסוריה. הטענה היתה אחרת: שההכרזות התכופות של אובמה, סינדלו אותו לפעולה וישפיעו על מעמדה האזורי של ארצות הברית אם ייסוג ברגע האחרון.

איתמר מרגלית: האם היית מגדיר את ישראל כמדינה וחברה מיליטריסטית? האם סביר בעיניך שיתרחש בישראל ולו ניסיון הפיכה צבאית?

החברה שלנו אכן מיליטריסטית, במובנים רבים – שהסיקור התקשורתי המחבק שהצבא זוכה לו הוא אחד הבולטים שבהם. עם זאת, אני לא מזהה כיום שום פוטנציאל להפיכה צבאית. לא רואה אף אחד מהקצינים הבכירים שבכלל נראה מתאים למהלך כזה – אבל אולי פשוט אין לי דמיון מספיק עשיר כדי לחשוב על כך.

ניר: מה היה הניתוח הפוליטי/צבאי השגוי ביותר שלך במהלך הקריירה כעיתונאי?

זכורות לי במיוחד שתי טעויות, שתיהן מאותה תקופה: הראשונה - לא הדגשתי מספיק את השגיאה של ממשלת ברק בהחלטתה שלא להגיב בעוצמה, למרות הצהרות קודמות, על חטיפת שלושת החיילים בהר דב באוקטובר 2000, אחרי הנסיגה החד צדדית של צה"ל מלבנון. ההבלגה התפרשה אצל חיזבאללה כחולשה ואפשרה לארגון לפעול באין מפריע בדרום לבנון, עד לחטיפה הבאה שהובילה למלחמת לבנון השנייה ב-2006 (שם ישראל הגיבה במהירות ובלא מחשבה, אבל זה כבר סיפור אחר).

הטעות השנייה - חששתי יותר מדי מאבידות כבדות בכיבוש מחדש של ערי הגדה במבצע "חומת מגן". המבצע עצמו היה הכרחי, אבל אילו אריאל שרון היה מקשיב לאינסטינקטים שלו ולהמלצות מג"דים ולמח"טים של הצנחנים וגולני במועד, הוא היה מורה על הפעולה כמה חודשים מוקדם יותר וכנראה חוסך בחיי אזרחים ישראלים שהמשיכו למות בפיגועים.

חווה ויוסי שאלו על האיום האיראני: "האם הוא ממשי? הרי יש לא מעט מדינות בעלות יכולות גרעיניות (אזרחיות וצבאיות). 2. מה הסיכוי לדעתך שישראל תצא לתקיפה באיראן לבדה, ללא סיוע צבאי מידידותיה ברחבי העולם?", שאלה חווה.

1. האם איראן תפעיל בעתיד נשק גרעיני נגד ישראל, אם תצליח לייצרו? אני חושב שהסיכויים קלושים. גם מנהיגי איראן קוראים את הדו"חות של מכוני המחקר הזרים ומניחים שישראל מצוידת בארסנל גדול בהרבה של ראשי נפץ גרעיניים ושלרשותה יכולת "מכה שנייה" באמצעות צוללות. הסכנות הן אחרות: א. האיראנים יכולים לספק "מטרייה גרעינית" מאיימת לחיזבאללה ולג'יהאד האיסלאמי, כשאלו ייכנסו לעימות צבאי עם ישראל. ב. במזרח התיכון יתפתח מרוץ חימוש גרעיני, כשמדינות רבות ינסו להתחמש כמענה ליתרון שתרכוש איראן. מעבר לכך, גם אם סכנת ההפצצה האיראנית קלושה, הימצאותו של נשק גרעיני בידי משטר שקורא להשמדת ישראל תהיה התפתחות מדאיגה ביותר.

2. זו שאלת מיליון הדולר. אין ספק שנתניהו מחויב אידיאולוגית לרעיון שישראל, בראשותו, תסיר את האיום הגרעיני האיראני מעליה. ראש הממשלה גם חושד שארצות הברית לא תפעל בעצמה נגד איראן. מצד שני, נתניהו עמד שלוש פעמים בפני הכרעה על תקיפה, בעונות הקיץ-סתיו של 2010, 2011 ו-2012 והחליט שלא לפעול, על רקע ההתנגדות האמריקאית והסתייגות ראשי מערכת הביטחון ושרים מובילים בשמינייה. הוא גם איש פוליטי שחרד מאוד להישרדותו. ההכרעה טרם נפלה ונראה שתעבור ל-2014, אבל הסיכוי בהחלט קיים.

שמעון שאל: האם אתה מקבל יחס שונה ממערכת הביטחון כתוצאה מעבודתך בכלי תקשורת אנטי-ציוני?

אף שלא פעם חלקתי על הקו של העיתון, כפי שהוא משתקף ממאמרי המערכת בסוגיות שונות, מעולם לא חשבתי ש"הארץ" הוא עיתון אנטי-ציוני ומעולם לא שמעתי האשמה כזאת מצד אנשי מערכת הביטחון.

גולש אנונימי שאל: האם ברק ונתניהו ניסו לכפות על צה"ל תקיפה באירן, למרות ההתנגדות המקצועית של רוב אלופי המטכ"ל?

השניים בהחלט שקלו מהלך התקפי באיראן. לפי שורה ארוכה של פרסומים, בחו"ל ובישראל, האפשרות עלתה לדיון בפורומים שונים. העובדה שלא התקבלה החלטה מעידה כנראה על עוצמת ההתנגדות בקרב השרים הרלוונטיים בממשלה הקודמת ובקרב ראשי מערכת הביטחון.

ליאם: על מה מתבססת עבודת הפרשנות?

עבודת הפרשן היא עבודת הכתב: להיות בשטח הרלוונטי, לדבר עם מגוון רחב ככל האפשר של אנשים ולקרוא חומר מקצועי. הפרשן צריך להוסיף לכך עוד רובד, שמתבסס על יכולת ניתוח, על ידיעת הרקע ההיסטורי ועל ניסיון מצטבר בתחום.

צביקה: כגבר ישראלי מצוי, אני קורא בעניין רב את פרשנויותיך המעולות, שמסבירות היטב מה קורה בצה״ל, בלי ההיסטריה של חלק מעמיתיך. מעניין אותי לשאול שאלה אישית: איך השפיעה עליך עזיבתו של אבי יששכרוף את העיתון? הייתה לכם זוגיות עיתונאית משובחת ביותר וכעת אתה צריך לכתוב בלי הזווית הערביסטית. איך זה שינה את דרכי עבודתך, האם זה משפיע על תוכן הפרשנויות? שאלה נוספת - למה לדעתך רוב הכתבים והפרשנים נפלו ברשת הנכלים של דובר צה"ל הקודם, וכיצד אתה נמנעת מכך?

א. הכתיבה היומיומית המשותפת עם אבי ב"הארץ" מאוד חסרה לי. אנחנו ממשיכים, כמובן, להתייעץ ולהחליף תובנות כמה פעמים ביום, גם כעת.

ב. דובר צה"ל הוא מערך יחסי הציבור המיומן ועתיר המשאבים ביותר במדינה. היתה אכן תקופה שבה הרמטכ"ל והדובר הקודמים נהנו לדעתי מהשפעה מופרזת על כלי התקשורת, אבל יש מידה של הגזמה בטענה כאילו כל הכתבים והפרשנים הצבאיים נוהלו מלשכת הדובר. גם באותה תקופה, היו לא מעט אנשים שביטאו את דעותיהם באופן עצמאי (עפר שלח במעריב, כיום ח"כ, הוא דוגמא טובה). אני משתדל להיצמד לשני כללים לאורך השנים: לא להתחנף לאנשים בעמדות כוח ולהתייחס בספקנות לגרסאות שלהם באשר לאירועים. בדיעבד, ההתנהלות הזו כנראה סייעה לי במקצת בפרשת הרפז.

יאיר ושבי שאלו על סדרי העדיפויות בצה"ל: "האם לא ניתן בכוח האדיר והגדול של חיל האוויר להכריע מלחמות רק דרך האוויר, דרך הרס ענק של תשתיות? לחלק כרוזים, לפנות שכונות שלמות ולעשות חורבן על האויב, בלי לסכן חיילים? אני יודע שלא כל חיל אוויר מסוגל לעשות זאת, אבל שלנו מסוגלים להכל. מה אתה אומר איש יקר?", שאל שבי.

צה"ל נוטה באופן מובהק לכיוון האש, על פני התמרון, למרות שההכרזות הרשמיות אומרות את ההיפך. זו נטייה שמושפעת מהתפתחויות טכנולוגיות, אבל לא פחות מכך מהחשש – המשותף להנהגה הפוליטית והצבאית – שהכנסת כוחות גדולים לתמרון קרקעי בשטח אויב תעלה באבידות רבות ותתקבל בביקורת ציבורית. קשה לי להאמין שחיל האוויר יכול להכריע לבדו מלחמות. שבי, למה שאתה מציע – הרס ללא אבחנה של ערים אזרחיות – יהיו גם השלכות מוסריות ובינלאומיות קשות מאוד מבחינת ישראל.

"מודרניסט" וגולשים אחרים שאלו: מר הראל, לאור העובדה שכל שטח ממנו נסוגה ישראל מאז 67' הפך פלטפורמת שיגור פשעי מלחמה נגד אזרחיה, סביר להניח שכך יהיה גם אם ניסוג מהגדה. מה, לדעתך, תהיינה ההשלכות האסטרטגיות של טפטוף ארטילרי מתמיד על גוש דן?

התקדימים – ירי הרקטות מלבנון ומעזה אחרי הנסיגות, פיגועי ההתאבדות שתוכננו מערי הגדה אחרי אוסלו – אכן מדאיגים. האלטרנטיבה – המשך הכיבוש ולבסוף כנראה מדינה דו-לאומית – נוראה ומסוכנת גם היא. לעתים קרובות, מנהיגות צריכה לבחור מבין אופציות גרועות. אישית, אני מתקשה לראות את נתניהו מכריע לטובת ויתורים משמעותיים לפלסטינים בתקופה הקרובה. יש לו גם סיבות טובות לחשוד שהצד השני לא מאוד מעוניין להגיע להסכם קבע, לנוכח המחיר שגם הפלסטינים יצטרכו לשלם.

יונתן שאל: איך אתה מסביר את חוסר העניין המובהק של הציבור בפרשה כל כך מרכזית שלא יורדת מסדר היום כבר כמה שנים? האם לעובדה שהפרשנים הצבאיים התחלקו לשניים - תומכי ברק ותומכי אשכנזי - יש השפעה על תפיסת הציבור את הפרשה? (אגב, באיזה מחנה אתה?)

הציבור הפסיק לגלות עניין בפרשת הרפז משום שהיא מורכבת וארוכה ומשום שבלבה עומדים שני אנשים (ברק ואשכנזי) שכרגע אינם ממלאים תפקיד פוליטי או ביטחוני רשמי. אני חושב שהיא תחזור לעניין את הקוראים ברגע שיוסרו צווי איסור הפרסום ואפשר יהיה לדווח על חלק מההתפתחויות שכעת עדיין חסויות. באשר לשאלה השנייה – השתדלתי מאוד לא להיות חלק מאף מחנה.

גולש אנונימי שאל: האם לעיתונאים בעלי דרכון כפול ודירה וחשבונות בנק בחו"ל, מותר להמר על קיומנו?

אין לי דרכון זר, אין לי דירה בחו"ל ואין לי חשבונות בנק זרים – כך שאני מתקשה לענות על השאלה הזו.

נדב שאל: האם צבאות המערב ובתוכן ישראל מפתחים או מתכוננים לקליטת מערכות לחימה רובוטיות אוטונומיות? האם לדעתך יש בעיה אתית בשימוש במערכות כאלה בלחימה בטרור וגרילה?

ישראל, כמו מדינות אחרות בחזית הטכנולוגיה הצבאית, אכן מפתחת מערכות לחימה המופעלות מרחוק כמו מל"טים. ראה למשל ראיון מעניין שערכנו באפריל האחרון עם אופיר שהם, ראש הרשות לפיתוח אמצעי לחימה.

עם זאת, רוב המערכות כיום אינן אוטונומיות אלא מופעלות מרחוק על-ידי אדם. יש לכך, כמובן השלכות ערכיות מרחיקות לכת – ראה הדיון שמתנהל בארצות הברית באשר למדיניות ההתנקשויות באמצעות מל"טים. האם היד קלה יותר על ההדק כשהמפעיל אינו טייס מסוקים החג מעל המטרה ומסתכן גם בעצמו? אני מניח שכן. 

דן בן זכאי: כשהנשיא אובמה אומר שהוא יילך למתקפה מקוצרת (Limited Strike), מה משמעות הדבר?

צריך להניח שהוא מתכוון למתקפה מוגבלת בזמן (24-48 שעות) וביעדים (לכל היותר, כמה עשרות מטרות לפי דיווחים בתקשורת האמריקאית). אובמה כבר אמר שאינו מתכוון לפעול להפלת שלטון אסד. אם היא תתרחש בסוף, הפעולה האמריקאית תתמקד בהענשת אסד על השימוש בנשק הכימי ב-21 באוגוסט ובניסיון להרתיע את המשטר מפני שימוש דומה.

מריו: בעניין האיומים על סוריה, האם אינך חושב שמדובר בהצגה מופתית כדי להוציא מסוריה פשרות בעל כורחה?

לא הכל הצגה. אובמה כנראה באמת הגיע למסקנה שעליו לתקוף, אבל הוא נתקל בקשיים מבית (קושי לגייס תמיכה בקונגרס) ומחוץ (הסתייגויות בקרב מדינות אירופה, האו"ם וכמובן רוסיה וסין). מובן שבמקביל מנסים להגיע להסכמה גם בערוץ הדיפלומטי. אם יושג הסכם שאובמה יוכל להציג כהישג, נראה שהנשיא יעדיף שלא לפעול צבאית.

עודד: עמוס היקר, תודה על הפרשנויות המענינות ועל הספר קורי עכביש שעשה לי סדר בכאוס של אותה מערכה. אשמח לשמוע מה דעתך בעניין חדירת הדת לצבא, מה צריך לעשות בנידון ומה כבר-אם בכלל, נעשה מאז שהנושא עלה לכותרות.

צה"ל הוא צבא שונה מאוד מכפי שהיה לפני שניים-שלושה עשורים. פני הקצונה השתנו - בקורסי קציני החי"ר האחרונים, שיעור חובשי הכיפה נע סביב ה-30-40%. זה מחייב את הצבא להתאמות רבות, שרובן מתבקשות. הבעיה שאני רואה אחרת: הן המפקדים והן חיל החינוך השאירו ואקום גדול בטיפול בשאלות של מוסר לחימה ורוח לחימה, שאליו נכנסה הרבנות הצבאית, כשלעתים קרובות היא משווקת מסרים שנויים במחלוקת וקו פוליטי ימני מובהק. לדעתי, הפיקוד הבכיר לא עושה די כדי לבלום את התופעה הזו, אם כי חלק מהצעדים שנקט הרמטכ"ל הנוכחי בני גנץ (כמו ההתעקשות שלא לשנות את נוסח תפילת ה"יזכור") נעשו בכיוון הנכון.

***

הראל שימש ככתב הצבאי של העיתון בין השנים 1997-2007. קודם לכן שימש במשך כחמש שנים כעורך חדשות וכראש דסק הלילה של העיתון. ספרו השלישי, "תדע כל אם עברייה: קווים לדמותו של צה"ל החדש", יצא לאור במארס 2013 בהוצאת כנרת-זמורה-ביתן.

האורח הראשון בסדרה היה עורך הארץ, אלוף בן | האורחת השנייה בסדרה היתה העיתונאית רחל טלשיר | האורחת השלישית בסדרה היתה העיתונאית מירב ארלוזורוב.

האורח הרביעי בסדרה היה מבקר הקולנוע אורי קליין | האורח החמישי בסדרה היה העיתונאי גדעון לוי | האורח החמישי בסדרה היה מבקר הטלוויזיה מורן שריר | האורח השישי בסדרה היה המאייר עמוס בידרמן.

האורחת השביעית בסדרה היתה העיתונאית אסתר זנדברג | האורחת השמינית בסדרה היתה העיתונאית גילי איזיקוביץ | האורחת התשיעית בסדרה היתה העיתונאית נרי ליבנה | האורח העשירי בסדרה היה מבקר המוסיקה בן שלו

שלחו את שאלותיכם לעמוס הראל כאן:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ