בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
 

אתם מחוברים לאתר דרך IP ארגוני, להתחברות דרך המינוי האישי

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

למה להקים מפעל אם אפשר לעשות אקזיט?

אקזיט כמו זה של ווייז מייצר אתוס עכשווי של ריצה לטווחים קצרים ומימושים מהירים

68תגובות

היוזמה של שר החינוך שי פירון להחזיר את החינוך המקצועי לבתי הספר, שתוארה כאן בשבוע שעבר, מוצאת את התעשיינים מרוצים. סוף סוף מישהו מדבר על מפעלים ועל יצרנות, ולא על עסקי אוויר ותעשיית חלומות.

עד סוף שנות ה-90 היו התעשיינים הלובי החזק בישראל. ראשי ממשלות נועצו בהם, דברם נשמע בכל מקום, והעומדים בראש ההתאחדות המאגדת אותם היו אנשי עסקים מובילים ומצליחים כמו אלי הורביץ, דב לאוטמן ודן פרופר.

כתבות נוספות באתר TheMarker:

10 דברים שכדאי לדעת לפני ששולחים הודעה בווטסאפ

לראשונה: רגל ביונית שניתן להניע בעזרת מחשבה

התמורות שעבר המשק מאז, ובהן צמצום חלקה של התעשייה, עליית קרנו של ההיי־טק והתחזקות המערכת הפיננסית - וכמובן הגלובליזציה ופתיחת המשק ליבוא - החלישו את מעמדה של התאחדות התעשיינים, ובשנים האחרונות שומעים מהם בעיקר כשהדולר נחלש או כשהריבית עולה.

אבל עכשיו מתעוררת שאלת החינוך המקצועי־טכנולוגי, וזו הזדמנות טובה לדון במצבה של התעשייה הישראלית ובפוטנציאל שלה. זה מחזיר לשולחן הדיונים סוגיות חשובות של פריון, יצרנות, תפוקות, חדשנות וכדומה, לאחר עשור ומשהו שבו השתלטו על השיח הכלכלי מושגים זרים לתעשייה כמו סטארט־אפ, אקזיט, הנפקות, אופציות וכל הג’ז הזה.

נניח שיוזמת שר החינוך תעלה יפה ונראה כאן נהירה של תלמידים וסטודנטים לחינוך מקצועי וטכנולוגי. נניח שיוקמו מוסדות מעולים להכשרה מקצועית, וייבנה אתוס עדכני ויוקרתי לעבודות יצרניות.

האם זה מבטיח לתעשייה הישראלית רנסנס? האם נראה חזרה מסיבית להשקעות במפעלים, במכונות ובציוד? או שאולי נגלה שהכוחות המניעים של הכלכלה והיזמות הישראלית הם אחרים, ונטועים עמוק בתעשיית החלומות של אקזיטים מהירים?

יש מי שיראה את הדיון על חזרה ליצרנות ולתעשייה כאנכרוניסטי, בעולם גלובלי שבו ייצור הוא עניין של המזרח הרחוק, ואילו חדשנות ושירותים פיננסיים מתוחכמים הם עניין לכלכלות מערביות מפותחות. אבל חמש שנות משבר עמוק באירופה ובארה”ב החזירו את הדיון על ייצור ותעשייה לאופנה.

הנציבות האירופית הכריזה באוקטובר 2012 על תוכנית לתיעוש מחדש (Reindustrialize) של היבשת, כדי להתמודד עם המשבר שהיכה בה חזק יותר מבכל יבשת אחרת. אירופה גיבשה תוכנית עם יעד להגדלת חלקה של התעשייה בתוצר מ-16% כיום ל-20% עד 2020 , והמתכון לכך מתבקש: השקעה בחדשנות, שיפור תנאי הסחר ופיתוח שווקים, גישה למקורות מימון והשקעה בהון אנושי.

ישראל רחוקה מלהיות מעצמה תעשייתית. חלקה של התעשייה בתוצר צנח בשלושת העשורים האחרונים מ-24.6% ל-12.6% בלבד. אחת הסיבות לכך היא חיסול מפעלי הטקסטיל ותעשיות בסיסיות, וזה בסדר, אלא שבמקומן לא התפתחו מספיק תעשיות אחרות שיתפסו נתח משמעותי מהכלכלה.

כדי לבנות תעשייה איכותית נדרשים שלושה מרכיבים עיקריים: הון, הון אנושי ויזמות חדשנית. בישראל יש מספיק הון: כל שנה זורמים לשוק ההון הישראלי עשרות מיליארדי שקלים של כספי פנסיה שמחפשים שימושים ראויים.

לא פעם, עקב היעדר שימושים ראויים, הכסף זורם לשימושים פחות ראויים: חברות אחזקה, השתלטויות ממונפות, הרפתקאות נדל”ן ברחבי הגלובוס. הון אינו הבעיה של התעשייה הישראלית. אבל ייתכן שהתשואה להון היא כן בעיה של התעשייה: אלה השקעות עתירות הון לטווח ארוך, שאינן מתאימות לספקולנטים ולמשקיעים אופורטוניסטים. סיבובים אפשר לעשות בנדל”ן או בפיננסים. לא בתעשייה.

החינוך המקצועי אמור לטפל ברכיב השני, ולהכשיר אנשי מקצוע מעולים: מהנדסים, הנדסאים, מתכנתים, פיסיקאים, כימאים, רתכים, חשמלאים, אלקטרונאים, טכנאים ועוד. כבר כיום יש מחסור כרוני בכ-20 אלף עובדים מסוג זה במפעלי התעשייה בישראל.

כשלי החינוך המקצועי שהוזכרו כאן בשבוע שעבר (כלומר הפיכתו לברירת מחדל לתלמידים בעלי הישגים נמוכים בפריפריה) לא צריכים להוות חסם להקניית חינוך מקצועי־טכנולוגי מתקדם בשיטות שונות מאלה שבהן השתמשו בעבר.

לא עוד הסללת תלמידים בני 15 למקצועות לא מתאימים כעונש על הישגיהם הלימודיים הירודים, אלא בניית מסלולי לימוד מתקדמים עם יותר השקעה ושנות לימוד ומעמד מקצועי גבוה - עם דגש טכנולוגי יותר ובגילים מאוחרים יותר.

האטרקטיביות של החינוך המקצועי־טכנולוגי תיגזר מהפוטנציאל התעסוקתי והמעמדי של המקצועות שיילמדו. וזה מביא אותנו לרכיב השלישי והמסובך מכולם. אין ויכוח שישראל היא מדינה יזמית וחדשנית. רואים זאת בשורה של פרמטרים כמו מספר חברות הסטארט־אפ, מספר הפטנטים, ההישגים של התעשיות הביטחוניות, מספר האקזיטים, מספר החברות הטכנולוגיות הרשומות למסחר בנאסד”ק ואולי גם מספר פרסי הנובל.

המשק נהנה מגל האקזיטים שמכניסים כסף לקופת האוצר ונרשמים בחשבונאות הלאומית כ”יצוא שירותי תוכנה”. אבל האם החדשנות הזו מתועלת למקומות שמאפשרים למשק לממש את כל פוטנציאל הצמיחה שלו ואת פוטנציאל התעסוקה שלו?

היזם הבודד לא רואה לנגד עיניו את החשבונאות הלאומית או את שיעור האבטלה, אלא את הרעיון שלו, וככה זה צריך להיות. הממשלה אולי יכולה לעזור לו ולתעל אותו באמצעות תמריצים לתחומים שהיא מעוניינת לקדם, אבל מי אמר שהממשלה יודעת טוב יותר מהשוק היכן כדאי להשקיע את השקל הנוסף?

אם נניח בצד את התמריצים הממשלתיים ונבחן את תמריצי השוק, נגלה שיזמים, מנהלים ומשקיעים צריכים תשוקה יוצאת דופן כדי להשקיע בתעשייה. אם ניקח את ההיי־טק לשם השוואה, נראה שלמרות שיעור הכישלונות הגבוה מאוד של חברות סטארט־אפ, התמריץ להשקיע בהן עדיין גבוה יותר מאשר בתעשייה: גם בגלל המימון הזר (קרנות הון סיכון, אנג’לים), גם בגלל ההשקעה ההתחלתית הנמוכה יחסית (כמה חבר’ה וכמה מחשבים במשרד מעופש, לעומת בניית מפעל וקווי ייצור עם כל הביורוקרטיה הנלווית לכך), וגם בגלל המהירות היחסית שבה אפשר לעשות אקזיט.

לא מעט היי־טקיסטים בונים חברות כדי למכור אותן תוך כמה שנים. תעשייה היא ריצה למרחקים ארוכים הרבה יותר. אפשר להיאחז בשתי דוגמאות נהדרות ומוצלחות מהשנה האחרונה. חברת ישקר של סטף ואיתן ורטהיימר הוקמה ב-1952 ונמכרה לוורן באפט ב-2006 (80% תמורת 4 מיליארד דולר), ולפני כמה חודשים נמכר הנתח האחרון שלה (20% תמורת 2 מיליארד דולר).

54 שנה לקח לוורטהיימר למכור את מפעל חייו לבאפט. לעומתה, חברת הניווט הלווייני ווייז (waze) נמכרה לגוגל השנה בכמיליארד דולר - חמש שנים בלבד לאחר שהוקמה. אפשר לטעון שכל מקרה לגופו, שאין מה להשוות וכולי, אבל המידע הזה מחלחל לתודעה של יזמים ומשקיעים, ומייצר אתוס עכשווי של ריצה לטווחים קצרים ומימושים מהירים על פני השקעות כבדות וארוכות טווח.

בשביל מה לטרוח להקים מפעל, לקנות מכונות ולאתר שווקים בחו”ל אם אפשר בזמן קצר הרבה יותר להמציא אפליקציה מדליקה, בלי להתלכלך בגריז?

אפילו המושיעות הגדולות של התעשייה המסורתית, קרנות ההון־סיכון שהצילו לא מעט מפעלים שנקלעו למצוקה, עובדות בטווחי זמן קצרים יחסית של כמה שנים - כי גם הן צריכות תשואה על השקעתן.

הן אמנם מביאות כסף, אנרגיה חדשה ויכולות שיקום למפעלים, אבל במקרים מעטים הן מצליחות לייצר להם אופק. במקרים רבים אחרים זה מסתיים עם סיבובים פיננסיים וטיפולים קוסמטיים לחברה, בדרך למימוש ההשקעה.

כל זה משאיר אותנו עם סימני שאלה גדולים לגבי היכולת לבצע תוכנית תיעוש מחדש של הכלכלה הישראלית כפי שמנסים לעשות באירופה. כדי שזה יצליח, צריך להנחיל חינוך מקצועי וטכנולוגי לא רק לתלמידי תיכון, אלא גם ליזמים, למשקיעים ולגופים מממנים - כדי לוודא שלאותם סטודנטים ותלמידים יהיה מה לעשות עם המקצוע שרכשו. ואולי העתיד שלנו נמצא בכלל במקומות אחרים ולא בתעשייה.

נ.ב

יש שתי סוגיות שאמורות להאיץ את הדיון בשאלת החינוך המקצועי־טכנולוגי והתיעוש מחדש של ישראל: תגליות הגז הענקיות בחופי ישראל ושילוב החרדים בשוק העבודה. הגז מאפשר אנרגיה זמינה, זולה ונקייה, שעל בסיסה אפשר לבנות תעשיות כבדות. כניסת החרדים לשוק העבודה מחייבת יצירת מקומות עבודה ותנופת השקעות מחודשת בתחומים יצרניים.

יש כאן הזדמנויות מעניינות לכלכלה הישראלית, אבל יש גם חשש שהן יוחמצו ושהחרדים ייכנסו לתחומים לא יצרניים כמו פיננסים או מגזר ציבורי. מה שברור הוא שהדיון על חינוך מקצועי ותיעוש מחייב הסתכלות רב־מערכתית וקבלת החלטה מהירה על מנועי הצמיחה של המשק הישראלי. זו לא יכולה להיות רק החלטה של שר החינוך.
 



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו