שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הבן המקופח בשולחן המטכ"ל מרים את הראש

מפקד חיל הים, רם רוטברג, מספר ל"הארץ" על הרצון להפוך את חיל הים לכוח משמעותי בהכרעה במלחמה. "אנחנו בפיגור של 3-4 שנים בהצטיידות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עמוס הראל
עמוס הראל

בזמן שהשיחות עם רוב עמיתיו למטה הכללי מתמקדות באיומים קונקרטיים (כמה רקטות יש בעזה, מה מתכננים פעילי הג'יהאד בגולן), מפגש עם מפקד חיל הים, האלוף רם רוטברג, גולש לכיוונים אחרים. לא שחסרות לו דאגות מיידיות, אבל רובה המכריע של הפעילות המבצעית היזומה בחיל שלו חסויה וממילא רוטברג מנוע מלדבר עליה. גם בפעמים הנדירות שבהן התקשורת מדווחת על פעילות חיל הים – לרוב מדובר בהשתלטות של לוחמי השייטת על ספינת נשק בלב ים – הפרטים ברובם מעורפלים למדי. צריך להניח שעל כל מבצע גלוי שמתפרסם בים התיכון, מתנהלים עוד כמה אי־שם מתחת למכ"ם התקשורתי.

בשיחה עם "הארץ" מתמקד רוטברג, לפיכך, באופק הרחוק יותר, ובעיקר במאמציו לאשר את תוכנית ההצטיידות של חיל הים. כאן מדובר בשני כיוונים עיקריים: האחד הוא הצורך ברכישת כלי שטח, שיאפשרו הגנה על המים הכלכליים של ישראל – האזור העצום בחוף הים התיכון, שבו משקיעה כעת המדינה משאבי עתק במציאת מקורות אנרגיה; והשני הוא שדרוג המערכות בספינות הכבדות הקיימות (הסטי"לים, בעיקר מדגם סער 5), באופן שיאפשר להן למלא תפקיד משמעותי יותר אם תפרוץ מלחמה.

אבל רוטברג מתמודד עם קושי כפול: המגבלות התקציביות של השנים הקרובות ולא פחות מהן, מעמדו של חיל הים כבן המקופח משהו ליד שולחן המטכ"ל במשך שנים רבות, זה ששאיפות הרכש שלו לעולם נדחקות הצדה על רקע התיאבון הניכר של הבנים המועדפים: חיל האוויר ואגף המודיעין. המעמד הזה, צריך להעיר, עומד בניגוד חריף לתפקוד השוטף של החיל הקטן, שרמת הביצוע והמשמעת שלו גבוהות, בדרך כלל, בצורה ניכרת מאלה של צבא היבשה.

האלוף רוטברג על סיפון אח”י להב, בשנה שעברהצילום: חגי פריד

רוטברג, בן 49, מפקד על החיל כמעט שנתיים. את רוב שירותו עשה בקומנדו הימי, שאליו התגייס בעיצומה של מלחמת לבנון הראשונה. הוא פיקד על יחידת המסתערבים דובדבן בשנות ה–90 ועל הקומנדו הימי בתחילת האינתיפאדה השנייה. יחד עם עוד שני מפקדים של היחידה, תא"ל ארז צוקרמן ואל"מ נ', הוא דחף אותה למעורבות רבה יותר בלחימה נגד פעילי טרור בשטחים. הוא היה ראש מספן מודיעין בחיל במלחמת לבנון השנייה (וננזף על חלקו בפרשת פגיעת הטיל של חיזבאללה באח"י חנית), מפקד בסיס החיל בחיפה וסגן ראש המועצה לביטחון לאומי. מינויו למפקד חיל הים התקבל בזמנו בהפתעה מסוימת. מפקד החיל הקודם, האלוף אליעזר (צ'ייני) מרום, ניסה לקדם מועמד משלו ולדחוק את רוטברג, העצמאי והבוטה לעתים, אל מחוץ לצמרת החיל, אבל הרמטכ"ל, בני גנץ, סבר אחרת.

בתחום המבצעי, ממשיך רוטברג את גישת מרום לפעילות שאפתנית, מרוחקת מחופי ישראל. הכוויה של פרשת ההשתלטות על ה"מאווי מרמרה", שבה הסתבכה יחידת האם שלו במאי 2010 (רוטברג היה אז מחוץ לעניינים) כבר נרפאה ברובה. בשאלת ההצטיידות, הוא מוביל את החיל ליעדים שונים משל קודמיו.

הוא מדבר במפורש על רצונו להפוך את החיל לכוח משמעותי בהכרעה במלחמה. לא עוד חיל שמנהל קרב צדדי במקצת, נגד ציי האויב, אלא כזה שמעורב באופן פעיל במה שמתרחש על היבשה. "החזית הימית מאפשרת לישראל לפתח מאמצי לחימה נוספים, וכמעט הכל בעלות קטנה", הוא אומר. "על אותה פלטפורמה (כלי שיט) אתה שם הכל: טילי ים־ים, מערכת טילי ים־אוויר להגנת הספינה וגם טילי ים־יבשה, לפגיעה מדויקת מרחוק במטרות על היבשה. לא פיתוח מיוחד לחיל הים, אלא התאמות, אדפטציות קלות, שצריכות לעבור אינטגרציה למערכות הלחימה בסטי"ל".

לדבריו, זה אינו חלום רחוק, "זה כבר קורם עור וגידים, זה הישג שלא רחוק מאתנו. תמיד תצטרך להגיע קודם כל לעליונות ימית במלחמה", הוא מזכיר, אבל ברור לו שמפקד הכוח בים יצטרך להיות הרבה יותר מודע לקרב המתנהל במקביל על הקרקע.

כשמעירים לרוטברג שחזונות של קודמיו בתפקיד התנפצו לא פעם אל קרקע המציאות הכלכלית ומשחקי הכוח במטכ"ל, הוא מתנער מדימוי הבן המקופח. "כל מפקד ניווט את זה לכיוון שהוא האמין בו. בעבר, השתתפות החיל בקרב היבשה היתה נקודתית. חיל הים נבנה על כלי שיט רב־תכליתי, כבד, ובעיקר על עליונות ימית. אז דיברנו על עצמאות פעולה מבצעית בגזרה נתונה. ימים יגידו אם אצליח או לא, אבל בעיני, עיקר הסיפור הוא מה החיל מביא לקרב היבשה. אולי זה הדי־אן־איי המבצעי שלי (רוטברג מכוון לעברו כלוחם בקומנדו, הפעיל גם ביבשה. ע"ה) אבל ככה אני רואה את זה.

רוטברג עם פרס וגנץ, בשנה שעברה. חושש להישמע מגלומןצילום: מארק ניימן / לע"מ

"אנחנו אומרים שאיננו צריכים כעת כלים גדולים, פילים לבנים. זו המסקנה שהגענו אליה עוד לפני תקופת ההתייעלות והקיצוצים. המטרה הראשונה שלנו היא שילוב, מיצוי הכוח לא רק לטובת קרב הים. ב–2006, במלחמת לבנון השנייה, ישראל הפעילה את הכוחות בהתקדמות ליניארית, מדרום לצפון. אני חושב שאתה יכול לפעול מכמה כיוונים במקביל. אני מסתכל על מה שכוח ימי יכול להביא למפקד כוח יבשתי שמתקדם במקביל על ציר החוף – במודיעין, בסיוע באש, בגיבוי לוגיסטי – כך אתה מייצר גמישות צה"לית".

רוטברג חושש להישמע מגלומן. "אנחנו לא נהיה האמריקאים, עם נושאות מטוסים שלהם", הוא אומר. "חיל האוויר הוא הזרוע המרכזית של צה"ל בכל מעגלי הלחימה. אבל חיל הים יכול להפעיל אמצעי אש מכיוונים אחרים, להביא את הממד הימי ללחימה".

לחיל יש לפחות יתרון מובהק אחד: בתסריט של מלחמה, שיכלול ירי אלפי טילים ורקטות על העורף, הוא כמעט שאינו חשוף לאש תלולת מסלול כמו כוחות היבשה ובסיסי חיל האוויר. במקרה של מלחמה, החיל יכול להתנהל במשך ימים רבים מהים, בלי צורך בשהות בנמל קבוע, מופגז, בזמן שמטוסי חיל האוויר יצטרכו בתום כל משימה לנחות ואחר כך לשוב ולהמריא ממסלולים מאוימי טילים.

האם המטכ"ל שותף לתובנות של חיל הים? רוטברג משיב בחיוב: "הרמטכ"ל וסגנו באים מרקע מבצעי, הם מבינים זאת. ההחלטות סביב התוכניות הרב־שנתיות צריכות להתקבל בקרוב. אלה התאמות שייעשו על פני חמש עד עשר שנים. אני לא יודע מה ייסגר, אבל יש תמימות דעים מלאה בינינו לגבי האפשרויות הטמונות בים. בעבר, הצלחת מפקד חיל הים נמדדה בכמה ספינות נוספו לחיל. אם אצליח להביא השתתפות בהכרעה, יהיו בעתיד גם עוד ספינות. הייתי שמח לעוד ספינות, הייתי רוצה להגדיל את צי השטח, אבל זה לא רלוונטי במציאות התקציבית. המטרה היא להביא יותר תועלת באמצעות מה שכבר קיים. וזו לא סיסמה לריאיון".

פרוטקטור", כלי שיט לא מאויש של חיל היםצילום: חגי פריד

בקרוב אמורה הממשלה לדון באישור תוכנית החיל להגנה על מרחב המים הכלכליים. לפני כשנה דווח כי החיל מבקש לרכוש אמצעים – ארבע ספינות קטנות יחסית ועוד מכ"מים ומערכות הגנה מטילים – בעלות כוללת של שלושה מיליארד שקל. רוטברג נלהב מהפוטנציאל הכלכלי למדינה אבל משוכנע שהוא יחייב הגנה טובה יותר. "אני מאמין שהעתיד של מדינת ישראל הוא בים. עוד פחות מעשור, 70% מהאנרגיה תגיע משם. לשם כך צריך כלי שיט שמתאימים להגנה על המים הכלכליים. בים, ההגנה הכי טובה היא נוכחות בשטח, סביב האסדה ובמרחב. בלי נוכחות אין שום יכולת הגנה. אין גבולות או גדרות. כל המדינות שמתמודדות עם הגנה על מים כלכליים – ארצות הברית, רוסיה, הודו, ברזיל – מתמודדות עם איומים פליליים. לנו נשקף איום ביטחוני פוטנציאלי, מהחיזבאללה ועד החמאס".

גם כיום מגיע 99% מהיבוא לישראל דרך הים. במלחמת לבנון השנייה נסגר נמל חיפה תחת איום הרקטות, אבל בעימות עתידי יהיה גם נמל אשדוד מאוים באופן דומה – ואורך הנשימה של המשק (שלא לדבר על פרמיות הביטוח ליבוא ויצוא) יהיה תלוי ביכולת להגן על התעבורה הימית. טילי היאחונט הרוסיים בסוריה, שחלק מהם, לפי התקשורת הזרה, הופצצו בידי מטוסים ישראליים לפני כשלושה חודשים, מסוגלים לפגוע באופן מדויק כמעט בכל מטרה בחוף הישראלי ובספינות מול החופים. לאתגר הזה מצטרף כעת הקושי בהגנה על קידוחי הגז בים. פגיעה באסדות, אומר רוטברג. "עלולה להיות פגיעה אנושה בכל מערך האנרגיה של ישראל, תודעתית ואסטרטגית".

האפשרויות רבות: טילי חוף ים, סירות נפץ, ניסיונות השתלטות וחטיפת בני ערובה. "הרי כולם יודעים איפה האסדה נמצאת, אי אפשר להסתיר אותה", אומר רוטברג. "זו מפלצת בגובה של חצי מגדלי עזריאלי מעל המים ועוד מגדל אחד שלם מתחת למים. רק מאגר תמר הוא בגודל של תל אביב מתחת למים. זה מרחב ענק. נצטרך עבורו גם מכ"מים ומטוסים ללא טייס להגנה. אנחנו בפיגור של שלוש, ארבע שנים בהצטיידות. יגידו שאני מושבניק תמים, אבל העדפנו לבקש התאמה מקסימלית של כלי השיט למשימות. אילו היינו הולכים על מה שטוב לבניין הכוח של חיל הים היינו מבקשים סטי"ל משופר, סער 5 (הדגם הנוכחי) פלוס, אבל זה היה משלש את המחיר. המטרה כרגע היא לרכוש ארבעה כלים. יהיה מכרז בינלאומי. דיברנו בזמנו על עלות של שלושה מיליארד שקל, אבל מול זה יש הכנסות פוטנציאליות של  400 מיליארד שקל למדינה. זו השקעה מאוד סבירה".

דיון אחר על הצטיידות החיל הוכרע טרם כניסתו של רוטברג לתפקיד: ההחלטה שכפו ראש הממשלה בנימין נתניהו ושר הביטחון הקודם, אהוד ברק, בדבר רכש צוללת שישית לחיל, מתוצרת גרמניה. לא מזמן מתח ראש הממשלה הקודם, אהוד אולמרט, ביקורת על הרכש השאפתני והזכיר אותו כחלק מהוצאות הסרק בהכנה לאופציה האיראנית. רוטברג נזהר מלהיכנס למחלוקת הזו ואומר רק שהוא "שמח שלמדינה תהיה צוללת שישית". הצוללת הרביעית תגיע לישראל במחצית שנת 2014 והחמישית בסוף השנה הבאה. השישית, שהעבודה עליה בגרמניה רק החלה, תגיע לישראל רק ב–2018.

תרגיל חיל הים ביוון, ארכיוןצילום: אורי שיפרין / דו"צ

על פי פרסומים בחו"ל, הצוללות הללו יכולות לשגר טילים גרעיניים, ובכך להעניק לישראל אפשרות ל"מכה שנייה", בתרחיש הקיצוני שבו איראן משגרת טיל גרעיני. האם איראן מבינה איזו עוצמה נבנית בחיל הים ולמה היא רלוונטית? רוטברג עונה רק באופן כללי. לדעתו, "אין מפקד צי שלא מבין את צי האויב. אני חי את כל הציים סביבי. כולם עוקבים אחרי כולם – וקיים הרבה מידע גלוי על תוכניות ההצטיידות". מצרים, שיחסיה הביטחוניים עם ישראל שבו והתהדקו באחרונה אחרי ההפיכה הצבאית בקהיר, בונה עכשיו צוללת בגרמניה, סמוך לרציף שבו מיוצרות הצוללות לישראל.

עד שהצוללות יגיעו, חיל הים טרוד במה שהצבא מכנה "המערכה בין המערכות". אותה מלחמה המתנהלת בפרופיל נמוך נגד ארגוני טרור והברחות הנשק ברחבי המזרח התיכון. בשנים קודמות התפרסמו פה ושם פעולות כמו הפשיטות על ספינות המבריחים "ויקטוריה" ו"פרנקופ" בים התיכון. מאמצי ההברחה מאיראן לעזה רוסנו במידה רבה אחרי מבצע "עמוד ענן" בעזה בנובמבר אשתקד. זה קרה על רקע ניסיונות הסיכול של מצרים ובעיקר הקרע בין איראן לחמאס, שהעביר את תמיכתו במלחמת האזרחים בסוריה לארגונים הנלחמים במשטר אסד.

"יש לנו המון פעולות שקשורות בלחימה נגד טרור ובהכנת הקרקע למערכה הבאה", אומר רוטברג. "זה קורה בכל הזירות, מפעילות נגד הברחות בים האדום ועד הים התיכון. הזירה הימית מאפשרת פעילות נסתרת. אני מעדיף לעצור את ההברחה כמה שיותר רחוק".

למרות הדיווחים המאוד סלקטיביים בתקשורת, מתברר שהרושם הזה נקלט היטב אצל אחד מקהלי היעד העיקריים שמעסיקים את חיל הים – מתגייסי העתיד. "לפני ארבע שנים היינו בשפל יחסי והמוטיבציה לגיוס אלינו היתה נמוכה", אומר מפקד חיל הים. "החל מאמץ גדול, עוד בתקופת קודמי, ואנחנו במגמה של שיפור גדול. הצעירים מבינים מה אנחנו עושים. הם יודעים הכל, כי הם מדברים עם החברים שלהם ביחידות השונות. זה הרבה יותר טוב מכל דמגוגיה שלי".

צוללת דולפין של חיל היםצילום: תומר אפלבאום

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ