בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חמש שנים לנפילת ליהמן ברדרס

הבנקים עדיין גדולים מכדי ליפול

חמש שנים של תוכניות, חוקים ומאמצים להפוך את המערכת הפיננסית בארה"ב לבטוחה הניבו תוצאות דלות ■ הבנקים אמנם הגדילו את הונם והקטינו מינוף, אך באמצעות הלוביסטים שלהם הצליחו לבלום את הגבלת הסיכונים ולהשיג פטורים שעיקרו רפורמות רבות ■ האם הסיכונים והגודל של הבנקים הם חלק הכרחי מהכלכלה המודרנית, או שמא זהו מתכון למשברים חוזרים?

תגובות

הבנקאית ממורגן סטנלי שייעצה למשרד האוצר האמריקאי בחילוצן של פאני מיי ופרדי מאק בספטמבר 2008, וחשבה שהיא מבינה את הסיכונים למערכת הפיננסית, בילתה לפני חמש שנים סוף שבוע שלם בניסיון להציל את ליהמן ברדרס. ואז היא קיבלה מסר: האם תוכלי לבוא להציל את AIG?

"המסר שקיבלתי הוא, 'את מנסה להציל את הדבר הלא נכון'", אמרה רות פורת בראיון שנערך במטה ניו יורק של מורגן סטנלי, שם היא מכהנת כסמנכ"לית הכספים. "הרעיון ש–AIG עלולה להיעלם בהרף עין וההשלכות של זה על ארה"ב כולה, העובדה שאף אחד לא צפה את זה - זה היה מזעזע".

כתבות נוספות ב-TheMarker

הילדים שלכם משתעממים בלימודי מדעים? הטאבלט הישראלי שיעיר אותם

במקום לעזור לניצולי השואה - המדינה דוגרת על 800 מיליון שקל

בית ההשקעות של פורת בעצמו כמעט נמחה כשקרנות גידור, שנבהלו כשגילו שיש קושי במשיכת כספם מליהמן ברדרס לאחר פשיטת הרגל שלו, משכו יותר מ–128 מיליארד דולר ממורגן סטנלי בתוך שבועיים. כדי להציל את עצמו הוא מכר 20% ממניותיו, נהפך לחברת אחזקות בנקאית ולווה 107.3 מיליארד דולר מהבנק הפדרלי ביום אחד.

בלומברג

חמש שנים לאחר קריסת ליהמן ב–15 בספטמבר 2008, שגרמה למשבר הפיננסי החמור ביותר מאז השפל הגדול, מורגן סטנלי בטוח דיו כדי לשרוד זעזוע בסדר גודל דומה, אמרה פורת. היא והמנכ"ל ג'יימס גורמן, בעידוד הרגולטורים, הובילו מהלך להקטנת סיכונים והגדלת ההון כדי לרכך מכה עתידית.

אף שההון של ששת הבנקים הגדולים בארה"ב כמעט הוכפל מאז 2008, מקבלי ההחלטות וותיקי וול סטריט אומרים שאין זה מספיק. הם טוענים כי המערכת עדיין ממונפת ‏(עמוסה בחובות‏), מורכבת ומקושרת בינה לבין עצמה יותר מכדי לשרוד פאניקה, ולטענתם הרגולטורים אינם מצוידים בכלים הנחוצים למנוע פאניקה כזו. אלה הם בדיוק התנאים ששררו לפני המשבר הקודם.

"אנחנו בטוחים יותר, אבל לא בטוחים מספיק", אמר סטפן וולטר, המזכ"ל של ועדת באזל לפיקוח על הבנקים, שהובילה את המאמצים לעדכן את כללי ההון של הבנקים.

יותר מ–50 בנקאים, רגולטורים, כלכלנים ומחוקקים שרואיינו על ידי בלומברג חלוקים בדעותיהם לגבי המהלכים הנחוצים. יש שאומרים כי ששת הבנקים הגדולים רק גדלו יותר מאז 2007 - עלייה של 28% בנכסים הכוללים, לפי נתוני בלומברג. עובדה זו מקשה עוד יותר לאפשר להם ליפול. יש שאמרו כי אינם מוטרדים מגודלם של הבנקים או מכך שנדרשת התערבות ממשלתית מפעם לפעם, ואמרו כי זו עלות בלתי־נמנעת במערכת מימון גלובלית.

הבנקים "גדולים מדי, ואני חושב שהם צריכים להיות כאלה", אמר דיוויד קומנסקי, מנכ"ל מריל לינץ' ב–1996–2002. קומנסקי, שמכהן כדירקטור בבלאקרוק, חברת ניהול הנכסים הגדולה בעולם, אמר כי אינו מתעב במיוחד התערבות ממשלתית.

לא נזילים מספיק, גדולים מדי

חקירות קונגרס ויותר מ–300 ספרים על המשבר זיהו נבלים רבים בסיפור: בעלי הבתים, שלוו מעבר ליכולתם; בנקים, שמכרו משכנתאות סאבפריים; סוכנויות בגיבוי ממשלתי, שגיבו את ההלוואות; וול סטריט, שארזה ומכרה אותן למשקיעים; סוכנויות דירוג האשראי, שנתנו לכך חותמת כשרות; רגולטורים, שלא התנגדו לנעשה; ופוליטיקאים, שעודדו את כל האמור.

שלושה פגמים בלטו במיוחד: הרגולטורים, שאיבדו את כוחם ואיפשרו לבנקים להסתכן יותר מדי ולהעמיס במאזניהם חובות רעילים וקצרי טווח; הון בלתי־מספיק, שלא העניק להם מרווח ביטחון כשנכסים אלה איבדו מערכם במהירות; המערכת שהיתה גדולה מדי, ומקושרת כל כך שמוסד אחד לא יכול היה ליפול בלי השלכות הרות אסון לכלכלה.

גורמן, מנכ"ל מורגן סטנלי בן ה–55, סיכם זאת בנאומו בפלורידה ב–2010, לאחר שנכנס לתפקידו: "מה גרם למשבר הפיננסי? נכסים לא נזילים, שמומנו בהלוואות קצרות מועד, והוחזקו על ידי מוסדות ממונפים שלא היה להם מספיק הון".

מאז המשבר דרשו הרגולטורים מהבנקים להקטין את החובות שבהם מימנו את פעילותם - מה שנקרא מינוף, להחזיק נכסים נזילים יותר ולהסתמך פחות על מימון קצר מועד ‏(הלוואות יומיות‏). חוק דוד־פרנק מ–2010 ‏(על שמם של חברי הקונגרס כריס דוד וברני פרנק שיזמו אותו‏) קבע פרוטוקול שבתיאוריה מאפשר לרשויות לפרק אפילו את הבנקים הגדולים ביותר בלי להפיל את המערכת כולה. ארגון המורכב מכמה סוכנויות קיבל את הסמכויות להבטיח כי מפקחי הבנקים יעבדו ביחד כדי לנטר את הסיכון המערכתי.

בניין מורגן סטנלי
Bloomberg

ואולם מהלכים אלה אינם מספיקים בהכרח. הבנקים הגדולים ביותר הם מבנים ביזנטיניים שמחזיקים חברות בנות סביב העולם, כך שקשה מאוד לפרק אותם. שישה רגולטורים בארה"ב, עם סמכויות חופפות, סובלים מהתנגשויות ונאלצים להדוף לוביסטים שנהנים ממימון נדיב. המינוף עדיין גבוה מדי, אומרים כלכלנים ורגולטורים.

הסיכונים הגדולים ביותר טמונים בערפל: חמש שנים לאחר ש–AIG נפלה בגלל נגזרי אשראי במיליארדי דולרים בשם CDS ‏(ביטוח נגד חדלות פירעון‏), אין כמעט שקיפות בעסקי המסחר והנגזרים של הבנקים ושל שותפי המסחר שלהם.

"המודל הבסיסי עדיין לא השתנה כמעט, והוא עדיין פגיע", אמר אניל קשיאפ, פרופסור לכלכלה מבית הספר בות למינהל עסקים באוניברסיטת שיקגו. "הבנקים צריכים הרבה יותר הון ונזילות. הם עדיין לא בטוחים".

18 אלף מכתבי התנגדות לחוק

אחת הסיבות לכך היא העוצמה שבה התגוננה וול סטריט מהניסיונות לרסנה. בכירים בבנקים, לוביסטים ועורכי דין נפגשו 700 פעמים עם רגולטורים כדי לדון בסעיף בחוק דוד־פרנק שביקש להגביל את המסחר שעורכים הבנקים בכספם שלהם ‏(נוסטרו‏), לפי נתונים שאספה פרופ' קימברלי קראביץ' מאוניברסיטת דיוק. ההצעה ליישם את החוק, שנקרא כלל וולקר, הוגשה באוקטובר 2011 וקיבלה 18 אלף מכתבי תגובה, רבים מהם מבנקים שהתלוננו כי החוק מורכב מדי ועלול לפגוע בצמיחה הכלכלית.

רויטרס

הרגולטורים עדיין לא השלימו את חוק וולקר. רשות ניירות ערך האמריקאית (SEC) צריכה לערוך ניתוח עלות־תועלת, שעשוי להביא לעוד עיכובים. ההצעה הנוכחית כוללת פטורים רבים כל כך שפול וולקר (שהיה בעבר יו"ר הבנק הפדרלי ושהחוק נקרא על שמו), אמר שהוא לא בטוח שהחוק יעשה את מה שהוא רצה.

"המורכבות והקשיים של החוק הזה הקשו על יישומו", אמרה מרי שפירו, יו"ר SEC ב–2009–2012. "הרבה סוכנויות עם עמדות שונות היו מעורבות בו".

כלל וולקר אינו היחידי המתעכב ביישומו. נכון ל–3 בספטמבר, יותר משלוש שנים לאחר אישור חוק דוד־פרנק, רק 40% מ–398 הדרישות שבו הושלמו, לפי פירמת עורכי הדין דיוויס פולק אנד וורדוול.

היעדר תיאום בין רגולטורים ופיקוח רופף על נגזרים, קרנות כספיות והון הבנקים היו מהגורמים לנפילת המערכת ב–2008, לפי ועדת חקירה שבדקה את המשבר הפיננסי. סמכויות הרגולטורים נפגעו כל כך, כתבה ועדת החקירה, שמה שנשאר היה חשוף לקטטות פנימיות, פרצות בחוק והתערבויות של תעשיית הפיננסיים, שהשקיעה 2.7 מיליארד דולר בלוביסטים ומיליארד דולר בתרומות לקמפיינים פוליטיים בעשור לפני ההתרסקות.

אחרי המשבר נדרשו הבנקים הגדולים להכפיל את כמות ההון שלהם, ונדרשו לעמוד במבחני עמידות. למרות זאת, וול סטריט מצאה דרכים לרכך את הגזירות או לעכבן. היא מצאה בעלי ברית בקרב מקבלי ההחלטות באירופה, שרצו להפחית את השפעת המגבלות על נגזרים.

שפירו עבדה במשך שנתיים על תוכנית למנוע את חזרתו של המשבר שעבר על תעשיית הקרנות הכספיות ב–2008, שסבלה כתוצאה מפשיטת הרגל של ליהמן ממנוסת בהלה של המשקיעים. תוכניתה, שדרשה מהקרנות להחזיק הון נוסף או לשנות כללי תמחור היחידות, עוררה תגובה זועמת. לשכת המסחר של ארה"ב פירסמה בשלטי חוצות ליד מטה SEC בוושינגטון אזהרות נגד השינוי. שפירו ביטלה את ההצבעה על התוכנית לאחר שחבר ברשות שנפגש 11 פעמים עם נציגי הקרנות ותומכיהן אמר לה שהוא שינה את דעתו.

מחליפתה של שפירו, מרי ג'ו וייט, הגישה הצעת פשרה, שבה כללי התמחור לא שונו. לדברי קשיאפ, זה משאיר בעינו את הסיכון לקרנות.

החוק כולל פטור 
ל-80% מהשוק

הבנקים פעלו לבלום את מאמצי הממשלה לרסן את עסקי הנגזרים הבלתי־מפוקחים, שמגלגלים 633 טריליון דולר. הם הצליחו להשיג פטורים מחוק דוד־פרנק, הדורש כי עסקות נגזרים יעברו בבתי סליקה מרכזיים, כך שהסוחרים יצטרכו להפקיד ערבויות. הפטורים, כולל אחד עבור עסקות החלף במט"ח, עשויים לחול על 80% מהשוק, לפי נתוני בלומברג.

עוד שדולה, של בנקים וממשלות זרות, ניסתה למנוע מגארי גנסלר, יו"ר נציבות הסחר חוזים עתידיים, להרחיב את סמכויות הסוכנות לעסקות נגזרים מחוץ לארה"ב. לפני קריסתה ב–2008 של AIG, שחולצה על ידי הממשלה בהשקעה של 182 מיליארד דולר, AIG ניהלה את עסקי הנגזרים שלה בלונדון, באופן שאיפשר לה להוציא ממאזניה את הסיכונים. תחת לחץ שר האוצר האמריקאי, ג'ייקוב לו, גנסלר הסכים ביולי לקבל את סמכות האיחוד האירופי בעניין.

"בנקודה שבה היינו חושבים שהבנקים הגדולים נמצאים בשיא חולשתם מבחינה פוליטית, יש להם עדיין השפעה עצומה", אמר דיוויד סקיל, פרופסור למשפטים מאוניברסיטת פנסילווניה. "לא היה שום מאמץ רציני לנטרל את הבנקים הגדולים. הם נתפשו בתור שותפים ולא בתור בעיה".

וול סטריט גם התנגדה למגבלות על עסקים בין הבנקים. הבנק הפדרלי, שרצה להפחית את הסיכון שחברה אחת שקורסת תפיל אחרות, הציע בדצמבר 2011 להגביל את סיכון האשראי שמותר לצד שני לקחת מול בנק בעל חשיבות מערכתית ל–10% מההון.

ג'יי.פי מורגן צ'ייס, סיטיגרופ, מורגן סטנלי ואחרים טענו כי ההגבלה אינה בנויה נכון, וכי היא מפריזה בחישוב הסיכונים ובכך תרסן את הצמיחה הכלכלית. היא תפגע ב–300 אלף משרות, הזהיר גולדמן סאקס בשנה שעברה.

"העובדה שהבנקים כל כך מתנגדים להגביל את החשיפה של שותפיהם רק מראה עד כמה הקשרים ההדדיים חזקים", אמרה ענת אדמתי, פרופסור למימון מסטנפורד וחברת הוועדה לטיפול בסיכונים מערכתיים של FDIC, התאגיד הפדרלי לביטוח פיקדונות בארה"ב.

עוד התנגדו הבנקים להעלאת דרישות ההון והמגבלות על מסחר. הם טוענים כי רגולציה רבה פוגעת באמריקאי הממוצע, ולא רק בוול סטריט. "מובן שאיננו רוצים משברים, אבל אם חונקים את החדשנות, העוגה הכלכלית אינה גדלה", אמר ג'ון נירי, לשעבר מנהל מסחר במניות במורגן סטנלי. "זה רע לצמיחה של ארה"ב כשיש רגולציה מורכבת שלא ברור מה מרוויחים ממנה".

למרות הקיטורים, הבנקים נקטו צעדים לשפר את הגנותיהם. מורגן סטנלי גייס הון והגדיל את פיקדונות הלקוחות, במקום להסתמך על מימון קצר מועד. הבנק ניסח מחדש את תנאי משיכת הכסף לקרנות גידור, למנוע בריחה מהירה. "הדבר החשוב הוא להכחיד את האפשרות של 'אירוע סוף שבוע'", אמרה פורת, בהתייחסה לזמן הקצר שהיה לרגולטורים ולבנקים אחרים להגיב לקריסת ליהמן.

מנכ"ל מורגן סטנלי סבור שהסיכוי למשבר כמו ב–2008 הוא אפסי. "הצורה שבה החברות מנוהלות, כמות ההון שלהן, הנזילות, השינוי בתמהיל העסקי - זה דרמטי", אמר גורמן בריאיון בתוכנית "צ'רלי רוז" לפני כעשרה ימים.

למורגן סטנלי עדיין יש יחס מינוף גבוה משל כל עמיתיו. לפי כלל שהבנק הפדרלי מציע, כל בנק חייב שיהיה לו הון עצמי של 5 דולרים על כל 100 דולר בנכסים שיש לו. למורגן סטנלי יש עתה 4.2 דולרים. כלומר, אם שווי הנכסים שלו ייפול ב–4.2%, הבנק יכול לקרוס. פורת אמרה כי מורגן יגיע ליחס הנדרש בתוך שנתיים. מורגן גם הגדיל את אחזקות הנגזרים שלו בארבע השנים האחרונות. ערכן הנקוב של האחזקות עלה ב–20% ל–46.9 טריליון דולר נכון לסוף מארס, לפי משרד חשב האוצר.

האזרחים אינם רוצים לחלץ את הבנקים שוב

עסקות נגזרים כאלה, יחד עם חוזי repo ‏(סוג של מימון באמצעות אג"ח קצרות מועד‏), מהוות חלק ממערכת בנקאות צללים שהכפילה את גודלה מאז 2002, לפי נתוני מועצת היציבות הפיננסית. הבנקים משתמשים בקיזוז של אחזקות נגזרים כנגד חוזי repo, ובכך מסתירים את הסיכונים האמיתיים, אמר גארי גורטון, פרופסור למימון מאוניברסיטת ייל. "אי־אפשר לדעת באמת עד כמה גדולים הבנקים האלה, או אילו סיכונים הם לוקחים, כשמסתכלים על המאזנים שלהם", הוסיף.

יכולתם של הבנקים להסתיר סיכונים, שנים לאחר קריסת ליהמן, התגלתה מחדש בפרשת הלווייתן מלונדון, שבה הפסיד ג'יי.פי מורגן 6.2 מיליארד דולר ב–2012 בהימור על נגזרים על ידי סוחר שלו מלונדון. העסקה, שערכה הנקוב היה 150 מיליארד דולר, נראתה הרבה יותר קטנה באופן רישומה במאזן החברה.

עם זאת, יש החולקים על הסיכון שמהווים נכסי הבנק, 2.4 טריליון דולר, למערכת. דניאל ניידיץ', לשעבר ראש הבנקאות המסחרית בגולדמן סאקס, אמר כי בנקים גדולים הם מציאות של החיים המודרניים. "היתרונות של כל הקשרים ההדדיים האלה הם עצומים".

הרגולטורים ומקבלי ההחלטות אינם כה בטוחים. כששוקי האשראי קפאו לאחר קריסת ליהמן, ארה"ב חילצה מוסדות פיננסיים גדולים אחרים באמצעות הזרמות הון והלוואות. ההתאוששות ברווחי הבנקים ובשכר הבכירים, בשעה שהאבטלה בארה"ב נשארה יותר מ–8% במשך 43 חודשים, עוררה התנגדות ציבורית עצומה לחילוץ בכספי משלמי המסים. הימנעות מעוד חילוץ נהפכה ליעד מרכזי של הרגולטורים בארה"ב ובעולם.

עד כמה מסובך תפקיד FDIC בכתיבת תוכנית לפירוק מוסדות ענק שכושלים? לג'יי.פי מורגן, למשל, יש 3,391 ישויות משפטיות ביותר מ–100 מדינות. תוכנית FDIC כוללת השתלטות של חברת האחזקות העליונה של הבנק, המרת חובותיו למניות ומתן הלוואות גישור כדי להבטיח שהחברות התפעוליות שלו ימשיכו לתפקד.

האסטרטגיה הזאת עלולה להיכשל אם כמה מהבנקים הגדולים בעולם יקרסו בו זמנית. לרגולטורים אין ערובה שתוכניתם למנוע משיכה המונית של השקעות בנגזרים תפעל, אומרים מקורות יודעי דבר. "זה עשוי לעבוד באירוע מבודד, אבל לא במהלך משבר מערכתי", אמר רודריגו קוינטנילה, אנליסט מ–S&P.

שר האוצר לו אמר ביולי כי החוק קבע שהבנקים כבר אינם גדולים מכדי ליפול, אולם הודה כי בפועל אין הדבר מוחלט כל כך.

מכיוון שגולדמן סאקס, מורגן סטנלי וענקים אחרים אינם נדרשים להפקיד ערבויות לכל עסקות הנגזרים שלהם, אין הם חייבים לחתום על הסכמי מרג'ין - כלומר, במקרה ששותפיהם לעסקות ירצו לממש השקעות, הבנקים חייבים לשלם במזומן או בניירות ערך. זה מה שקרה לליהמן ב–2008. בפועל, 20% מעסקות אלה, שבהן מעורבים בנקים גדולים, אינן מכוסות בהסכמי מרג'ין, וחשופות לאירוע דומה. חוק דוד־פרנק ביקש להפחית סיכון כזה באמצעות דרישה להנהיג סליקה מרכזית לנגזרים, שיאלצו הסוחרים להפקיד ערבויות.

ההבנה כי חוק דוד־פרנק ודרישות ההון המוגדלות על פי חוקי באזל לא הפכו את המערכת לבטוחה או מנעו מהבנקים מלהיות גדולים מכדי ליפול גרמה לרגולטורים, כולל דניאל טרולו מהבנק הפדרלי וסגן יו"ר FDIC, תומס הניג, לדרוש החמרה בדרישות מהבנקים. ביולי, הם הציעו להגביל את המינוף אף יותר מהדרישות של ועדת באזל. הם פועלים גם להגביל את ההסתמכות על מימון קצר מועד.

בחודש שעבר אמר הנשיא ברק אובמה, שהפך את חוק דוד־פרנק לגולת הכותרת של כהונתו הראשונה, ללו, לנגיד הבנק הפדרלי בן ברננקי ולרגולטורים אחרים, כי הגיע הזמן ליישם במלואו את החוק. שעות לפני הודעה זו הכריז הבנק הפדרלי כי 18 הבנקים הגדולים בארה"ב עדיין אינם עומדים בדרישות ניהול הסיכונים שנקבעו להם.

ג'ון ריד, לשעבר מנכ"ל משותף של סיטיגרופ, שסייע לנהל את המיזוג שיצר את הבנק השלישי בגודלו בארה"ב, סבור כי וול סטריט לא השתנתה דרמטית כפי שהיתה צריכה להשתנות. לדבריו, הוא מוטרד מכך שהכלכלה המתאוששת, השיאים בשוקי המניות והרווחים העצומים של הבנקים מביאים לשאננות. "יש כמה בנקים שמאמינים שהדחייה מיטיבה עמם", אמר ריד. "הם נראים במצב טוב. אבל ככה זה תמיד נראה עד שהמשבר מגיע".



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו