מיהו ישראלי - דעות - הארץ

מיהו ישראלי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל


 מיהו בריטי? מיהו תאילנדי? מיהו צרפתי? מיהו פולני?



 בכל תשובה לשאלה כזאת יש שני חלקים נפרדים, תשובת האזרחות ותשובת הזהות, שאינן חופפות בהכרח זו לזו. לדוגמה, אחייני נולד באמריקה להורים שהיו שם בשליחות, ולכן אוטומטית זכה באזרחות אמריקאית, שביחס אליה הוא מחויב רק בפעולות תחזוקה מינימליות, אולם זהותו הברורה היא ישראלית ולא אמריקאית. אם הייתי מכנה אותו אמריקאי בגלל הדרכון השני שלו הוא היה מוחה ונעלב.



 פקיסטאני, למשל, שהגיע אתמול לנמל התעופה היתרו בלונדון ויש לו אזרחות בריטית, שאותה ירש מאביו או מסבו, הוא בריטי, גם אם אינו יודע מלה אחת באנגלית ומעולם לא שמע על שייקספיר או על ביירון. האזרחות הבריטית שלו מעניקה לו את כל הזכויות והחובות שיש לראש ממשלת בריטניה. ועדיין זהותו אחרת לחלוטין.



 אזרחות וזהות בימינו אינן זהות. נכון שרובם המכריע של בני אדם שהם בעלי זהות לאומית מסוימת אוחזים באזרחות של אותו לאום, אבל מיליונים רבים של בני אדם אחרים ברחבי תבל (ובהם יהודים רבים) אוחזים באזרחות של לאום מסוים, ועם זאת רואים עצמם כבעלי זהות לאומית שונה לחלוטין.


איור: ערן וולקובסקי


 הבנת ההבדל בין זהות לאזרחות היא אבן פינה בתשובה לשאלה מיהו ישראלי.



 מבחינת האזרחות, כל בעלי תעודת זהות ישראלית הם ישראלים, ולפי כללי הדמוקרטיה כולם אמורים ליהנות מזכויות אזרח שוות בכל המובנים. אבל לא כל בעלי תעודת הזהות הישראלית רואים את עצמם כבעלי זהות ישראלית. מיליון וחצי פלסטינים בעלי אזרחות ישראלית יגדירו את עצמם בדרך כלל כבעלי זהות לאומית פלסטינית. הם נחשבים מיעוט לאומי היושב במולדתו בקרב רוב לאומי אחר. מצב כזה, שבו מיעוט לאומי חי בקרב רוב בעל לאום אחר, הוא שכיח מאוד בעולם של ימינו - באירופה, באסיה ובאפריקה - ומבחינה זו אין הפלסטינים הישראלים שונים ממיעוטים לאומיים אחרים, כמו הבסקים, הכורדים, או הקוויבקים. אבל יש לזכור שהמיעוט הפלסטיני הישראלי אינו מיעוט טריטוריאלי. מבחינתו, כל פלסטין - וכל שטח ישראל - הוא מולדתו. לכן אין משמעות לאוטונומיה טריטוריאלית בגליל או במשולש, למשל, אלא רק לאוטונומיה תרבותית.



 יש כמובן זרימה דו־סטרית של אלמנטים רבים בין הזהות הלאומית של הרוב לבין האזרחות של המיעוט, ולהפך. הזהות היהודית של יהודים בצרפת מושפעת מאוד מאזרחותם הצרפתית, וסביר שגם הזהות הצרפתית מושפעת במידת מה מהזהות הלאומית היהודית. הוא הדין בישראל. הזהות הפלסטינית של האזרחים הפלסטינים בישראל מכילה (גם דרך השפה העברית) מרכיבים מן הזהות הישראלית הכללית, והיא גם משתתפת בעיצובה של זהות זו. כששופט ערבי־ישראלי דן בעניינו של נשיא המדינה, או כאשר ערבי־ישראלי מנהל בית חולים וקובע נוהלי אשפוז חדשים, הם יוצרים קודים ישראליים בלב הזהות הישראלית; בדיוק כמו ששופט יהודי אמריקאי בבית המשפט העליון שותף בפירוש החוקה האמריקאית. אבל עדיין יש שוני בין זהות לאזרחות. ומי כמו היהודים הוכיחו ומוכיחים זאת לאורך ההיסטוריה שלהם במקומות רבים בעולם.



 לכן המושג “ישראלי” אינו נוגע רק לאזרחות המשותפת ליהודים ולערבים בישראל, אלא הוא מושג זהותי העומד בפני עצמו. גם אם לא היה במדינת ישראל ערבי פלסטיני אחד, שם המדינה היה ישראל ותושביה - הם ישראלים ולא יהודים. המדינה היא ישראלית ולא יהודית; שהרי “ישראל” הוא השם המקורי של עם ישראל. “יהודי” הוא שם נספח מאוחר, שהופיע בפעם הראשונה בגלות (בהקשר של מרדכי היהודי אשר בשושן הבירה, ששידך את אחייניתו בנישואי תערובת למלך אחשוורוש). אילו משה רבנו, דוד המלך והנביאים ישעיהו, ירמיהו ושמואל היו מבקרים בכנסת ונשאלים על ידי היו”ר שלה, “מי אתם רבותי? אנא הזדהו”, ללא ספק תשובתם היתה: “אנחנו ישראלים” או “אנחנו בני ישראל”. ואם היו”ר המופתע היה ממשיך ושואל, “האם אתם יהודים?”, תשובתם היתה, “איננו יודעים למה אתה מתכוון במלה ‘יהודי’. האם לבני שבט יהודה בלבד או למשהו אחר?”.



 המלה “יהודי” אינה מופיעה בסידור התפילה אפילו פעם אחת, ואילו חכמי המשנה התעקשו להשתמש רק במושג “ישראל” ולא במושג “יהודי”.



 לפי המסורת, את השם ישראל קבע אלוהים עצמו. לכן גם שם הטריטוריה הוא ארץ ישראל. באוניברסיטאות אנו לומדים מחשבת ישראל, היסטוריה של עם ישראל, ספרות עם ישראל. וכמובן - שם המדינה הוא ישראל. לכן עולה התהייה מה קרה בעשרים־שלושים השנים האחרונות שגרם לכך שהמלים “יהודי”, “יהודיוּת”, “מדינה יהודית” החלו חוזרות ועולות כמסמנות הזהות של הישראלים, ודוחקות את המלה “ישראלי” לפינה אזרחית בלבד. האם ייתכן שספרדי החי במדריד יראה בספרדיות שלו מכנה משותף אזרחי בלבד בינו לבין הבסקים או הקטלונים, ולא זהות עמוקה ורבת שורשים, העומדת בזכות עצמה?



 לתהליך של הדרת הישראליות לפינה האזרחית בלבד שותפים להערכתי לפחות ארבעה גורמים שונים ולעתים גם מנוגדים זה לזה, כל אחד מסיבותיו שלו.



 ראשית, הדתיים לכיתותיהם השונות. אף שבמושג יהודי, כפי שהראיתי לעיל, אין בהכרח מרכיב דתי, ברור לדתיים שככל שהם יצמצמו את המושג ישראלי למושג בעל משמעות אזרחית בלבד, ממילא המושג יהודי, שהתרוקן מחובותיו האזרחיות, ימשוך אליו תכנים דתיים. נדמיין רב צבאי ששואל חייל: “מי אתה?”, והחייל התמים משיב, “אני ישראלי, משרת בצבא ומדבר עברית”. יאמר הרב, “זה הכל? גם הדרוזי הוא ישראלי כמוך, משרת בצבא ומדבר עברית, אם כך מה ההבדל ביניכם?”. ובעוד החייל הנבוך מתחיל לגמגם, יציע לו הרב הצבאי למלא את הריק שבזהותו הישראלית ב"מורשת יהודית", קרי בדת.



 בטקטיקה הזאת משתפים פעולה לא רק אנשי הבית היהודי וחרדים למיניהם, אלא גם רפורמים ומחפשי "שורשים" למיניהם, המבקשים להמיר את הזהות הישראלית במושגים דתיים, שאותם הם דולים בעיקר מספרים ומדרשים.


 גורם שני בתהליך הדרת הישראליות כמושג של זהות, וצמצומו למושג של אזרחות בלבד הוא, כמובן, יהודי התפוצות וכל העוסקים בקשר אתם. עכשיו, כשהמושג ישראלי נתפש גם כמציין אזרחות ספציפית, היהודים בתפוצות צריכים לבדל את עצמם ממנו, כדי למנוע את זיהויים הפורמלי עם מדינת ישראל. מנגד, כל אלה שמטפחים את הקשר בין ישראל ליהדות התפוצות, מחפשים שותפות ומעודדים עלייה, משתמשים במונח “עם יהודי” כמושג יחיד היכול לחבר ולשתף. אבל במקום להציע ליהודים בתפוצות לשדרג ולהעמיק את היהודיות שלהם על ידי אימוץ של הזהות הישראלית, הם משדרים: בואו לחזק את היהודיוּת של מדינת ישראל כנגד תושביה הערבים.


 גורם שלישי - שונה לחלוטין ובעל אינטרסים מנוגדים - השותף להדרת הישראליות כזהות הם דווקא הערבים. הם אומרים לישראלים, “הרי אתם בעצם יהודים, בדיוק כמו היהודים באמריקה או באנגליה או בארגנטינה, וכמו היהודים שחיו ברחבי העולם במשך יותר מאלפיים שנה וקיימו את מורשתם ואת זהותם. למה באתם להצטופף על אדמותינו, ובכך לנשל אותנו ולסכן את עצמכם. הרי אתם חלק מן העם היהודי. הזהות היהודית (אם כדת ואם כלאומיות מופחתת) אינה זקוקה לטריטוריה ולריבונות כדי לעצב את עצמה. הנה, במשך מאות בשנים חיו כאן, בארץ ישראל וברחבי המזרח התיכון, יהודים שבאורחות חייהם ובשאיפותיהם לא היו שונים מיהודים אחרים שחיו ברחבי העולם. מה פתאום אתם זקוקים לריבונות ולזהות ישראלית?”


 גורם רביעי שפועל להדרת הישראליות כזהות - שהוא שונה לגמרי משלושת הראשונים - הם דווקא הפוסט־ציונים, הטוענים לאומה ישראלית חדשה, מנותקת ומתנתקת מכל זהות יהודית גלותית, היסטורית או דתית (ברוח ה”כנעניות”). לכן מבחינתם "ישראל כמדינת כל אזרחיה" אינה רק דרישה צודקת לשוויון אזרחי מלא בין כל האזרחים הישראלים, אלא גם במידה מסוימת דרישה לחפיפה הולכת ומתעצמת בין האזרחות לבין הזהות. כלומר טשטוש הזהות ההיסטורית הישראלית והמרתה באזרחות כללית בלבד נוסח הזהות האמריקאית או האוסטרלית.



 כל ארבעת הגורמים הללו (ובוואריאציות נוספות גם גורמים אחרים) מתנכלים לתפישת הזהות הישראלית כזהות היהודית השלמה, שאליה חותרים מאמרי אלה.



 "אין יהודי בגולה, אפילו יהודי כמוך, החי כולו על היהדות וביהדות מסוגל להיות יהודי שלם, ואין שום ציבור יהודי בגולה מסוגל לחיות חיים יהודיים שלמים. רק במדינת ישראל ייתכנו חיים יהודים שלמים. רק פה תצמח תרבות יהודית ראויה לשם זה, שתהיה כאחת יהודית במאת אחוזים ואנושית במאת אחוזים. הספר אינו אלא חלק, קטע של תרבות. תרבות עם מורכבת משדה, כביש, בית, מטוס, מעבדה, מוזיאון, צבא, בית ספר, שלטון עצמי, נוף מולדת, תיאטרון, מוסיקה, לשון, זיכרונות, תקוות ועוד כהנה וכהנה. יהודי שלם ואדם שלם ללא קרע ומחיצה בין יהודי ובין האדם, בין האזרח ובין הכלל – לא ייתכן בנכר".



 את הדברים הנוקבים האלה, שהובאו לידיעתי רק באחרונה, כתב ראש ממשלת ישראל דוד בן גוריון בשנות החמישים ליהודי בגולה ששמו ש. ראבידוביץ. דברים בנוסח דומה, שאמרתי לפני כמה שנים בהרצאה לפני פעילי הוועד היהודי האמריקאי בוושינגטון, עוררו תגובה סוערת, שהרי אין אדם שש לשמוע שהזהות היקרה ללבו היא בעצם זהות חלקית. אבל כאשר נוכחתי שגם בישראל היו רבים שהסתייגו מדברי, הבנתי שמשהו מהותי השתבש באחרונה בהבנת השינוי המהותי שהתחולל בזהות היהודית עם הקמתה של מדינת ישראל. זה מפליא, שכן בעבר, בראשית הציונות ועם הקמת מדינת ישראל, תפישת הזהות הישראלית כזהות יהודית שלמה היתה טבעית בעיני רבים. אלא שבאחרונה חלה נסיגה מדאיגה, שאותה מובילים כאמור גורמים שונים ומנוגדים זה לזה, ובראשם הדתיים לסוגיהם ולכיתותיהם.



 אמנם, במשך אלפיים שנה התקיים רק דפוס אחד של הזהות היהודית. יהודים חיו בקרב העמים, בארצות שהיהודים ראו אותן כטריטוריות זרות, וששלטו בהן דתות ולאומים שונים, שדיברו בשפות זרות. היהודים, כמיעוט לאומי נודד, השתתפו פחות או יותר בחיים הכלליים שזרמו סביבם, בעוד זהותם היהודית נגעה רק להיבטים מסוימים של חייהם. יתרה מזו - ובעיני זה השינוי המהותי שהביאה הריבונות היהודית במדינת ישראל - בגולה או בתפוצה שום יהודי לא שולט ביהודי אחר ולא מחויב לו, אלא מתוך רצונו בלבד. בגולה היהודי חופשי כלפי היהודי האחר. חיי היהודים נקבעים על ידי לא־יהודים וכפופים להם. יתרה מזו, האחריות הקולקטיבית היא רצונית בלבד. פגיעה ביהודי רוסי לא חייבה עזרה מיהודי איטלקי, אלא על פי בחירתו בלבד. לכן הדיבור על גורל יהודי משותף הוא דבר מופרך. כאשר לונדון הופצצה בבליץ הגרמני, אנגלי מליברפול או מלידס השתתף בהגנתה, ואנגלי ממנצ'סטר נשלח להילחם נגד הגרמנים במדבר המערבי. כאשר נקבעה בבריטניה תוכנית צנע ממשלתית, היא הוטלה על כל האזרחים באשר הם.



 זה גורל משותף, ובנוסח זה אפשר לומר שיש גורל ישראלי משותף או גורל פלסטיני משותף. אבל כאשר יהודים נשלחו למחנות המוות בפולין, יהודי ניו יורק, ברזיל או איראן עסקו בעסקיהם כרגיל. וכאשר יהודי ספרד גורשו מספרד, יהודי עיראק או גרמניה עסקו בשלווה בענייניהם. גורל היהודים בהיסטוריה נקבע, לטוב או לרע, רק על פי גורל העם שבקרבו הם חיו.



 הזהות הישראלית מחזירה את השליטה של יהודים על יהודים ואת המחויבות ההדדית ההכרחית בין יהודים, כמו בימי בית ראשון ובית שני. בישראל יהודים משלמים מסים על פי חוק יהודי, נשלחים למלחמה על פי רצון יהודי, יהודים קובעים ליהודים את הריבוד החברתי והחוקים הסוציאליים. יהודים שולחים חיילים לשמור על התנחלויות שהם מואסים בהן, ומנגד יהודים שולחים חיילים אחרים לפנות התנחלויות שהן קדושות בעיני תושביהן. היחס הטוטלי הזה יוצר מערכת זהותית עשירה ומשמעותית מבחינה קיומית ומוסרית לאין ערוך יותר מזו שקיימת בגולה, שם הוויכוחים מילוליים בלבד בלי יכולת כפייה ממשית.



 בבת אחת נפתחים כל מרכיבי החיים לזהות היהודית ובכך היא הופכת לישראלית, ושדות נרחבים של שאלות מוסריות חדשות, שהיהודי לא עסק ולא עוסק בהן בגולה, ניצבות כאתגרים בפני הישראלי, שחייב להחליט מעשית לטוב או לרע ולא רק ללמוד ולפרש אותן כמסכת לימוד.



 מה טיבו של בית סוהר ישראלי? מה גודל התאים? מה נוהל המאסר? עד כמה מותר ומוסרי לענות טרוריסט מסוכן כדי לדלות ממנו מידע חשוב? האם מותר למכור נשק למדינה בעלת משטר עריצות באפריקה ועל ידי כך למנוע אבטלה בתעשיית הנשק הישראלית? ערכים לאומיים נקבעים לא על ידי דיבורים, אלא על ידי מעשים. קל לרב בבית הכנסת בשיקגו להוציא ביום שבת את "המוסר היהודי" מקופסת האתרוג הנאה שלו, לבשם בו את קהל שומעיו ואחר להחזירו לקופסה. אולם בישראל המוסר היהודי נקבע לפעמים על פי הזווית שבה מחזיק חייל את הרובה כשהוא ניצב מול הפגנה של פלסטינים בשטחים. המוסר נבחן יום יום ושעה שעה באלף מעשים. לכן היום קל יותר להיות יהודי בגולה, כי בשאלות הגדולות של החיים יהודי בגולה משתתף רק כאזרח (לעתים קרובות קצת מנוכר) של לאומיות אחרת.



 גם היהודי הדתי הישראלי מרחיב לאין ערוך את זהותו ונדרש להכרעות ולקשרים שהיהודי הדתי בגולה לא נדרש להם כלל. ישראלי דתי נקרא להכריע בקולו יחד עם יהודי חילוני אם לקנות מטוס קרב נוסף או לבנות עוד אגף בבית חולים. הוא יכול להביא אסמכתות לעמדתו מן המקורות ואף רצוי שיעשה כן, אבל הן יצטרכו להתמודד עם אסמכתות שיביאו אחרים ממקורות אחרים. ומה שיוחלט יהפוך להלכה חדשה.



 בהרצאה שנתן חיים נחמן ביאליק ב-1932 בנהלל (שנתיים לפני מותו), הוא התבטא ברוח הדברים שכתב אחר כך בן גוריון. "העניין פשוט מאוד: המושג תרבות אצל כל עם כולל כל מיני צורות חיים, מן התחתונות ביותר עד העליונות ביותר. תפירת נעליים – תרבות; תפירת מכנסים – תרבות; עבודת האדמה – ודאי תרבות. הכל תרבות, תרבות של צורות שונות. יש מחלקים כדי לשבר את האוזן, תרבות חומרית ותרבות רוחנית. זוהי גם כן חלוקה מלאכותית קצת, מפני שאם הנידון הוא תרבות יש כאן ממילא שיתוף, מזיגה של חומר ורוח ביחד... כאן בארץ ישראל מקבל המושג תרבות את מלוא משמעו. כל מה שהולך ונוצר בארץ ישראל על ידי יהודים הופך לתרבות".



 לכן בשיעור תלמוד בישיבה או במכון כמו עלמא אין יותר זהות יהודית מאשר בדיון בוועדה למניעת תאונות דרכים. וכל הפרדה ביניהם היא מלאכותית ומסוכנת. כי הישראליות היא שעושה את האינטגרציה המלאה בין רוח לחומר בכל המובנים שביאליק הצביע עליהם.



 התהליך של הפיכת הזהות הישראלית לעור במקום לבגד הוא תהליך חדש ומהפכני בעבור היהודי ההיסטורי, שברוב שנות ההיסטוריה שלו פשט ולבש בגדים לאומיים של אחרים. אנחנו רק בתחילת המאבק על מקומה של הזהות הישראלית בחיינו. התהליכים היהודיים שחזרו להציף אותנו רק מעכבים ומחבלים בביסוסה ובהעמקתה של הזהות הישראלית; כי כאשר אנו מגדירים את עצמנו כיהודים ולא כישראלים, עוד לפני שקיבלנו דרכון נוסף מאיזו שגרירות, יש ברשותנו כבר דרכון יהודי גלובלי בעולם שנעשה גלובלי, דרכון שמקל מאוד לנוע מארץ לארץ ולהגר מן הארץ.



 אני מאמין שישראלים לשעבר ויהודים בהווה יהיו אזרחים גם במושבות החלל שייבנו בעוד כמה עשרות שנים. ואולי גם שם יעזרו להם אנשי חב"ד לקיים את המינימום של זהותם היהודית, כפי שהם עושים עתה בכל רחבי תבל. משם, ממושבות החלל הם ודאי יגידו "לשנה הבאה בירושלים". ושוב חוזרת החרדה. האם ירושלים תהיה אז שוב למושג מופשט כמו שהיתה במאות שנים של היסטוריה יהודית, או שתהיה ממשות חיה? הדבר הזה יהיה תלוי לא בזהות היהודית אלא רק בזהות הישראלית. התהליכים היהודיים שחזרו להציף אותנו רק מעכבים ומחבלים בביסוסה ובהעמקתה של הזהות הישראלית

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ