היומן האישי של אלכסנדר זייד - עיון - הארץ

היומן האישי של אלכסנדר זייד

כתב היד, שאותר באחרונה, שופך אור על אהבותיו וייסוריו של השומר האגדי, על כעסיו על איכרי המושבות ועל התשוקה לנקום במבקשי רעתו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
רות בקי קולודני

ארגז ברזל כבד וגדול, שהועבר בכל מקומות נדודיהם הרבים של אלכסנדר זייד ומשפחתו ברחבי הארץ, הכיל עשרות מחברות, בכריכה חומה ושחורה ובלי כריכה, ומתוכן משתרבבים מסמכים, פנקסים, גזירי עיתונים מצהיבים ותמונות. הארגז הכבד הזה, הנעול על מנעול ברזל גדול, הובא לשולחן בבית זייד בשיך אבריק בימי השבעה למותו והמנעול הוסר. היה זה מעין ארכיון קטן להלוך נפשו, רגשותיו והרהוריו של זייד במשך עשרות שנות שמירה ועבודת אדמה. הוא אהב סוסים ומרחבים, אך גם ספר ומחברת, והחזיק בתיקו ליד האקדח גם פנקס ועיפרון.

מחברות היומן כתובות ברוסית פשוטה ובה ביטויים ביידיש ובעברית, ובחלקן כתב היד טושטש תוך כדי השנים והנדודים, מימי השמירה במושבות עד שיך אבריק. גם התאריכים חלקם חסרים, בלי פירוט השנה או החודש או בציון יום בשבוע בלבד. יש גם שעברו פרקי זמן ארוכים בין קטע לקטע, אם מעייפות וחוסר זמן, ואם מסיבות אחרות.

תיאורי היומן הם כמו מחרוזת של אהבת הטבע והארץ: שמש, המלקוש יורד, הגשם הרטיב את ערימות השחת, צריך לזרוע תירס, אני קוצר חציר לסוסות ללילה. כמו כן מביעים דפי היומן עצב ואכזבות, רגשות של אדם במצוקתו. בין חוברות היומן גם מחברות מילון שערך לעצמו ובהן המלים הקשות לו בעברית וביאורן ברוסית, כמו למשל "יהי חיקך", "קן תפילותי הנידחות" ומלים נוספות משיר האהבה "הכניסיני תחת כנפך". זייד אהב מאוד את רעייתו־חברתו ציפורה והוא מזכיר אותה בקטעים רבים.

פסל אלכסנדר זייד בשיך אבריק צילום: משה גלעד

זייד החל לכתוב את יומנו ב-8 ביוני 1908, ארבע שנים לאחר שעלה לארץ: "בפעם הראשונה מתחיל אני לכתוב את יומני. היומן נעשה לי צורך. רוצה אני לדון בו במחשבותי, ברשמי היום. לרשום, ואי מתי בעתיד לעיין ברשימות האלה, ימי העבר... מתבייש אני אם מישהו יקרא ברשימות האלה, אך איזו בושה היא זאת איני מבין. ציפורה עובדת היום בכרם, ותביא לי כמובן ענבים". הוא כותב על געגועיו כאשר אינה לידו ועל רגש האהבה המעניק טעם לחיים. "מתגעגע אני אל ציפורה. היא אינה מוסחת ממחשבותי... פעמים רבות אני חולם חלומות שציפורה נפרדת ממני לעולם, עוזבת אותי, אני מתעורר בענות לבי, ולפחות לו יכולתי מייד לראות את יקירתי. האהבה היא הרגש העדין ביותר אצל האדם" (יום ד, 8.1.1908).

הם הכירו בנשף האחד במאי בירושלים, כאשר למד שם סיתות ב"בצלאל", וכשפגש בה הרגיש שלֵב שני התחיל לפעום בחזהו. מראשית הקשר לא יכול היה בלעדיה. "מה ריקני החדר בלעדייך, פייגלה", ובשובה: "ציפורה הופיעה כמו יונה, שמש מלטפת חמה, ללא מלה" (ח אלול, כנראה 1923). בשל הערצתו אליה נהפך למצדד בשוויון זכויות לנשים, בתקופה שהמונח פמיניזם עוד לא היה ידוע. לאחר שראה אותה ואת אחדות מחברותיה חורשות בסג'רה בשוורים, כתב: "הבנות שלנו נחשבו אצל קראוזה הטובות ביותר, הן עבדו בכל העבודות, חרשו בשוורים... הן בעצמן, ברצונן ובמרצן כבשו להן דרך במקצוע החדש, יצאו מהמטבח המחניק לשדה, וראו את ההבדל בין העבודה הביתית לזו החופשית בשדה".

הרבה מחקרים ורומאנים נכתבו על "השומר" ו"גדוד העבודה", והשוני ביניהם לבין היומן הוא שהכתיבה היומנית מעלה את רגשותיו וביקורתו של אחד מעמודי התווך של אנשי “השומר” וחושפת חומרים שבחלקם הגדול לא היו גלויים עד כה, אם כדי לא לעורר משקעי עבר כאובים ואם מסיבות אחרות. בקטעים אחדים הוא חותם א. משי (זייד ביידיש: משי). במקומות אחרים הוא מכנה עצמו "אבו גיורא", כשמו של בנו הבכור שנקרא על שם "בר גיורא", שזייד היה מראשוני מקימיה, בסוכות 28.9.1907.

דף מיומנו של אלכסנדר זייד שבו תירגם לעצמו מלים קשות בעברית

בשנה שהחל לכתוב את יומנו עבד זייד אצל אחד האיכרים במסחה (כפר תבור) כפועל ביום ושומר בלילה. "איזה לילה נפלא הלילה, מאוד בהיר, השמים טהורים, נעים בחצר או בחדר, חלון ודלת פתוחים, בלי אש. הירח כולו בחדר, האוויר נקי וקריר, העיניים נמשכות רק להביט בירח. אני הולך לשמור ולהתענג על הלילה הבהיר". בשחר היה מוציא את השוורים והפרדות מהאורווה, פותח את הדיר, שולח את הכבשים לחצר, מעביר את הטלאים ליניקה, מחלק שעורה ותבן, ומנקה את הרפת והאורווה. תיאוריו מלאי אהבה לכל חיות המשק והוא כמו מבין את שפתן ומדבר אתן. האיכר שאצלו עבד קמצן היה וצר עין, ואפילו בשבתות לא התיר לו ללכת לסג'רה להתראות עם ציפורה שלו.

בימי החורף והבוץ באדמת מסחה הכבדה עדיין אין לו מגפיים: "מהלך אני בנעליים קרועות, רטוב ברגליים וקר, בפרט בבוקר כשצריך ישר מהשכיבה להכניס את הרגליים לתוך הנעליים הרטובות הללו". באותם ימים התנגדו איכרי המושבות להעסיק פועלים ושומרים עברים וזייד, החל בימיו הראשונים בארץ, סבל מהזלזול שהפגינו כלפיו וכלפי פועלים עברים אחרים שעבדו אצלם. קשה לו להבין מדוע האיכרים עצלים כל כך ואינם מרגישים את חדוות העבודה והבראשיתיות כמוהו: "עובר אני את כל שלושים ארבעים המושבות, כולן נובלות, ללא רוח חיים. אלה הם בתי חרושת קטנים אי־שם באמריקה, מאובקים, מלוכלכים, תקועים בביצות, האנשים חיוורים, מדולדלים, וכזה גם מצב רוחם! אך למה זה? בארץ־ישראל הרים, נחלים, ואדיות, ים ואגמים כל כך יפים! (חודש אב, תרע"ח, מלחמיה) אז הוא סוקר בביקורת את האיכרים המקבלים תמיכה מהברון, ואינם מבינים את גודל השעה, את נס חזרת העם לארץ אבותיו: "בעלי בתי נוכלים!... לא למענכם אנו במסחה, אינכם ראויים שיעבוד אצלכם פועל עברי!!!... אנו מעבדים ומשקים בזיעתנו את האדמה העברית בארץ עברית. יש לנו משהו יותר נעלה מאשר לאיכרים... אני גומר עכשיו את הכתיבה, מתי שוב אציץ בשורות הכתובות שלי בדפים חדשים? העבודה מהבוקר עד הלילה. אתה חוזר עייף, אין פנאי להרהר... כמעט שאין זמן להציץ בספר" (יום ד, בלי תאריך).

זייד אהב לקרוא, וחיפש בספרים תובנות לחיים. כאשר שכב חולה בבית החולים בטבריה, היה קורא שלושה או ארבעה ספרים בשבוע, ביניהם "בני קריניצה", על חיי קומונה, שירת רבינדרנאת טאגור, "האם", של גורקי, "האחים קרמאזוב" ופעמים אחדות הוא מזכיר גם את "התחייה" של טולסטוי. בט"ז שבט תרפ"ד (1924) הוא כותב: "היום אגמור 'התחייה' של טולסטוי. אני קורא זאת בשנית, והרבה יותר טוב הבנתי". מדוע קרא את "התחייה" פעמיים? האם משום שטולסטוי מוקיע שם פיסקה אחר פיסקה את צביעותם ואטימותם של בעלי הממון, את העושר המשחית לעומת היושר שבחיי העבודה? זייד חוזר ומזכיר רעיונות מסוג זה שוב ושוב, הן בקטעים רעיוניים, והן בתיאורי העבודה בשדה, שבהם עבודת האדמה וברכת האדמה הן תכלית הכל.

הרעיון העיקרי שהפעיל את כל שבעת המשתתפים בהקמת "בר גיורא" היה ביטחון ועבודה עברית. הם עלו לארץ בהחלטה נחושה להוכיח שאינם חלשים וגלותיים, אלא נועזים ואמיצים. ההשתתפות באחריות הבראשיתית המהפכנית הזאת קירבה אותם כאחים בשדה הקרב. אולם ברוב נחישותם והחזון של דם ואש שהפעיל אותם לא הביאו בחשבון את המחיר הקשה מנשוא של מעשי גבורה אלה, מות חברים צעירים ביותר. יומנו של זייד, מראשית ימי השמירה במושבות הגליל ועד מותו, מלא תיאורי עצב וכאב על שהטובים והאמיצים ביותר נופלים. בד' תמוז 1913, עוד לפני מלחמת העולם הראשונה, הוא כותב: "לא אחד כבר נפל על שדה הקרב למען החופש והכבוד של עמנו. חצקל ניסנוב האהוב שלנו - הרוג. מאיר חזנוביץ שלנו, האמיץ והעליז, גם הוא הרוג. הם הרוגים בני החיל האמיצים ביותר, הטובים ביותר, היפים, הרוגים כשהנשק בידם, כלוחמים".

אלכסנדר זייד עם אשתו ציפורה ובנו. צילום רפרודוקציה: לימור אדרי

אחת האלמנות שהעריץ ועליה כתב ביומנו, היתה האם הקווקזית שושנה ניסנוב, אמו של יחזקאל שנהרג בעגלת נשק שהותקפה. חמישה בנים היו לה, שלושה נהרגו. הצעיר ביותר בשירות צבאי בקווקז, הבן יהודה נהרג ברחובות ויחזקאל - בגליל, כשנסע עם צבי נדב בעגלה שהעבירה נשק והותקפה. שושנה חיתה בבית וגן בצריף עזוב שטיפחה וסביבו יצרה גן גדול ומשק חי, וזייד היה מבקר אותה לעתים מזומנות ומתפעל מחריצותה ומהכנסת האורחים המאירה שלה.

הוא תיאר ביומנו (הרשימה עובדה לימים ונכללה ב"ספר העלייה השנייה"), כיצד רכבה פעם מבית וגן למסחה ובנה הצעיר הלך לצדה. בדרך באו מולם מוגרבים מזוינים, והיא קפצה מהסוסה, ודרשה מבנה לעלות עליה ולפגוע בהם באומרה: "יבכו נא אמותיהם עליהם, אני לא רוצה לבכות על בני, לך באומץ לקראתם". זייד ממשיך ומתאר שלא נבוכה כשנהרג יחזקאל, אלא דרשה מבניה נקם על דמו. הוא מסיים במלים: "אמהות כאלו דרושות לנו... אמהות רבות מתו אצלנו, אך אף אחת לא נפרדה מהשומרים כאם הניסנובים".

בשנות מלחמת העולם עבד באזור חדרה, בכרכור, והתקרב לשבטי הרועים משבט תורכמן. כאן סייע לחברים שהשתוקקו לעבוד במרעה, כדי להתאים עצמם לתנאי הארץ, לישון בשדות ולחיות כאבותינו. כאן גם התגבשה תפישתו על חשיבות המרעה, דבר שהיה גורלי לחייו בעתיד. חיי המרעה והשינה בשדות היו קשים ביותר, ו"הבדווים הלבנים", כפי שכונו הרועים, היו באים לחדרו לעתים קרובות להחליף כוח ליום־יומיים.

מיומניו האישיים של אלכסנדר זייד

בכרכור הקים "מדאפה", חדר אורחים לקבלת פני נכבדים ערבים ולשמירת כבוד הדדי, עיקרון מרכזי במשנת "השומר". גם את סוסתו האהובה "דומיה" רכש אז מאחד הבדווים שהתארחו ב"מדאפה". שם גם התווכח אתם לא מעט על עניינים פוליטיים. ב-5.5.1930 הוא כותב: "כל הפחד של המנהיגים הערביים מפני האידיאל הציוני הוא פחד שווא, זה רק פוליטיקה ודיפלומטיה. אנו עם של 15 מיליון והם – 50, להם ארצות אחדות חוץ מפלשתינה ולנו רק הארץ הזאת. רק התחלנו ליישבה, לא כל ה-15 מיליון יעלו לארץ".

ביומן שבים ועולים תחושת הנס של החזרה לארץ התנ"ך ויחס של כבוד וחשד לערבים, תוך כדי לימוד מאורחות הסתגלותם לתנאי הארץ הקשה. זייד, יליד סיביר, חלם שהעברי צריך להיות מיזוג של בדווי וקוזק, ופעל כל חייו לממש אמונה זו. לימים, בשיך אבריק, חי עם הרועים ורשימותיו מתארות זאת.

בעת מלחמת העולם הראשונה שרר רעב, נכרתו עצים וצעירים גויסו לעבודות כפייה או הוגלו. חברי "השומר" סבלו במיוחד, וחציים נהרגו או נספו במחלות, ביניהם גם יחזקאל חנקין, צבי בקר, מנדל פורטוגלי וישראל גלעדי, הטוב בחבריו. על מותו של גלעדי, שהיה גם גיסו (שתי נשותיהם, ציפורה וקיילה, היו אחיות), אין זייד מוצא ניחומים: "גלעדי החזיק הכל בקרבו. אף פעם אנו, חבריו, לא ראינו בפניו דמעת הקלה, לא העוויות של ייסורים פנימיים... נפסדה בריאותו האיתנה על ידי שנות השמירה, הכיבושים, שבהן נפלו אחד אחרי השני ידידיו הקרובים והטובים ביותר".

מיומניו האישיים של אלכסנדר זייד

שני הגיסים עמדו במרכז הקבוצה שהתעקשה להקים את בית הקבע של "השומר" על פסגה הררית, כמו יישובי הקוזקים החולשים מגבוה על כל סביבתם. רעיון זה היה אחד מחלומות "השומר", וגלעדי עם זייד פעלו למימושו באדמות בקצה ההררי של הגליל העליון, בחמארה, למרות שידעו מראש על הקשיים הצפויים: "בבואי לפני תשע שנים היה (המקום) לוהט בשמש, ערום, יבש, עקר, אדמתו דלה לגמרי. אך אני השפעתי על י. גלעדי והוא הראשון שהבין לרוחי והסכים לרשום להקים כאן מגורים". (יום ה, כנראה, שנת 1925). רק עשרה מתיישבים עלו למקום וכללו את משפחות גלעדי וזייד ושלושה רווקים. לאחר מכן, עדיין במלחמת העולם, הצטרפו משפחות נוספות ובנו במקום את ביתן. הם חיו בחוסר כל, בעבודה מפרכת ובאמונה עיקשת. "היתה לנו שנה קשה לתאר. אני עצמי הרבה התייגעתי, זה הכל יחד ~ מעט מזון, עבודה קשה, מרובה, והמצב סביב, המשבר והמלחמה הנמשכת... איזו תקופה קשה עוברת על היהודים בארץ ישראל אי אפשר לתאר... בכלל אנשים רבים מתים. לדעתי הרבה יותר כלים לאט לאט ברעב מאשר בשדה הקרב (י"ב ניסן, 1918)

כפר גלעדי נחלשה מאוד במלחמה. לא רק תנאי המלחמה והמיקום בצפון המשוסע בין אנגלים וצרפתים גרמו לכך, אלא גם המצב הכלכלי והחברתי. לאחר הקמת גדוד העבודה, בעקבות מות טרומפלדור, הגיעו לקיבוץ חברים חדשים צעירים לחזקו. חלקם למדו לפני כן בגימנסיה "הרצליה" ושימשו קצינים בצבא הטורקי, וחלקם היו צעירי גדוד העבודה. הם כונו "ג'ְחוּש", עיירים פורקי עול ופורצי גדר, אך חלק מחברי "השומר" בהנהגת ישראל שוחט התחברו אליהם כדי לחזק את מעמדם שנחלש קצת אחרי המלחמה. הצעירים הללו שינו את המרקם החברתי בקיבוץ והכניסו בו רוח של מרדנות ומה שזייד ראה כהרפתקנות. הוא הרגיש שאושיות עולמו מתמוטטות: "שוחט מצא בשביל כ"ג אינטליגנציה משלו, גימנזיסטים, מי שהיו קצינים תורכיים שיכורים, עצלנים כמעט כולם, יסוד מנוון. בכ"ג הנהיגו פריצות ושוחט בעצמו תמך בהם בזה. חיי המשפחה בכ"ג נהרסו כמעט לגמרי, החלו דרמות משפחתיות כאשר האבירים הגימנזיסטים גזלו מחבריהם את נשותיהם".

גם אם יש הגזמות בתיאוריו, מקורן בכאבו על החלום שנגוז. גלעדי, שהיה חבר נפש שלו, כבר לא חי. חלק מחבריו, שהתייגעו מהתלאות והנדודים, דבקו בלהט הצעירים הנמרצים והתחברו אליהם. זייד החל להרגיש עצמו בודד. "חושבני שאפשר ברגעים כאלה למסור ליומן כל מה שבלב, אך הצער והרוגז כל כך חזקים שהיד לא כותבת, העיניים לא מביטות. הרגעים חזקים מהמלים או מהעט. מה מתחשק לי לשוחח עם הילדים, לתת להם להבין הכל על החיים, צריך להכין בשבילם. רוצה אני כי (חייהם) יהיו שלמים" (ח באייר, כנראה תרפ"ג).

זייד סבל גם מהחינוך המשותף שבו ילדים אינם רואים מספיק את הוריהם. כפר גלעדי היה אחד המקומות הראשונים שבהם הוחל חינוך זה, ורווחו שם גם דעות שיש להרחיק את בתי הילדים קילומטרים אחדים מהמשק, כדי שיחיו בטבע חיי חרות ודרור, ולא יהיו נתונים לאגואיזם הבורגני של אהבת הורים. זייד ראה בזה עוול. מחברותיו מגלות שהוא היה הראשון, או אחד הראשונים, במאבק נגד החינוך המשותף כבר בשנות העשרים של המאה שעברה. באחת הפעמים, לאחר שהשכיב את יפתח ויוחנן בבית הילדים, כתב: "נשקתי את ידי שניהם והלכתי. יפתח לא הבין שעלי ללכת. כשהייתי כארבעים צעד מבית התינוקות יפתח החל לבכות כל כך בעצב אבא'לה בוא הנה. קולו הרך ודבריו אלה משכו אותי חזרה כל כך חזק, עד שאילו באותו רגע הלכתי להתאבד, הייתי על ידי צליל קולו בלבד חוזר לחיים" (א חשוון תרפ"ד).

חיי השיתוף דרשו מאמץ כביר, כי מחצית החברות בכפר גלעדי היו כבר אלמנות ויותר ממחצית הילדים היו יתומים. זייד, שידע מהי יתמות בילדותו, אהב את היתומים במיוחד, דאג להם והבין ללבם. יום אחד, כשנשלח לירושלים להחלים מקדחת, פגש באקראי בשכונת הבוכרים בירושלים בחור צעיר שסיים אז את הסמינר למורים ואהב טבע. זייד סיפר לו שיש בקיבוץ שלו הרבה ילדים שאוהבים טבע, והציע לו לבוא ללמד שם. לאחר מכן הלכו לטייל וזייד שאל אותו שאלות שונות כדי להתרשם מידיעותיו. כשהגיעו ליד בית הקברות בסנהדריה הוציא זייד אקדח והורה לו לירות. המורה הנדהם ירה, וזייד החזיר את האקדח לנרתיקו ואמר: "בסדר. עכשיו אני אוכל להגיד לילדים שהמורה שלהם יודע גם לירות". אם המורה יודע לירות, יש סיכוי שהילדים יקשיבו לו.

המורה הזה היה אליעזר שמאלי. בסוף שנת 1924 הגיע שמאלי לכפר גלעדי, ומיד נוכח בשובבותם ובפראותם של התלמידים, שפיגרו בלימודים כי בזו להם ולמורים שראו בהם "תרבותניקים" גלותיים. הוא הבין כמה זייד צדק כשהורה לו לירות, כי ידע שרק בסיפורי גבורה ובטיולים יוכל לקנות את לבם. זייד קשר אתו שיחות, ונרקמה ביניהם ידידות והערכה. באמצע שנת הלימודים ניגש זייד בביישנות ובחששות להראות למורה החדש אחת ממחברות היומן שלו.

שמאלי התפעל מהפשטות ומן האמת שברשימותיו, אף כי ראה את המשפטים המעורבים רוסית, יידיש ועברית, ועודד אותו להמשיך. לימים אמר שההיכרות עם זייד היתה בשבילו כמו גילוי אליהו הנביא, ואכן היכרות זו הולידה ארבעה ספרים על זייד ומשפחתו, ובעיקר את "אנשי בראשית", ספר שדורות של בני נוער בשנות הארבעים, החמישים והשישים גדלו איתו. היומן הוא הביטנה, או החלק הפנימי, של הספר הזה, ושל ספרים אחרים שכתב שמאלי על זייד, החלק שבו רואים את התפרים. שמאלי, יליד פלך ווהלין, קרא ברוסית וביידיש מחברת אחר מחברת, בחר קטעים המתאימים לדור הצעיר, עיבד אותם וכתב את "לפנות בוקר".

רק שנתיים עבד שמאלי בכפר גלעדי, ועזב ב-1926, כאשר התחוללו בקיבוץ מלחמות אחים. אותה שנה יצאה גם לבריה"מ משלחת של חברים מ"גדוד העבודה" להסדיר עניינים חברתיים ופוליטיים ובשובה כתב כך, מאחר שידע כי חברי המשלחת קשורים לארגון המיליטריסטי שצמח והתחזק בביתו: "הנה לאן הגיע הניוון בכפר גלעדי. קבוצה בתוך קבוצה, הרוב עובדים המזון גרוע. ובאותה כ"ג באיזשהו חדר יושב מנין חברים, על השולחן בשר, שימורים, בירה, קוניאק ואפילו שוקולד. ובחו"ל ביזבזו הקומוניסטים שלנו מאות לירות על עצמם, ובייחוד שוחט. בו בזמן החברים על המקום עובדים בנעליים ובמכנסיים קרועים, עובדים כמו בהמות וכל עמלם יוצא לרוח".

בשנות העשרים נהפך כפר גלעדי למעוז "הקיבוץ החשאי", שרק משתתפיו ידעו על מטרותיו ודרכיו. הם שדדו כספים לנשק, בנו סליק, ערכו קורסים צבאיים והכשירו קצינים. זייד, שהעבודה והשמירה היו תמצית חייו, לא שותף בארגון הזה, אך ראה מנגד את מה שהתחולל בחיי הקיבוץ, את השסע החברתי, ואת הפעולה המחתרתית בתוך ההגנה ובלי ידיעתה. לכך נוספו סכסוכים אישיים בין משפחת זייד לקיבוץ, עד שהוחלט לקיים אסיפת חברים שתדון בהעברת המשפחה לתל חי. בכ' כסלו תרפ"ה הוא כותב: "מתנהל משפט נגדנו, נגדי ונגד ציפורה. פעם ולתמיד רוצים להדוף אותנו מכפר גלעדי, אך קודם משתדלים להטילנו לבוץ. קשה. איני יכול לרשום את כל הפרטים ביומני. אך מתי שהוא, כשאתם, גיורא, כוכבה, יוחנן ויפתח תקראו את המעט הרשום הזה - אתם בעצמכם תבינו את השאר, ואם צריך – תקחו נקם בעדנו... על השקר" (חוברת ב עמ 5).

זייד עבד בתל חי, חרש וזרע, גידל גם זן מיוחד של שעורה נטולת קליפה (הידועה עד היום כ"שיבולת זייד") ואף סייע לרועים שניסו לרעות באזור הטַיוּן. אולם תל חי היה יישוב קטן וחסר תקציבים, ההנהגה שלו לא היתה חזקה, וכפר גלעדי החליט לספחו כדי להשתלט על הקרקע ועל המים. זייד וכמה חברים נוספים התנגדו לסיפוח והתחוללו ביניהם קרבות אכזריים, ובלשונו הפשוטה והחותכת הוא מתאר אותם (יום ב ט"ו באב תרפ"ו): "אתמול בבוקר החלו כ"ג והגדוד במלחמה, לקחת את משקנו בכוח. באו עם שני זוגות פרדות ומחרשות לחרוש את אדמתנו. עוד שניים (כאן יש שמות) באו לגן. ו(אחד מוותיקי כ"ג) בא להיות בעל בית ומפקד... היום באו מכ"ג עם חמישה זוגות פרדות. אנו כולנו עם ילדינו יצאנו ולא נתנו להם לעבוד. בסך הכל היו להם שנים עשר זוגות פרדות. בגן ציפורה לא נתנה להם לעבוד... הם הספיקו לגנוב מבית התינוקות שתי מיטות והובילון לכ"ג, ומהמחסן כמה חפצים.. אתמול גנב קזוארינה (פנחס שניאורסון) את כל העגלה הקנויה עם קמח והובילה לכ"ג".

מאבק הדמים נמשך כמעט כל החודש. למרות שהפרשה ידועה מן ההיסטוריה, דפי היומן מתארים אותה לא באורח מחקרי אלא בדם לבו של זייד, שתוך כדי התרחשותה ניסו לפי הכתוב ביומן לחסלו: "שוחט ונחום (הורביץ) החליטו להורגני. שלחו אלי חבר מהחדשים עם נשק ביד (כנראה לוקאצ'ר, שכבר זמן מה קודם לכן איים עליו). אך הלה התבלבל ורק איים ודרש ממני לשתוק. אך בעד ראשי יש כבר מישהו שיקח נקם, וגם ילדַי כשיגדלו ינקמו".

יום חמישי 12.8.1926 היה היום האחרון לחייו בגליל העליון. למחרת נסעה המשפחה לחיפה, והתגוררה במשך זמן קצר בחדר אחד בצריף בטירה. הילדים הלכו לים, וזייד כתב על עייפות גדולה וייאוש עמוק, ועל כך שנותר חסר כל אחרי עשרות שנות עמל. לאחר זמן מה בא, בעזרת ידידים מחבורת הרועים, לשיך אבריק, ושם התחילה המשפחה הכל מחדש בחוסר כל ובסביבה עוינת: "איני יודע אם תסכים ציפורה שנחיה עם הרועים, שוב בחושות ערביות, חושות כמו קודם בכרכור. מהתקרה תדיר מתפורר, בחורף לח, מלמעלה מטפטף, אין חלונות והכל מאובק ומעושן. בכל מקום חורים ובהם זבובונים שונים. מים אין במקום" (כ”ו באלול 1926).

היומן מתאר את השנים הקשות בשיך אבריק, התנכלות הבדווים, שמירת שדות, בעיות חינוך ופניות לארגוני הפועלים קפא"י (קופת פועלי ארץ־ישראל), המרכז החקלאי וקק"ל, שאצלם נתקל לא מעט בקשיות לב. היחיד שהבין אותו וסייע לו היה אברהם הרצפלד ובקטעים שונים הוא מזכיר את אנושיותו.

שנים אחדות לאחר שהחלו החיים בשיך אבריק להסתדר בשגרת עבודה ושמירה, תוך כדי הרפתקאות גניבה והצתות, נסע עם אחד מחבריו למטולה כדי לקנות סוסה אצילה. הם הסתובבו בנצרת, יסוד המעלה, נהריים ובכל הצפון כולו, אך לא מצאו סוסת שמירה כלבבם. אחד החברים שאתם נפגש במטולה הודיע בכפר גלעדי שזייד באזור, ומניה, שגם היה תרמה את חלקה בכוונה לסילוקו בשל פעילותה המרכזית בקיבוץ החשאי, יצאה אליו בבקשת סליחה, ודאגה שיבואו לקראתו גם חברים אחרים שפעם התנגדו לו.

זייד סירב להיכנס לקיבוץ, אמר שאינו מסוגל, ולעולם לא יוכל לשכוח מה עוללו לו. "עד הרגע האחרון לא אשכח מה שלקחתם ממני, אך כעת, בחיי העם יש סכנות גדולות המרחפות עלינו, והאינטרסים הפרטיים שלנו הם אפס" (ד אדר תר"ץ).

יומניו של זייד מלמדים על כוחות הגוף והנפש שלו, שהפכו אותו עוד בחייו לדמות מופת. הוא גם הזכיר פעמים לא מעטות שהוא כותב כדי שילדיו יידעו ויקראו ויבינו את אורחות חייו ועקרונותיו, ושאין להתבייש בכתוב, אלא להבינו ולתרגמו. דווקא בימי המשבר לפני שהמשפחה הוצאה לתל חי, כאשר אפילו היומן לא הביא לו ארוכה, כתב: "אני מרגיש שאני כותב לרוח, על נייר יבש. רק בזמן האחרון התחלתי להשתכנע שיש צורך רב ביומני בשביל חיי ילדַי, אך גם לזאת אין כתיבתו יעילה. ילדי לומדים עברית, אך כדי להבין את יומני צריך ללמדם רוסית, וזו פנטסיה, נחוץ בשבילם התרגום מרוסית לעברית" (י שבט 1925).

נעשו כמה תרגומים בכתב יד ובמכונת כתיבה למחברות היומנים. אליעזר שמאלי כתב שעיבד חלקים לספרו "לפנות בוקר" ובני משפחה מספרים שחלק מהיומנים תורגמו ביד גיסו של שמאלי, פלס. גדעון גלעדי, דור שלישי בקיבוץ, המכיר היטב את קורות המקום, יודע בבירור שהיומנים תורגמו על ידי המורה החיפTי ברוך דֶזורצֶה, שהיה ידיד המשפחה והעריץ את זייד. כמו כן התפרסמו קטעים מעובדים אחדים בעיתונים או בכתבי עת, עוד בחייו של זייד, וגם המשוררת רחל תירגמה מרוסית קטעים לכתבה חגיגית ב"דבר". אך היומנים כפי שהם, בסגנונם התמציתי, הלא מהוקצע, לא נחשפו מעולם, וכשבאתי אני לקרוא בהם מצאתי שהתאריכים וחלק מהשמות אינם ברורים, והיומנים עצמם קטועים ומפוזרים, ומחכים עדיין לגאולתם הספרותית.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ