הנרי קיסינג'ר: "אתם יודעים שהצלנו אתכם ב-73', נכון?"

לרגל ציון 40 שנים למלחמת יום כיפור, נעתר שר החוץ האמריקאי דאז לספר על השעות שלפני פרוץ המלחמה, 
על השיחות עם גולדה ורבין, ועל יוזמת השלום האמריקאית

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אמיר אורן
אמיר אורן

משרדו בפארק אבניו שבמנהטן גדוש בתמונות ובמזכרות מסין - המדינה הממקדת בשנים האחרונות את מרצו של הנרי קיסינג׳ר יותר מכל. מלחמת יום הכיפורים, שנפתחה מחרתיים (ראשון) לפני 40 שנה וששאבה אליה את קיסינג׳ר לשמונה חודשים גדושים ומסעירים בניהול משברי האזור, עד להפסקת האש והפרדת הכוחות בחזית ישראל־סוריה, היא זיכרון רחוק. קיסינג׳ר בן ה-90 חד וצלול כתמיד, אם גם מתרפק לעתים על זכר בני־שיחו הישראלים שאינם - גולדה מאיר, יצחק רבין, שמחה דיניץ - וברצותו, נשמע רגשנון, קצת רגשן וכתמיד שנון.

בקיץ שעבר נעתר קיסינג׳ר, לאחר סירוב ממושך, לשבת מול המצלמות של הסדרה התיעודית ״לא תשקוט הארץ״ (מפיק־במאי: עמית גורן), שתשודר בשבועיים הקרובים בערוצים 1 ו-8. לדברי ידידיו, הוא נרתע מלשוב ולדוש באירועי 1973, מפני שאינו רוצה לפתוח פצעים ישנים - הביקורת עליו בישראל ובקרב יהדות ארה"ב, מצד מי שלא היו מודעים למלוא עזרתו החיונית, גרמה לו עוול צורב - ואין לו עניין בחידוש מחלוקות עתיקות; הוא מכבד ומחבב את מי שהוצג אז כיריבו במאבק על הרכבת האווירית, שר ההגנה ג׳יימס שלזינג'ר.

קיסינג׳ר העמיד תנאים, לדעת מראש על מה יישאל - ״כמה מהשאלות ישראליות קלאסיות״, העיר - ולפרסם את תשובותיו במלואן, ללא קיטוע. על סעיף אחרון זה התעקש עד כדי כך, שהאישור הראשון שהודפס במשרדו והוגש לחתימת צוות הסדרה בוטל ונוסח מחדש, לצורך החלפת המלה ״מבינים״ ב״מסכימים״. בתשעה מעשרה מקרים, הסביר, הצטער כשהתפתה להתראיין. הוא לא התנחם בהשערה הסטטיסטית שאם כך, אולי זה יהיה הריאיון העשירי, שלא יספק לו עילה לחרטה.

קיסינג'ר כיוםצילום: אדם ורדי ועמית גורן מתוך הסדרה ״לא תשקוט הארץ״

גרסת קיסינג׳ר לאירועי 1974-1973 סופרה עד כה ברבבות עמודי מסמכים, ספרים, תחקירים ופרקי זיכרונות. הוא היה האדם המרכזי, אם כי לא הקובע היחיד ולא הסמכות העליונה, בתחומי החוץ והביטחון בממשל המתפורר של ריצ׳רד ניקסון. חולשת ניקסון, בגלל הסתבכותו בפרשת ווטרגייט, היא אחת הסיבות לטרגדיה הגדולה של מלחמת יום הכיפורים; היא מנעה ממנו לממש את תוכניתו ללחוץ על גולדה מאיר לגמישות מדינית, שהיתה מספקת לאנואר סאדאת עילה לבטל את ההתקפה המתואמת שלו עם חאפז אסד. קיסינג׳ר, היועץ לביטחון לאומי עד ספטמבר 1973 ואחר כך גם שר החוץ, היה אסטרטג עילאי, שווה־ערך לסאדאת. הוא ייצג את האינטרס האמריקאי, לא הישראלי, אך יצר חפיפה מרבית בין השניים. ישראל סמכה עליו, אך הקפידה להפעיל גם מנופים אחרים, בממשל (כמו יועצו של ניקסון, לן גרמנט) ובקונגרס.

הכל לכאורה ידוע מכבר, למעט אולי הכחשת קיסינג'ר ומשנהו ברנט סקאוקרופט שאיתות גרעיני ישראלי, אם בכלל שודר, נקלט בוושינגטון; אך חסר עד כה שיג ושיח מפורט, במגבלות השעה שהקצה, בין קיסינג׳ר לתקשורת הישראלית, החשודה בעיניו בהטיה נגד ממשלת ישראל לדורותיה. הוא ממליץ בעוקצנות "לנסות להשאיר מקום לאפשרות שהממשלה שלכם פעלה לעתים בתום לב, שממשלת ישראל ניסתה לקדם את האינטרס הישראלי״.

זהו קיסינג׳ר העכשווי. הוא היה פחות רך כלפי ממשלות מאיר ורבין בתקופה שלאחר מלחמת יום הכיפורים. ״קרו אז דברים רבים,״ הוא מסכים, ״והיה הקשר רחב, והיתה גם הבעיה הקטנה הזאת, שהצלנו אתכם ב-73׳, נכון? אז באמת ניתן לטעון שנהגנו בישראל בנוקשות״.

ניקסון רצה להשיק את יוזמת השלום שלו למזרח התיכון באביב 1973, אך אולץ להמתין לסתיו. ״משבר ווטרגייט הגביל את חופש התמרון הנשיאותי, אבל אשר ליוזמת השלום, מן הסתם השפיעה עלינו ההכרה שמוטב להמתין עד לאחר הבחירות בישראל (בסוף אוקטובר). עם זאת, נקטנו בצעדים מקדימים לקראת יוזמת השלום, בשתי פגישות עם היועץ המצרי לביטחון לאומי. חיוני לזכור שלא היו לנו יחסים דיפלומטיים תקינים או מגעים עם מצרים וסוריה״.

בשיחות עם היועץ חאפז איסמעיל, בסוף פברואר, ניסה קיסינג׳ר לקדם נוסחה של ריבונות מצרית מוכרת בכל סיני תמורת השלמה מצרית עם נוכחות ביטחונית מסוימת של ישראל. ״העמדה המצרית הבסיסית היתה התחייבות לנסיגה ישראלית לקווי 67׳, ואז - סידורי ביטחון מסוימים. זה התייחס לכל גבולות ישראל, לא רק לגבול המצרי, וזה היה המגע הראשון שלנו עם המצרים. ב-69׳ נאצר סירב לחדש את היחסים הדיפלומטיים״.

האם סאדאת היה מסרב להסדר נפרד בין ישראל למצרים? האמנם הדרך היחידה למניעת מלחמה היתה הסכמה ישראלית לנסיגה מלאה, בכל החזיתות?

״כך בהחלט זה נראה לנו. לא ידענו עד כמה ההצעה המצרית היתה אמיתית. לא היה סימן לכך שסוריה שותפה לה, והיינו בטוחים שישראל לא תשקול אותה בנסיבות ששררו אז, עם נוכחות סובייטית לאורך תעלת סואץ ופלישה סורית לירדן. כך שזו היתה הצעה כללית, שאותה התכוונו להסב להצעת־נגד לגישה של צעד־אחר־צעד ודיון פתוח בנסיגה״.

בהמשך, בדברו על כישלון מאמציו של שליח האו"ם גונאר יארינג ב-1971, כשניקסון וקיסינג'ר לא יצאו מגדרם לסייע לשר החוץ ויליאם רוג'רס לתגבר את יארינג, הוא אומר, "קל לאנשים להגיד, אם תחזרו לגבולות 67׳ ולמדינה שרוחבה 13 קילומטר, ניתן לכם שלום בלתי־מוגדר כלשהו, כשאחד הצדדים (אסד) בכלל לא מדבר עם אמריקאים ושני, עד כמה שידענו, הוא דמות מתוך האופרה ״אאידה״. לא ידענו כלום על סאדאת כשהגיע לנשיאות. הערכנו שלא יחזיק מעמד יותר משנה. גם את זה צריך להכניס להקשר - איש לא התייחס לסאדאת ברצינות רבה״. קיסינג׳ר מאשר כי גולדה ועמיתיה לא בטחו ברוג׳רס והעדיפו ערוץ ישיר לבית הלבן ואליו, אישית, ״אבל זו אינה עמדה ישראלית נדירה. כך קרה בממשלים רבים, ולא היה לכך קשר להחלטות שניקסון קיבל״.

על הזלזול באיומי סאדאת לצאת למלחמה ב-1973 אומר קיסינג׳ר, ״מהשאלה משתמע כאילו העובדה שהתחוללה מלחמה היא איכשהו באשמתה של אמריקה, כי איומו של סאדאת עמד לנגד עינינו. סאדאת השמיע איומים רבים במרוצת תקופה ארוכה. להערכתנו, לא היתה לו יכולת צבאית לממש את איומיו. זו גם היתה הערכת המודיעין הישראלי, שנמסרה לנו שוב ושוב; והיתה לנו תוכנית מוצקה לפתוח במשא ומתן לשלום, שאותה העברנו לסאדאת באמצעות יועצו לביטחון לאומי בידיעתם המלאה של הישראלים. לכן, האם אפשר היה להקדים את עיתוי יוזמת השלום? זאת אחת מאותן שאלות גדולות שעיתונאים יכולים לשאול לאחר 40 שנה״.

קיסינג'ר וגולדה מאיר בתחילת נובמבר 1973צילום: אי–פי

על המודיעין, הכישלון וההפתעה אומר קיסינג׳ר, ״ההנחה שמתוך שפע הבעיות שלנו בניהול מדיניות החוץ התחלנו פתאום לשים לב לבעיה הישראלית, כי התמניתי לשר החוץ (שבועיים לפני המלחמה), די מעליבה. הייתי היועץ לביטחון לאומי, זאת היתה אחריותי, בלי קשר לשאלה אם אני גם שר החוץ, להציב בפני הנשיא את החלופות והסיכונים. בשבוע שבו התחלנו לברר את המצב הטקטי, גרמה לכך העובדה שקיבלתי, בתוקף שני תפקידי, דו״ח מודיעין על ריכוזי כוחות מצריים וסוריים לאורך הקווים. ביקשתי מהסי־איי־אי ומסוכנויות המודיעין של ישראל התייחסות לדו״ח וביקשתי גם הערכה מחודשת אחת ליומיים, כדי שנוכל לשפוט אם יש סכנה מיידית״.

ביום שישי, 5 באוקטובר, הועבר לסקאוקרופט מסר מעודכן מישראל. ״נאמר לנו שהדאגה גוברת, אך לא שקיימת סכנה מוגדרת חדשה כלשהי, רק דאגה גוברת מאותם ריכוזי כוחות שנודעו לנו ושעלולים להיות בעצם חמורים יותר. התבקשנו גם למסור לערבים שלישראל אין כוונה להנחית מכה מקדימה, וכי לכן אל להם לבסס את המהלכים הצבאיים שהם שוקלים לבצע על חשש מפני התקפה ישראלית, וכך עשינו. לי הודיעו בשש וחצי בבוקר שבת, קרוב לאחת בצהריים לפי שעון ישראל. העיר אותי עוזר שר החוץ, סיסקו, ובפיו בשורה - המלחמה עומדת לפרוץ. היינו בניו יורק לעצרת הכללית של האו״ם, והוא העיר אותי ואמר שאם אתחיל לפעול מיד, כנראה שעדיין אספיק למנוע את פרוץ המלחמה. טילפנתי לשר החוץ המצרי ולשגריר הסובייטי. ניסיתי ללא הצלחה להשיג גם מישהו בצד הסורי״.

החלטת גולדה בבוקר יום הכיפורים להימנע ממכה מקדימה, ביוזמתה ולא כהיענות למשאלה אמריקאית (אם כי מתוך הכרת מדיניותם הקבועה של ניקסון וקיסינג׳ר), אישררה למעשה את הקו הישראלי שביטא המסר לסקאוקרופט בערב הקודם. ״האם החלטה זו, שהתקבלה מרצונה החופשי של גולדה, ללא בקשה מצדנו, היתה נבונה? אנחנו מדברים עכשיו על בערך שתיים בצהריים, לפי שעון ישראל, שעות מעטות לפני שההתקפה היתה אמורה להתחיל. לכן, השאלה הראשונה היא, עד כמה יעילה יכולה מהלומה מקדימה להיות בנקודה זו, ביום כיפור, בלי שחיל האוויר הישראלי מוכן לפעול נגד מערך הגנת הטילים שהסובייטים הציבו לאורך התעלה ושהתגלה כיעיל למדי במלחמה, עד לצליחת התעלה (בידי צה״ל). משום כך זה בעיני שיפוט סביר של גולדה, במאזן שערכה בין דימוי התוקפנות הישראלית, אילו פעלתם ראשונים, לבין היעילות האמיתית שהיתה מושגת בזמן הקצר שנותר״.

בשלושת הימים הראשונים של המלחמה המשיך הממשל להתכונן למלחמה הקודמת, ששת הימים. ההתפכחות הגיעה רק בבוקר יום שלישי, 9 באוקטובר. "עד אז נאמר לנו שהמבצעים הצבאיים מתנהלים, שהצבא המצרי יושמד, שהכוחות הישראלים יחצו את תעלת סואץ. המהלכים הדיפלומטים שלנו התבססו על הנחה זו. הסימן הראשון לכך שהדברים השתנו היה באותו בוקר יום שלישי, כשדיניץ והנספח הצבאי, האלוף מוטה גור, באו אלי לביקור. הם דיווחו לי שישראל ספגה אבידות כבדות בחזית המצרית וכי גולדה מבקשת לבוא לוושינגטון, בתחינה אישית לנשיא לסייע. למעשה, ניקסון לא היה זמין רוב היום, כי היה עליו להשתתף בביקור ממלכתי שאירח. אמרתי לשליחים מישראל שאעדכן כמובן את הנשיא מיד, ואכן עידכנתי אותו מיד, אבל שאני ממליץ בתוקף שראשת הממשלה לא תצא מישראל בעיצומה של המערכה כדי להגיע לאמריקה ולהתחנן לסיוע, משום שהצד השני יפרש זאת כסימן לחולשה עצומה. שנית, באשר לאספקת הציוד הצבאי, הבטחתי להם תשובה עד לאותו ערב; ובאותו ערב הודעתי לדיניץ שאנו מחוייבים למלא את מחסורה של ישראל בעקבות האבידות שספגה ושלפיכך ביכולתם להשתמש בכל העתודות שלהם, כי נשוב ונזרים להם אספקה. התחלנו להעביר מיד פנטומים, דומני שלושה ביום. עוד לפני כן, מאז מוצאי היום השני למלחמה, 7 באוקטובר, התחלנו לתת את מירב הציוד הטכנולוגי ש׳אל על׳ הצליחה להוביל״.

ב-12 באוקטובר ביצעה ישראל פניית פרסה: מהתנגדות להפסקת אש שתנציח הישגים מצריים בשטח להפצרה בקיסינג׳ר להזדרז ולהשיג הפסקת אש כזאת. ״ההחלטה שלנו, שהתקבלה בשעות הראשונות של המלחמה, היתה לא להרשות תבוסה ישראלית ולעשות ככל הנדרש להימנע מכך. האמנו גם שחשוב שהמלחמה לא תסתיים באופן שייצור רושם שישראל הובסה. היינו נחושים בדעתנו שבעקבות המלחמה תבוא יוזמת שלום, אבל שאסור לבסס אותה על תבוסה ישראלית. לכן חשבתי שלא היה זה רעיון נבון, ודירבנתי (את ישראל להגיע להישג) לפחות בחזית הסורית, כך שהמצב יוחזר לקדמותו לפחות בחזית אחת. זה הפך לחלק מהאסטרטגיה ואז פעלנו, לא במהירות מופרזת, לבצע מה שישראל ביקשה מאתנו. בחרנו בערוץ של הצעה מצד גורם שלישי, כדי שלא תהיה זאת ישראל המבקשת שביתת נשק, וביקשנו תחילה מבריטניה, ולאחר שבריטניה סירבה מאוסטרליה, להגיש את ההצעה. אבל סאדאת סירב.

"מדוע הוא סירב, למרות שכבר השיג את יעדו בעצם חציית התעלה? אני משער שהסיבה היא שלמדינאי אין קושי גדול יותר ממתינות בשעת מראית עין של ניצחון. סאדאת לקה בביטחון מופרז והחליט שלא להסתפק בקו שאליו הגיע, כמה קילומטרים מהתעלה, אלא לנוע לעבר מיצרי ההרים (מיתלה וגידי). לכן פתח בבוקר יום ראשון (14 באוקטובר) בהתקפת שריון, ותוצאות המערכה של השבוע הקודם התהפכו. מצרים איבדה מאות טנקים באותם יומיים. זה היה המבוא לצליחת התעלה בכיוון הנגדי״.

על גבו של קיסינג׳ר רבץ בניין כבד - לא הבית הלבן, אלא מכלול המשרדים של ווטרגייט. דווקא בעת שרצה להרוויח זמן להתקדמות צה״ל ממערב לתעלה, באמתלה של צורך בהעברת טיוטת סיכומיו עם הסובייטים לאישור הנשיא, החליש אותו ניקסון במהלך שנועד לחזקו. ״הקושי הבסיסי במרוצת כל פרשת ווטרגייט היה בשימור האמינות האמריקאית בעוד הסמכות הנשיאותית נמצאת במתקפה מתמדת. אבל עזרה לנו העובדה שהמנהיגים הסובייטים לא העלו בדעתם עד כמה באמת התפוררה הסמכות בתוככי המערכת (האמריקאית). כשהייתי בדרכי למוסקבה, ניקסון שלח לברז׳נייב מסר שהעניק לי סמכות מלאה ליישב את כל הסוגיות. יתכן שלא היה עושה זאת בנסיבות רגילות, אבל הוא פעל תחת לחץ אדיר להפגין שליטה רגילה בדיפלומטיה. אפשר להבין את זה וראוי לשבח את ניקסון על הסיבולת שהציג בכל שלבי המשבר. כידוע, זו היתה אחת ההזדמנויות הנדירות שבהן התנגדתי לקבלת סמכויות נוספות. טילפנתי לוושינגטון להתלונן על כך״.

ב-25 באוקטובר, כשצה״ל התעלם מהפסקת האש והשלים את כיתור ארמיה 3, נקלעו שתי מעצמות־העל לעימות מילולי שאיים להפוך לצבאי; היו שייחסו לו גם ממד גרעיני. ״הדיבורים על כוננות גרעינית הם במונחים עיתונאיים. הכוחות הגרעיניים שלנו היו תמיד בכוננות בדרגה 2, אחת פחות מהגבוהה ביותר, בעוד ששאר הכוחות היו לרוב בדרגה 4, כך שהעלאת הכוננות הכללית לדרגה 3 לא השפיעה על המערך הגרעיני. לא היה לנו עניין ביצירת סכנה של מלחמה גרעינית ממשמשת ובאה. היה לנו עניין בדבר הבא: קיבלנו מברז׳נייב מסר, בנימה שפירשנו כמאיימת, שאם לא נפעל במשותף נגד הכיתור הישראלי של ארמיה 3, אפשר שברית המועצות תחליט לפעול לבדה. לתגבור האיום, הופסקה פעילות השגרה של 10 מתוך 12 אוגדות הצנחנים בצבא הסובייטי, סימן מובהק להכנות.

"מה שהדאיג אותנו היה משהו שהתרחש בתחום הגרעיני. לכן, כאשר שלחנו תשובה שדחתה את הצעת ברז׳נייב, רצינו להבהיר שנתנגד לפעולה סובייטית חד־צדדית, וכל זה בשיא ווטרגייט. כדי לשדר את האזהרה, נקטנו צעדי כוננות שידענו ושתכננו שייצרו פעילות רבה ותעבורה כבדה בקשר, כגון העמדת אוגדה 82 המוטסת בכוננות והחזרת ימאי הצי השישי לכלי השיט שלהם. הדעה כאילו התקרבנו למלחמה גרעינית הפוכה ממה שהתכוונו לעשות - רצינו להבהיר שמהלך סובייטי ייתקל בהתנגדות מקומית. היו תזוזות גרעיניות קטנות, שבעצם לא היו שייכות לעניין״.

ושאלת השאלות, בנוסף לשאלת הכישלון במניעת המלחמה - מי ניצח בה. ״זה לא היה כמו ב-1967. במובן זה, לא היה נצחון ברור. ישראל הוכיחה שצבאות ערב בגיבוי סובייטי לא יוכלו להביס אותה, כי היא תמשיך ליהנות מגיבוי אמריקאי ומשום שכוחותיה, ברגע שהתאוששו מההפתעה, פעלו ביעילות ובתעוזה רבה. אבל ישראל למדה לקח חדש, שיכולת הסבל שלה מוגבלת. 2,600 החללים הנחיתו על ישראל מהלומה כבדה. ומכל מקום, יחסה של ישראל לחיי אדם היה לה לנטל, כי הוא גרם לפגיעות גדולה בנושא השבויים. יריבותיה ידעו שתמיד יוכלו לגעת בנקודה כאובה זו. 40 שנה אחר כך, מצבה של ישראל השתפר, היא חברה מקובלת יותר בקהילה הבינלאומית, היא השתתפה בתהליך שלום מייצב יחד עם אחדים מהמשתתפים באותה מלחמה; אבל (המלחמה) היתה התנסות כאובה, שהראתה את הטרגדיות והמורכבויות שבהצלחותיה של ישראל״.

מהם הלקחים שמנהיגי ההווה יכולים להפיק מהמשבר שניהלו סאדאת, גולדה וקיסינג׳ר?

״חיוני להבין שמה שעתיד להיעשות בסופו של דבר, כדאי לעשות כל עוד יש שולי החלטה, ולאור יעדים ברורים וארוכי־טווח. אמנם, זאת בעיה במדינה עם שולי הישרדות צרים מאוד״.

ולסיום, כמו כדי להדוף ביקורת סמויה על שסאדאת כרת שלום עם מנחם בגין תחת כנפי ג׳ימי קרטר ולא בחסות מי שסייע לו לעבור מהחוג הסובייטי לאמריקאי, או אולי באחד מאותם רגעים רגשניים המבצבצים מבעד לשנינות, אומר קיסינג׳ר, ״אני פשוט רגיש ל... הכרתי את כל האנשים הללו, הכרתי את רבין ואת גולדה, היתה להם מטלה נוראה וקל לחבוט בהם לאחר שנים ולומר שהיו יכולים לפעול טוב יותר".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ