שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

הברבור יוצא מהארון

היצירה שסימנה יותר מכל את הדיכוי של האשה במאה ה-19, כמו גם את הדיכוי של רקדנית הבלט, הפכה לסיפורו של הבלט ההומוסקסואלי, על ההעזה והפחדים שבו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
טל לוין

היה זה ב–27 בינואר 1895, כאשר התייצבה הפרימה בלרינה פיירנה לינאני בחזית הבמה, כשלפניה המשימה האימתנית לבצע 32 סיבובי פוּאַטֵה ‏(סיבובים מהירים על רגל אחת‏) ללא הפסקה. אף שעמדה בהצלחה באתגר הזה שנתיים קודם ב”סינדרלה”, ההצלחה הפעם היא זו שאמורה היתה להבטיח לה את מעמדה ככוכבת ענקית. לינאני לא איכזבה את מעריציה, וכשסיימה את הסיבוב ה–32 הקהל יצא מגדרו. במידה רבה, המבחן הפיזי הקשה הזה מסמן את סיפורו של “אגם הברבורים”, שנוצר בגרסתו הראשונה שני עשורים לפני כן. הבלרינה הנדרשת לגלם שני תפקידים - ברבור לבן וברבור שחור - עומדת בפני משימה כמעט בלתי אפשרית מבחינה טכנית, הדורשת ממנה לבלות דקות ארוכות על קצות האצבעות. בד בבד, הבלתי אפשריות הזאת שזורה בסיפור הבלט עצמו. לינאני היתה הברבורה המושלמת, ואפשר שהיה לה חלק בהפיכת הגרסה של הכוריאוגרף מריוס פטיפה לנודעת מבין העיבודים הבימתיים ליצירתו של צ’ייקובסקי.

בלט טרוקדרו. התמסרות מוחלטת לדרמה ולאהבה חסרת הסיכויצילום: סשה ווהן

במרכז העלילה, המשתנה מגרסה לגרסה, ניצב זיגפריד, נסיך יפה תואר שנאלץ לבחור כלה, אף על פי שאינו מאוהב באף אחת. מיואש ומדוכדך הוא מגיע בשיטוטיו ליער, שם הוא פוגש להקת ברבורות לבנות וקסומות. בין הברבורות הוא מבחין באודט, הברבורה היפה מכל, ולמעשה אשה שכושפה על ידי פון רוברט: ביום היא ברבור לבן, בלילה היא חוזרת להיות אשה, וחוזר חלילה. הפתרון היחיד לכישוף הנורא שבו היא כלואה הוא, כמובן, אהבת אמת של גבר שיישבע לה אמונים. זוג האוהבים מופרע על ידי המכשף, וזיגפריד חוזר לארמון. בהמשך יגיע פון רוברט לארמון עם בתו אודיל - לבושה כברבור שחור ודומה לאודט בכל - כדי לנסות לשבור את הברית בין אודט לנסיך. זיגפריד נשבה בקסמיה שכן הוא טועה לחשוב שהיא אודט, נשבע לה אמונים ובכך נמנע מלהסיר מעל אודט את הקללה. הסיום - זהירות ספוילר - הוא טרגי: השניים קופצים יחד לאגם וטובעים.

הפיצול הדיכוטומי בין אודט ואודיל - עדינות, תמימות וטוב־לב מצד אחד לעומת פתיינות, חדות ורוע מצד שני - משקף את החלוקה המיזוגנית המסורתית. שתי האופציות האלה הן דכאניות משום שהן מותירות את האשה חלשה ופסיבית או דורסנית והרסנית. הפיצול הזה עם התפיסה בבלט הקלאסי, המחייבת את הרקדניות לרחף על קצות האצבעות, רחוקות ככל האפשר מהאדמה, קלות ודקות ככל שניתן, הופכים את “אגם הברבורים” ליצירה שמייצגת נאמנה את דיכוי הנשים בסוף המאה ה–19. ואכן, כמה שנים לאחר שלינאני הפליאה בסיבוביה כבר התחילו חלוצות המחול המודרני לנסח שפה תנועתית חדשה, שחותרת תחת תפיסת הגוף של הבלט הקלאסי.

הבלט של מתיו בורןצילום: אגם הברבורים על הקרח, Leo Mason

לא פחות משלוש גרסאות ל”אגם הברבורים” יעלו השנה על הבמות בארץ. הראשונה היא של “אימפרייל אייס סטארס”, שמחליפים את נעלי הריקוד בנעלי החלקה על הקרח. הגרסה השנייה היא של בלט טרוקדרו ממונטה קרלו, להקת בלט של גברים בלבד, שמבצעים ‏(בין השאר‏) יצירות קלאסיות כבלרינות של ממש, כולל חצאית הטוטו ונעלי הפוינט. הטרוקס ‏(כפי שהם נקראים בקיצור‏) יעלו עם המערכה השנייה ואולי המפורסמת ביותר של “אגם הברבורים” לפי הכוריאוגרפיה של פטיפה. למעט חלק אחד קטן ‏(קטע הרביעייה המפורסם של הברבורות‏), בחרו הטרוקס לבצע את המערכה הזאת ברצינות תהומית. להבדיל ממופעים אחרים שלהם, שבהם נמתח הדראג עד לגבולותיו הפרועים והפרודיים ביותר, כאן ניכרת דווקא התמסרות מוחלטת לדרמה, ללא ניסיון להצחיק. הרקדנים מאיישים את תפקיד הברבורות, כמי שמבקשים להפוך לבלרינות בעצמם. הטרנספורמציה הזאת אפשרית במסגרת עלילה שמקצה לגיבוריה מרחב דמיוני, מחוץ לסדר התרבותי המקובל, לאהבה שאין לה סיכוי.

מאה שנה בדיוק לאחר שהועלתה הגרסה של פטיפה, מעלה מתיו בורן את הגרסה שלו בווסט אנד בלונדון. המופע המצליח - שהוא גם הגרסה השלישית שתגיע לישראל השנה - התפרסם, בין היתר, בזכות סצנת הסיום בסרט “בילי אליוט”, שבה נראה בילי כרקדן בוגר, מזנק לבמה כברבור חסון. סיפור הבלט המקורי, על נסיך שמתאהב בנסיכה־ברבורה־מכושפת, מתגלגל לסיפור יציאה מהארון של נסיך הומוסקסואל. במקום דמותו המאיימת של המכשף, מופיע צלה המאיים של אם קרה ודומיננטית, במקום נסיך מאוהב - אחד שמאס בחיי העושר, ובמקום הבלרינות הענוגות בחצאיות טוטו - גברים ללא חולצה במכנסי נוצות. הנסיך המבולבל חולם את עצמו אל תוך עולם שנשלט על ידי יצורים קסומים - ברבורים גברים, חסונים ושבריריים גם יחד. סוואן, ברבור אחד מתוך הלהקה, הופך במהרה למושא אהבתו בסדרה של דואטים ארוטיים, מלאי רוך ותשוקה. אבל שני האהובים נתקלים עד מהרה בהתנגדות: הנסיך מצד חצר המלוכה, וסוואן מצד להקת הברבורים. בסצנה האחרונה והטרגית מחזיק סוואן את אהובו המת בזרועותיו, ונושא אותו לכיוון השמים, אל עבר עולם חדש ושונה, שבו יוכלו להיות יחד.

בראיונות שנתן לקראת עליית “אגם הברבורים” ביקש בורן שלא לראות בפרשנות החדשה שלו “רק” סיפור הומוסקסואלי. “העבודה היא על מישהו, הנסיך, שלא יכול להיות מה שהוא רוצה להיות”, הסביר הכוריאוגרף. הבקשה הזאת, כמו גם התחמקותה של הביקורת העיתונאית מפרשנות שכזאת, מייצגים לפי חוקרת המחול סוזן לי פוסטר את הארון הגדול שבנה המחול המודרני במאה ה–20. באופן אירוני, דווקא הסצנה האמנותית שפתחה את שעריה לסובייקטים הומוסקסואליים, נמנעה מייחוס היצירות עצמן לנטייה או זהות מינית מוצהרת. דורות רבים של כוריאוגרפים ורקדנים, מסבירה פוסטר, התאמצו להציג את הגוף כמערכת גשמית של שלד ושרירים, שהמוטיבציה שלה לתנועה היא אמנם רגשית, אך לעולם לא מינית.

המופע של בורן, שמציב במרכזו אהבה הומוסקסואלית, נאחז במבנה הנראטיבי של אגם הברבורים, כדי לעשות שני מהלכים בעת ובעונה אחת. תחילה יש בבלט הדגמה של האיסור על גבריות “נשית”, איסור שבמידה רבה - כך לפי מישל פוקו, דיוויד הלפרין ואחרים - ממלא תפקיד מרכזי בכינון הזהות ההומוסקסואלית. בהמשך, הסיום שבחר בורן לבלט, הוא כאשר הגיבור - ספק הוזה, ספק מת - נישא לאחר המוות על ידי אהובו למעלה לשמים. בכך לא רק שמוצגת הסכנה שבדיכוי אהבה “אחרת” וסובייקטים “אחרים”, אלא נרמזת תחילתה של פנטזיה על מרחב רחוק, שנמצא מחוץ לגבולות העולם הנוכחי, שבו אהבה שכזו אכן אפשרית. אותה פנטזיה מקבלת ביטוי קודם לכן בלהקת הברבורים־הגברים, שתנועותיהם הגמישות מציגות גופניות אחרת, רחוקה שנות אור מזו של הבלרינה שנדרשה לעמוד על קצות אצבעותיה ולהסתובב 32 פעמים.

ייתכן שזוהי המחשבה על יצורים שחציים ברבורים וחציים אנושיים, ייתכן שזוהי הביוגרפיה של צ’ייקובסקי עצמו, שהפחד מחשיפת נטיותיו ההומוסקסואליות דחף אותו לנישואים לא מאושרים ולחיים אומללים עוד יותר, וייתכן שכמו כל יצירת אמנות גדולה, גם “אגם הברבורים” מקפלת בתוכה אינספור כיסים של פרשנות. כך או כך, נדמה שיותר מכל בלט קלאסי אחר, זכו הברבורים לחיבוק חם מצדם של כוריאוגרפים ורקדנים הומוסקסואלים.

"אימפרייל אייס סטארס" צילום: אגם הברבורים על הקרח

אפילו בסרט “ברבור שחור”, שבו מגלמת נטלי פורטמן בלרינה שמקבלת את התפקיד הכפול, מתחילה להתערער הדיכוטומיה המסורתית באמצעות סצנות לסביות. בעוד “אימפרייל אייס סטארס” מבקשים לשמר משהו מהבלט המקורי ולהבליט את הנאמנות כהבטחה לחיי אושר, הפרשנויות המודרניות האחרות חותרות תחת המסר הנאיבי הזה. הן מחליפות אותו במרחבים שבהם מתהווים גיבורים אחרים, שגופם הוא חייתי ואנושי גם יחד, והם תרים אחר מקום שבו יוכלו לרקוד את אהבתם.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ