האם מיכאל ביטון מירוחם יהפוך לכוכב בפוליטיקה הארצית? - סוף שבוע - הארץ

האם מיכאל ביטון מירוחם יהפוך לכוכב בפוליטיקה הארצית?

הוא נולד למשפחת עולים מרוקאית, היה קצין בגולני, התחתן עם אמריקאית, עף מבית הספר אבל למד באוניברסיטה. הוא מיודד עם הציונים הדתיים אבל מככב בגוש השמאל, ומעוניין להשכין שלום במזרח התיכון. הביוגרפיה של מיכאל ביטון - כרגע ראש המועצה המקומית ירוחם - כמו נכתבה לתסריט על אדם שנועד לגדולות (מישהו אמר מועמד לראשות הממשלה ב־2020?). אבל הוא מסרב לשחק את התפקיד שיועד לו לפי הכללים, ובדרך למעלה, הוא עתיד לצבור כמה אויבים

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

על הספה בסלון של משפחת ביטון בירוחם, בין הצעצועים של הילדים לערימת עיתונים תפוחה, מונח ברישול הספר “חלומות מאבי”, האוטוביוגרפיה של ברק אובמה מ–95’. עבור עיתונאי שממתין לפגישה עם מושא הסיקור שלו, נוכחותו של הספר שם היא בבחינת אנקדוטה מהבהבת, זמינה כמעט עד כדי גיחוך, קלה מדי באופן שמעורר כלפיה התנגדות אוטומטית. נו באמת, אסור להשוות.

או שאולי מותר? משום שקצת כמו ברק אובמה, גם מיכאל ביטון, שאמור בכל רגע לצאת מהמקלחת, הוא פוליטיקאי כריזמטי שפילס את דרכו מעמדה אנדרדוגית ומחזיק בתפיסת עולם סוציאל־דמוקרטית מוצקה, לפחות ביחס לאקלים הכלכלי שבו הוא נתון. אמנם, אחד הוא מנהיג העולם החופשי והאחר עומד בראש עיירת פיתוח של כ–10,000 תושבים, אבל יש כמה פרטים סמליים שמהם אפשר לדלות דמיון: שניהם נולדו והתחנכו בפריפריה - אובמה בהוואי, המדינה ה–50 של ארצות הברית, וביטון בירוחם; אביו של אובמה היה רועה כפרי ממוצא קנייתי ואילו הוריו של ביטון היו עובדי אדמה ממרוקו טרם עלייתם ארצה; אובמה למד בנערותו בבית ספר קתולי פרטי, ביטון התחנך בישיבה תיכונית. נקודת השקה מהותית יותר אפשר אולי למצוא בכך ששניהם חצבו את דרכם הציבורית במסלול ארוך של עשייה חברתית.

ביטון במפעל אקרשטיין בירוחם. "ריפמן בחור טוב, אבל הוא חשב שהוא מנהל הנגב"'צילום: קובי קלמנוביץ

אובמה שימש בתחילת דרכו רכז קהילתי באחת משכונות העוני של שיקגו, ואילו ביטון ייסד קבוצות להכנה לצה”ל, היה ממקימי עמותת קלי”ר ‏(קהילה למען ילדי ירוחם‏) ובהמשך שימש מנהל המתנ”ס ביישוב. אובמה שימש יועץ ומנחה ב”קרן גמליאל”, שמטרתה לטפח מנהיגות קהילתית באוכלוסיות מוחלשות וביטון ייסד את “צעירים בירוחם”, עמותה בעלת יעדים כמעט זהים שמתמקדת בפיתוח מנהיגות ועידוד מעורבות קהילתית בנגב. שניהם ישבו במועצות מנהלים של מוסדות העוסקים ביזמות חינוכית ונושאי סביבה. כסנטור של מדינת אילינוי, אובמה נבחר לשאת את הנאום המרכזי בוועידת המפלגה הדמוקרטית ביולי 2004, הבליט כישרון רטורי טבעי ומיד סומן כנכס אלקטורלי ברמה לאומית. ביטון, כראש מועצת ירוחם, קיבל כבוד דומה כשזכה לנאום ראשון בכנס שבו הציגה יו”ר מפלגת העבודה שלי יחימוביץ’ את תוכניתה הכלכלית, התקבל בהתלהבות ונחשב מאז לאס פוליטי. וישנו גם המרכיב הזהותי, שממנו אי אפשר להתעלם - היותם נצר לאוכלוסיות מודרות, שקופחו בידי הממסד ולרוב עדיין משלמות את מחיר האי־שוויון.

ביטון מגיע לסלון. שערו רטוב, פלג גופו העליון עדיין חשוף. הוא משתחל לטי־שירט רחבה וסנדלים, וכעת הוא זמין לראיון. אין ספק שסוללה של קמפיינרים, יועצי תדמית וסטייליסטים יצטרכו להרעיף עליו מניסיונם כדי שההשוואה לאובמה תהיה משכנעת, אבל לפחות מבחינת “הדיבור”, אותו רחש חמקמק שקשה לייצג נכוחה, ביטון לא רחוק משם. האיש שלפני הבחירות חוּזר על ידי כל מנהיגי גוש המרכז־שמאל ושבסוף בחר להתפקד למפלגת העבודה, אמנם טוען שכרגע כולו שקוע בירוחם, אבל השטח כבר מתחיל לבעבע לקראתו.

ביטון, רק בן 43, הוא שם חם בין צעירי המפלגה. “הזמנו אותו לסמינר של צעירים בעלי השקפות סוציאל־דמוקרטיות והוא נתן שם נאום יוצא דופן”, אומרת מאיה מארק, פעילה מרכזית במשמרת הצעירה של מפלגת העבודה. “מה שיפה במיכאל זה שסיפור החיים שלו והעשייה המקצועית שלובים זה בזה. למחויבות האידיאולוגית ולאינטגריטי שלו יש כיסוי. אתה פשוט מאמין לו”.

יחימוביץ. “קשה להפסיד ולחזור להנהגה”צילום: מיכל פתאל

ח”כ סתיו שפיר, שהתייעצה עם ביטון בטרם נכנסה לפוליטיקה ומקיימת עמו מאז קשר חברי הדוק, אומרת: ”אנחנו במפלגת העבודה מוכרחים לדעת למצוא מנהיגים מקומיים ואידיאולוגיים כמו מיכאל, מכל רחבי הארץ, ולאמץ אותם אל לבנו. ביום שמיכאל יצטרף אלינו בכנסת, הניסיון שיביא עמו יהיה יקר מאין כמוהו. אני צופה לו גדולות, ובטוחה שלא רחוק היום שבו הוא יהפוך לאחד ממנהיגי המפלגה הגדולים”. צריך להזכיר: בנובמבר הקרוב יבחרו מתפקדי העבודה יו”ר חדש או ישן, שלי יחימוביץ’ או בוז’י הרצוג, ובנקודת הזמן הזאת ביטון עדיין יישב בקצה הספסל, כלומר בירוחם. נותרה לו עוד שנה לפחות כראש מועצה ‏(מאחר שהוועדה הקרואה סיימה את תפקידה רק ב–2010 לא יתקיימו החודש בחירות ביישוב‏), כך שגם כשמכתירים נסיכים, עניין שראוי לגשת אליו בזהירות, כדאי לזכור שעוד נכונה לו כברת דרך בטרם ינסה להצדיק את הבאזז ברמה הארצית.

האמביציות, בכל מקרה, כבר שם. כאשר השיחה נעה לסוגיות מדיניות, ביטון מספר שיעד־העל הבא בתוכנית השלבים שבנה לעצמו הוא השכנת שלום במזרח התיכון - לא פחות. “או לפחות להיות מעורב ולהשפיע על תהליך כזה”, הוא מסייג. שאלתי את יחימוביץ’, שביטון נחשב לאחד מאנשיה, אם לאור נסיקת המניה שלו והאספירציות הברורות, היא לא חוששת שקרוב היום שבו ינשוף בעורפה. “אין אלמנט כזה בקבלת ההחלטות שלי”, השיבה. “אין ספק שיש בו פוטנציאל גדול, וכשהוא אומר שהוא מתכוון להשכין שלום במזרח תיכון הוא גם מתכוון לזה. הדרייב שלי זה להביא את האנשים הטובים ביותר למפלגת העבודה ואלו שיש להם אופק מנהיגותי. להרחיב את השורות ולא להקטין אותן. הצעד הבא שלו יהיה לפוליטיקה הארצית ואני בטוחה שזה יקרה ביחד איתי”.

הסיפור המורכב

22:30 בלילה, ורק עכשיו ביטון התפנה מסדר יומו. אנחנו נוסעים מביתו לבית קפה במרכז המסחרי של דימונה. הסיבה לכך פרוזאית - בירוחם עדיין לא הוקם בית קפה ‏(“אבל זה יקרה בקרוב, כבר גייסנו שפית”‏). הוא מציע שניסע בדרך הארוכה, היפה היותר, ועומד בשוליים בכל פעם שנדמה לו ששועל או ארנבת חוצים את הכביש ‏(“הבאתי אותך לספארי”‏). במכתש הגדול הוא עוצר, מציע שנתרשם מהנוף למרות החושך. אנחנו יוצאים מהמכונית, ביטון נשען על מעקה הבטיחות, משקיף קדימה ומספר ש”השבוע האחרון היה סוער ועמוס במחשבות”. מה שמעסיק אותו הוא ראיון שהעניק צביקה גרינגולד ל”גלובס”, שבו סיכם קדנציה כראש הוועדה הקרואה באופקים, והאשים את המדינה בהזנחתן של עיירות הפיתוח והפיכתן לגטאות חברתיים.

“אלה מתחמים ברורים עם גבולות המפרידים בינם לבין עולי המייפלאוור, האצולה שרכשה לעצמה את הזכויות על הארץ, לעומת העלייה האחרת שאנשיה נשארו עולים חדשים גם אחרי שהנינים שלהם נולדו בארץ, ותמיד מזכירים להם שהחלוצים היפים מפעם וצאצאיהם היו ויהיו מעליהם”, צוטט גרינגולד.

“זה מאסטרפיס”, אומר ביטון, “משום שאת הביקורת על הכשל המובנה משמיע מישהו שאי אפשר לטאטא בטענה שמדובר בעוד מזרחי מקופח של ‘מגיע לי’. מדובר פה בקול צלול של יציר תנועה הקיבוצית, בן להורים ניצולי שואה, סיפור של מופת ישראלי, סביבו נכרך המיתוס של ‘כוח צביקה’ במלחמת יום כיפור. כל נראטיב ציוני מכונן שתבחר - האיש הזה היה חלק ממנו. והנה הוא מגיע ברוח טובה לאופקים, מנסה להרים את היישוב על הרגליים ולא מצליח. הוא מרגיש שמפנים לו עורף, שמשהו לא עובד. ואנחנו מדברים פה על איש עסקים מצליח, ממקימי טבעול. ככה שהטיעון של ‘אתם הפוליטיקאים לא מסוגלים לנהל ולא מצליחים להתעלות מעל שיקולים קטנוניים של עסקנות’ פשוט קורס. המדינה ניהלה את היישוב והיא עוד רגע מחזירה אותו לנבחרי הציבור כשסיכוייו לשגשג אפסיים”.

ולמה שאתה לא תגיד את זה?

“דברים כל כך נחרצים, רדיקליים וחסרי תקווה, רק אדם כמו גרינגולד יכול להרשות לעצמו להגיד. אם אני, כראש מועצת ירוחם, מגיע לראש הממשלה ומתאר לו עד כמה המצב קשה, אוטומטית אני מסווג כבכיין. לכן מה שלקחתי מהראיון הזה הוא הצורך לספר סיפור מורכב, שבצד המצוקה יש בו גם התקדמות והצלחה. אני חייב את זה לעצמי ולתפקוד של האנשים שלי. זה גם יותר נכון מבחינת המסר כלפי פנים. אולי יהיה חסר כסף, אולי לא נקבל מהמדינה מה שמגיע לנו, אבל יש לנו יכולת לשנות את גורלנו ואנחנו נעשה דברים נפלאים. הקושי מטורף, החזיתות הפתוחות הן אינסופיות, אי הוודאות גדולה, אבל יש גם רגעי נחת רוח, גאווה.

“לא מזמן ניגשה אלי עיתונאית והשאלה הראשונה שלה היתה: ‘איך אתה מרגיש עם זה שהממשלה נטשה אתכם?’ רבאק, אותו דבר? זה משעמם, שטחי, אפילו לא מוסרי”, הוא ממשיך, “זה לא משנה אם הממשלה צודקת או לא. הסיפור הירוחמי מורכב מאנשים אינטליגנטים, לכידות קהילתית, יזמות חברתית, אופטימיות, אסתטיקה. כשמדברים על הקשיים, חייבים להתעכב גם על העוגנים של היופי”.

בין עגנון לביטון

הביתן של המכינה הקדם־הצבאית דרך ארץ שוכן בקצה המערבי של ירוחם, על פסגת גבעה שמתחתיה פרוסים חולות אינסופיים. שמש מתונה של אחר הצהריים חודרת בקלות מבעד לחלונות ומספקת תאורה חמימה לאירוע הפתיחה של המחזור החדש שאליו נרשמו כ–30 נערים, רובם תושבי הנגב. זוהי תפאורה מדברית שמתבקש להתפייט עליה, אך כאשר ראש המועצה מקבל את רשות הדיבור, הוא בוחר בפתח נאומו להרחיק דווקא לעיירה הגלותית שבוּש המשמשת רקע לנובלה “סיפור פשוט” מאת עגנון, ומצטט: “יש אומרים שכל הצרה משום שהעולם חלוק לעניים ועשירים. אפשר שדבר זה צרה. מכל מקום לא עיקר הצרה. הצרה היא שהכל בא במכאוב”.

המסר ברור: לכו, פעלו, קחו את גורלכם בידכם. אבל בפגישתנו הבאה אני שואל את ביטון אם מעצם השימוש בעגנון בפני אותם נערים, היתה איזושהי אמירה. “הם הולכים לצבא ושם ידרשו מהם להפגין אגרסיביות, קילריות, אבל בעינַי חייל ראוי, ערכי, ציוני, הוא חייל שיש לו יסודות רוחניים של משמעות, הבנה חברתית, איפוק, ובהחלט הייתי שמח אם הם יקפצו לעגנון מתישהו”, הוא משיב. “בניגוד לבגרויות, במכינה הרעיון הוא להתאהב בלמידה לשם למידה, והציפייה מהם היא להיפתח לטקסטים שעוסקים ברעיונות יהודיים, ישראליים, עולמיים - בין אם זה רש”י או עמיחי, מדרשי חז”ל או רביקוביץ”.

הטבעיות שבה מלהטט ביטון בין ארון הספרים היהודי למשוררים ישראלים מודרניים היא עניין ששווה להתעכב עליו. בהמשך גם יצטט משיריהם של ארז ביטון וסמי שלום שטרית. לריבוד התרבותי הזה יש ציר נוסף: ביטון מצליח לתמרן בכישרון בין שיח אינטלקטואלי חריף לעממיות חמימה. בבוקר אותו יום, בסבב בין המפעלים בירוחם לרגל החגים, עצרנו לצהריים בחדר האוכל של עובדי אקרשטיין. ביטון העמיס כרעי עוף וקוסקוס מהקונטיינרים השמנוניים, השתהה ארוכות ליד כל מי שניגש, החליק צ’פחות ועשה שימוש נרחב ב”נשמה” ו”כפרה” למיניהם.

בפגישתנו הבאה אני אומר לביטון שכל זה מאוד מרשים, גם אם לפרקים נראה כמעט מהונדס - כאילו פיצח את המתכון ומאז הוא משחק עם המינונים. “לא פיצחתי את המתכון, אני העוגה שנאפתה ממנו”, הוא מגיב. “נולדתי למשפחת עולים מרוקאית, האח הצעיר מתשעה, הורַי הגיעו מהרי האטלס, בבית דיברו רק מרוקאית ושלוּחית ‏(מכונה גם ברברית‏), אפילו בלי לספוח שום גינונים של קולוניאליזם אירופי. זוהי תבנית נוף מולדתי, כפי שאמר טשרניחובסקי. מצד שני גדלתי כאן, רציתי להיות צבר, הייתי קצין בגולני, עברתי איזושהי סוציאליזציה, התמערבות, התחתנתי עם אמריקאית, הסתובבתי עם אשכנזים, למדתי באוניברסיטה. אני מיקס. לבחון את הדברים מתוך מבט מכליל של זהויות ולא כנובעים ממורכבויות ומריבוי זה חטא גדול”.

הוריו של ביטון, אליהו ומסעודה, עלו ממרוקו ב–63’ היישר למעברה בירוחם, ועבדו בניקיון של מוסדות ציבור ובתים. מיכאל, בן הזקונים, נולד בירוחם. בשנים שבהן חי עם משפחתו הגדולה בדוחק, הוא נזכר בערגה. “אני כל כך גאה במדינה שעזרה להורים שלי”.

מיכאל ביטון. "יש לנו יכולת לשנות את גורלנו, ואנחנו נעשה דברים נפלאים"

זו עמדה לא נפוצה עבור יוצא מעברה.

“אני מניח שהיה קיפוח והיה עוול, אבל בסך הכל המדינה דאגה לנו לקורת גג זמנית, ואז לדירה, ואחרי 15 שנה קיבלנו בית צמוד קרקע שגם הרחיבו אותו עבורנו. היתה להורים שלי פרנסה והיתה פנסיה, שירותי בריאות, הילדים קיבלו חינוך טוב באפס עלות. היה יום חינוך ארוך עד ארבע, ארוחה חמה, שיעורים בכלכלת בית, מוזיקה וחקלאות. לא צריך לעשות אידיאליזציה של העוני והעובדה שכל הילדות ישנתי בסלון מעידה שהיה מחסור גדול, אבל הרגשתי חם ועטוף ומוגן. מדינת הרווחה פעלה בתפארתה”.

הוריך היו אנשים גאים?

“כן, גאים אבל לא גאוותנים. בטח לא כועסים או ממורמרים. יש שיר של ארז ביטון שבו אב אומר לבנו: ‘טוב חצי בית בארץ ישראל/ מהרבה בתים טובים ויפים בחוּסָה לָאָרֶס’. בשיר הזה מתואר איך האב נאלץ לעבוד בעבודות כפיים, בניקוי מחראות, והבן שמביט בו אומר: ‘ואני ברגעים של קִנטור ופיוס אומר לו:/ אֶוּוָּה בָּבָּה יוסף ‏(נו אדון יוסף‏)/ הטילו טלית בפניך/ ואיפה אתה ואיפה ארץ ישראל’. זאת אומרת, האב מפויס אבל הבן כעוס. ההתנגדות והעוצמות הרגשיות לא פרצו אצל הדור הראשון, הסתגלני, אלא חילחלו לילדים. במידה רבה זה כמו דור שני לשואה. זה מתחבר לסדרה של אמנון לוי ולאמוציות שהיא עוררה”.

כילד למד בישיבה בירוחם ולאור הישגיו נשלח לישיבה תיכונית בבאר שבע, שבה קובצו תלמידים מצטיינים מכל הנגב. שם התקשה, הציונים צנחו, וגם המרחק מהבית הציק. בסוף כיתה ח’ נפלט משם ועבר ללמוד בתיכון דתי בדימונה. גם שם לא הסתדר, ביקש לעזוב וניסה את מזלו פעם נוספת בבאר שבע. בישיבה התיכונית הסכימו לקבלו, אבל הרומן שלו עם המערכת המשיך לקרטע ובכיתה י”א נשר. “הייתי ילד טוב וערכי, אבל לא היו דמויות חינוכיות שתפסו אותי. השפה האמונית־יהודית לא היתה רוחנית או רגשית, אלא ליטאית ונוקבת, אכזרית כזאת. זה לא דיבר אלַי. אבל זה לא שהסתובבתי ברחובות. הייתי חניך בבני עקיבא, הדרכתי בקורס סיירות”.

את הבלבול של אותן שנים הוא מייחס גם לשבר המשפחתי שפקד את משפחתו, כשאחיו אברהם נפטר במפתיע בגיל 20. הוא עבר תאונת דרכים בצבא, חזר הביתה עם פגיעת ראש אבל בריא לכאורה, אך במהלך השבת קרס ומת. “זו היתה תעלומה. ההורים התמוטטו, נעשו חולים מאוד. אחי בחר לחיות כחילוני ואני עוד הייתי נער, אז לא זכיתי לנהל איתו שיחה מעמיקה לפני שהוא נפטר. בתקופה ההיא היו לי עוד ארבעה אחים לא־דתיים ושלושה מהם בסוף חזרו בתשובה, חלקם בעקבות האירוע הזה”. גם אצל מיכאל התגלו לבטים אמוניים. הוא התגייס לגולני, הוריד את הכיפה, שכר דירה קטנה בירוחם ליד ההורים וגמר אומר לחיות כחילוני. כעבור שנה החל להרהר במהלך, ונסוג מנחרצותו. הכיפה אמנם לא חזרה, אבל היום הוא מגדיר עצמו אדם מסורתי.

ב–90’ בחר הבמאי איתן אורן בביטון לאחד מגיבורי הסרט התיעודי “להיות קצין”, שעקב אחרי צוערי חי”ר במהלך הכשרתם בבה”ד 1. הסרט זכה בזמנו לפופולריות רבה, הועיל למערך יחסי הציבור של צה”ל, אבל בו בזמן שמר על נימה של ריחוק מהממסד הודות לדיאלוגים כנים ותמימים של גיבוריו, שלא היססו לפקפק ולהטיל ספק בדוגמות הנוקשות של המערכת הצבאית. הבמאי ליווה את הצוערים, בין השאר, בשבת שבה נשלחו לתעסוקה מבצעית בג’בליה, ותיעד אותם חודרים למרחב הפרטי של תושבי מחנה הפליטים. ביטון אומר בסרט: “אני לא יודע איך אפשר לסיים סיפור כזה, אבל בטוח שחייב להיות לזה סוף מתישהו”. לפני כשנה סגר מעגל כשהוזמן לנאום בכנס של J-Street, שדולה יהודית־אמריקאית שתומכת בקידום הסדר שלום עם הפלסטינים שהוקמה כאלטרנטיבה לקו הימני של אייפא"ק. “יש לי חמישה ילדים”, מנה את שמותיהם מעל הפודיום, “ואני לא רוצה שהם יחוו את הקושי המוסרי של שירות בשטחים”.

עם אילנה סגל, חניכה בקן הירושלמי של בני עקיבא, קיים בנעוריו קשר בהתכתבות, אבל רק כשהגיעה לירוחם כדי להדריך בגרעין נח”ל נפגשו, נעשו חברים וכעבור ארבע שנים התחתנו. אחרי הצבא, ובתום שנתיים כמדריך במרכז ללימודי שדה בירוחם, החליט ביטון שהוא מעוניין להירשם ללימודי פסיכולוגיה, וידע שכדי לעמוד בסטנדרטים האוניברסיטאיים עליו לשפר את האנגלית. הוא ואילנה טסו לקונטיקט והתאכסנו אצל קרובת משפחה. בבקרים שימש ביטון כמטפל לשני ילדים יהודים ‏(“למעשה הייתי אוֹפּר”‏), חילטר מדי פעם בניקיון בתים ‏(“היתה לי הכשרה טובה מהבית”‏) ובערבים למד אנגלית. אשתו לימדה עברית בבתי ספר יהודיים באותה תקופה. כשחזרו לארץ השלים בגרויות, נרשם לאוניברסיטת בן גוריון, סיים את התואר אך לא המשיך בתחום. את התואר השני עשה בניהול מלכ”רים מטעם האוניברסיטה העברית. בצד פעילות רציפה של יזמות חברתית, הוא ואילנה, מנחת קבוצות בעמותות ומוסדות חינוך, גידלו חמישה ילדים.

לפני כארבע שנים התקבל לתוכנית יוקרתית מטעם מכון מנדל, שמאתרת דמויות בולטות בעלות פוטנציאל מנהיגותי, ובמשך שנתיים מכשירה אותם להשתלבות בעמדות מפתח במערכות ציבוריות. בעיקרון אמורים עמיתי מנדל להתנתק מהעשייה השוטפת, ולצורך כך מקצה להם המכון מלגת קיום נדיבה, אך ביטון החל להריץ את מועמדותו לראשות המועצה עוד במהלך התוכנית. אף על פי כן סיים בהצטיינות. “יש אצלו שילוב נדיר של אומץ וצניעות והוא מיד בלט כמנהיג, אפילו בתוך קבוצה של מנהיגים”, מספר ד”ר אלי גוטליב, מנהל המכון. “באחת העבודות שהנחיתי, המשימה היתה לחבר בין הגות פילוסופית חינוכית לתצפיות בבתי ספר ומיכאל, שלא מגיע מרקע אקדמי כזה, דחה את הגשת החיבור כי הוא חשש שזה לא יעמוד בסטנדרטים של המכון. אבל כשישבתי איתו התברר שהוא קישר בין הניסיון שלו לרעיונות הגדולים באופן מרהיב ממש, והפגין יכולת ניתוח והמשגה ששייכת לשדה אקדמי שהוא לכאורה לא שייך אליו”.

עם אבו מאזן. חולם להיות מעורב בתהליך השלוםצילום: באדיבות יוזמת ז'נבה

מאלמקייס עד מצנע

כשמדברים על ירוחם מדברים על עיירת פיתוח, ומתכוונים בדרך כלל לתבשיל עכור למדי שלתוכו דוחסים בגסות נוף מדברי, קיפוח, עוני ושיעמום. כל כך הרבה פעמים סוקר היישוב בהקשרים שליליים - גירעונות, אי יציבות שלטונית, סיאוב - עד שעם השנים הפך סמל לכישלון הפרויקט של עיירות הפיתוח, מעין אנדרטה חיה לאפלייתם של יוצאי צפון אפריקה ששוכנו במעברות. אמנם בשנים האחרונות, עם השיפור שחל במערכת החינוך, טפטופי הגירה של אוכלוסיות חזקות ותנופה מסוימת של בנייה, הצליחה ירוחם לזכות לדימוי מעט עגול ומורכב יותר, אך עבור מי שאינו חי ביישוב, ההיענות לסטיגמה היא עדיין פיתוי שקשה לעמוד בו.

קחו למשל את התכונה המסוימת ליד תחנת הפיס, בדרך הראשית של העיר, שכמו מזמנת אותך לעשות שימוש באם כל הקלישאות של כתבת צבע על הפריפריה: זוהי קרוב לוודאי התחנה היחידה ביישוב, שבה מתגודדים מובטליו, שותים קפה שחור בכוסות שקופות קטנות ומחוררים כרטיסי ווינר ולוטו, “כי אולי משם יבוא המזל”. ביטון, שמודע לנטייתה של התקשורת לדבוק בשבלונה, מעוניין להציג בפנינו ירוחם אחרת.

הסיבוב שלנו מתחיל במרכז לטכנולוגיה חינוכית ‏(מט”ח‏) שחנכה סניף בירוחם לפני כחצי שנה בהשקעה ראשונית של מיליון דולר. מתוך הקומפלקס עובדים גם 12 מתכנתים של קמביום, בית תוכנה לפיתוח מערכות אינטרנט ואפליקציות מובייל, וידיאו ומערכות מידע. “תמיד היו אנשים טובים בירוחם אבל היום גם יש להם יותר הזדמנויות להצליח”, אומר דוד זלצר, מנהל החברה, שעבר לירוחם לפני כ–13 שנה. משם אנחנו עוברים לבית המלון הראשון בירוחם, שנבנה בהשקעה של כ–20 מיליון שקל ואמור להיחנך באפריל הקרוב. המלון, בסטנדרט של ארבעה כוכבים, יכיל 48 סוויטות, וביטון מקווה שהוא יהיה אבן שואבת לתיירות במכתש הגדול ובאגם ירוחם, פרויקט שאפתני שכבר שנים מסרב להתרומם וסוף סוף מראה סימני חיים.

התחנה הבאה שלנו היא מרכז המדעים, שאליו מתנקזים תלמידי התיכון הממלכתי, הישיבה לבנים והמדרשה לבנות. אחת המטרות העיקריות של המרכז היא להנגיש את לימודי הפיזיקה לתלמידי ירוחם ולדרבן אותם לגשת לבגרות ברמה של 5 יחידות. בשנה שעברה החל לפעול מסלול מקביל ללימודי כימיה. גאוות המקום היא חוגי הרובוטיקה שכבר הפכו למוסד ירוחמי. 450 תלמידים, מגן ועד כיתה י”ב, משתתפים בתוכנית, וכמה קבוצות אף ייצגו את היישוב בתחרויות יוקרתיות בחו”ל וחזרו עם פרסים.

גם בתעשייה, עמוד השדרה התעסוקתי של ירוחם, נרשמות תזוזות חיוביות. במפעל של אקרשטיין, למשל, גויסה לאחרונה מחלקה של כ–30 עובדים חדשים שאחראית על מוצרי עיר הבה”דים. ביטון, שנחוש להראות לי את המתחם שהוקצה לפרויקט, מטפס על קלנועית, מתניע ומתמרן בין צינורות ביוב אימתניים לפילבוקסים מבטון שמונחים על הארץ בחתיכות. “אבל חשוב לי שלצד זה שאני מראה לך צמיחה ועשייה, תהיה מודע גם לעננה הגדולה שמרחפת מעלינו תמידית”, הוא מדגיש, “עננה של מחסור במשאבים, של יותר צרכים מפתרונות, של מצוקה תעסוקתית. כל יום אני פוגש את הכאב”.

ירוחם, שמעולם לא חוותה עדנה כלכלית, מנתה כבר בראשית שנות ה–60 כמה אלפי תושבים, אך בעוד אוכלוסיית המדינה הכפילה עצמה מאז בטורים הנדסיים, הגידול הטבעי פסח על היישוב וכיום, לפי נתוני רשות האוכלוסין, מתגוררים בו בסך הכל 9,777 תושבים - עלייה זניחה במספרם בפרק זמן של יותר מ–50 שנה. ב–79’ מונתה ליישוב לראשונה ועדה קרואה, כאמצעי לבלימת קריסתו. ארבע שנים אחר כך קיבל לידיו את המפתחות ברוך אלמקייס ממפלגת העבודה, אדם צבעוני וטמפרמנטי, שהרבה למחות על הזנחתן של עיירות הפיתוח וכאקט סמלי הכריז על הקמת “מדינת ירוחם”. עד היום זוקפים לזכות אלמקייס את סלילת כביש הנפט, שקירב משמעותית את ירוחם למרכז הארץ, אך הקדנציה הראשונה שלו תיזכר בעיקר בשל הידרדרות היישוב לשפל תעסוקתי חסר תקדים, השקעות תמוהות וצפצוף על כל עקרונות המינהל התקין, שהובילו את שר הפנים אז, אריה דרעי, לפזר את המועצה.

בבחירות הבאות ניצח מוטי אביסרור, איש הליכוד, שכיהן בתפקיד במשך 12 שנים, שיקם את המערכת והזניק את אחוזי הזכאות לבגרות. מערכת החינוך קיבלה פרסים, משרד הפנים תיקצב בנדיבות, אך בבחירות של 2003 הודח אביסרור. כישופי רבנים, דילים פוליטיים ומעורבות גסה של עסקנים לכאורה, בצד שאננות במחנה של אביסרור, היתרגמו להפסד על חודם של 50 קולות ולבחירתו מחדש של אלמקייס. מצב היישוב שוב הידרדר במהירות: כספים נזלו ללא פיקוח, הגירעון תפח, רבים ממנגנוני העירייה הושבתו ואנשי הציונות הדתית קראו למרי אזרחי נגד אלמקייס בעימות שמיד נצבע בגוונים עדתיים. ב–2005, אחרי לקט שערוריות ודוח חמור של משרד הפנים, הורה השר אופיר פינס על הדחתו של אלמקייס ובמקומו מונתה ועדה קרואה בראשותו של עמרם מצנע, שנדרשה להתמודד עם גירעון מדמם של 35 מיליון שקל ומוסדות חינוך ורווחה משותקים.

משרד הפנים נרתם לתוכנית החירום, שם כסף על השולחן ובהדרגה הוציא מצנע את העגלה מן הבוץ. החובות לעובדים כוסו, המתנ”ס נפתח מחדש וכך גם המרכז ללקויי למידה, המועדונית לנערות בסיכון והמרכז לקשיש. אחרי שלוש שנים בתפקיד הודיע שר הפנים מאיר שטרית שבכוונתו לפעול להשארת מצנע, וביישוב התארגן מעין ועד פעולה שעתר לבג”ץ בבקשה להשיב לתושבי ירוחם את הזכות לבחור.

לפני כחמש שנים ליוויתי אותם במאבקם, שלא צלח, במסגרת כתבה לעיתון “העיר”. התרשמתי אז שהתאגדותם לא משקפת את מצב הרוח ביישוב, ושרוב תושביו מוכנים לוותר על הדמוקרטיה, ובלבד שהמדינה לא תפקיר אותם לגורל המנהיגות המקומית שהעמידה את היישוב בפני שוקת שבורה. התחושה היתה שב”רחוב” - מושג בעייתי כשלעצמו - התמיכה במצנע גורפת וחסרת סייגים, ובאסירות התודה הזאת היה משהו מדכדך: במקום האפוף עננה סמיכה של ייאוש, אפילו מיצוי זכות בסיסית כמו קבלת משכורת, תאורת רחוב תקינה, מדרכות נקיות, מערכת רווחה מתפקדת - עניינים אלמנטריים של תחזוקת יישוב - התקבלו במחיאות כפיים סוערות.

שנתיים אחר כך סיים מצנע את כהונתו, כשהוא מחזיר את ירוחם לתושביה במצב טוב לאין ערוך. הבחירות שהתקיימו ב–2010 עוררו עניין רב ושיעור ההשתתפות הגבוה ‏(כמעט 70%‏), מלמד אולי שירוחם זקפה גו והיא להוטה לעצב את עתידה בעצמה. ביטון רץ ברשימה עצמאית שנתמכה על ידי קדימה והיה המועמד היחיד שנעזר במשרד יחסי ציבור מנוסה בניהול קמפיינים, בן חורין אלכסנדרוביץ’, שסייע לו לתרגם את חוסר הניסיון ליתרון, ובאמצעות שימוש עקבי במילה “עתיד” להציג את אביסרור, יריבו העיקרי, כמועמד ששייך לעבר. האסטרטגיה הזאת התבררה כיעילה. ביטון הפתיע עם ניצחון בסיבוב הראשון ‏(44.5% מהקולות‏), הביס את אביסרור ‏(30%‏) והותיר מאחור גם את מועמדי ישראל ביתנו וש”ס.

עם האישה, אילנה, וחמשת הילדים.”סיפור הקיפוח הוא משעמם, שטחי, אפילו לא מוסרי”

הגירעון הנצחי

כשהתיישב לראשונה בכס ראש המועצה, התברר לו שלמרות המחמאות והעיטורים שקיבל השלטון הקודם, הוא הותיר אחריו ירושה בעייתית. הבור היה עמוק: גירעון שנתי בסך 14 מיליון שקל והתחייבויות של כ–30 מיליון. “מצנע עשה דברים יפים אבל היו לו שנתיים אחרונות רעות עם הממשלה, שבהן הוא נאלץ לקחת הלוואות. לא בגלל חוסר תפקוד, אלא בגלל כשל מובנה בתקצוב ובחוסן המוניציפלי של היישוב. למעשה קיבלנו את ירוחם בפשיטת רגל”. כחצי שנה אחרי שנכנס לתפקיד ובשיאה של המחאה החברתית, עשה ביטון מעשה ויקי קנפו ויצא לצעדת מחאה מירוחם לבית ראש הממשלה. הרעש כנראה הועיל, ובמשרד הפנים התאימו לירוחם תוכנית הבראה. המדינה חילקה מענקים והלוואות וירוחם מצדה התחייבה לייעל את פעילות המועצה, לצמצם משרות ולהגדיל הכנסות.

“האתגר הראשון שלי היה לייצב את העסק. לאזן תקציב כל אחד יכול - פשוט חונקים את החינוך ואת הרווחה. אני רציתי איזון שיש בו תקווה וצמיחה”, אומר ביטון. שלוש שנים אחרי, איזון מלא טרם הושג אבל ממשרד הפנים נמסר ש”כיום הרשות עומדת ביעד גידול ההכנסות העצמיות, יעד הקטנת הגירעון השוטף וביעדים מרכזיים נוספים בתוכנית”.

כעת ביטון נושא עיניים להכרעה נוספת של משרד הפנים, שבה טמון הכסף הגדול באמת. ביולי האחרון הורה השר גדעון סער על הקמתה של ועדה לבחינת תוואי הגבולות בין רשויות מקומיות בדרום הארץ, שמסקנותיה יתורגמו להמלצות חדשות ביחס לחלוקת הכנסות מתשלומי ארנונה של מרכזי תעשייה, מסחר ובסיסים צבאיים. הוועדה תקבע מחדש את חלוקת ההכנסות ביחס למתקנים הקיימים, אבל עיקר חשיבותה הוא בסימון גבולות חדשים לקראת הקמת עיר הבה”דים - הנתח העסיסי ביותר. התוואי החדש צפוי לגרוע הכנסות מהמועצה האזורית רמת נגב, שהאתר נמצא כיום תחת שטח שיפוטה לטובת רשויות רבות, ובהן ערי פיתוח ומועצות בדואיות. עבור יישובי הנגב, שבמשך שנים התלוננו על תקבולי ארנונה לא הוגנים בשעה שהמועצות האזוריות המתפרסות על שטחי ענק גורפות הכנסות רבות ביחס לא פרופורציונלי למספר המועט של תושביהן - מדובר בבשורה. עבור ביטון, שהיה מהפעילים הקולניים למען השינוי, וגם הציב אותו בחזית קמפיין הבחירות שלו, יש בכך גם הישג פוליטי.

“אנחנו מוקפים בסיסים על קצה שטח השיפוט שלנו, הצבא מתאמן פה, מנווט פה בלילות, עושה טקסים, אבל 50 מיליון שקל של ארנונה בשנה מגיעים לרמת נגב ואפס לירוחם. הצדק הוא שמרבית הסכום יגיע אלינו, אבל אנחנו לא חזירים. אנחנו רוצים שיימצא פתרון הוגן לחלוקה הבלתי־צודקת שנעשתה באופן שרירותי”, הוא אומר.

המתנגד העיקרי לוועדה הוא שמואל ריפמן, ראש מועצת רמת נגב, שטוען שאת החלוקה המחודשת ניתן לבצע בהידברות בין ראשי הרשויות. העמדות השונות בקרב על הגבולות קיבלו צביון אישי, ואפילו עדתי, לאחר שבאחת הידיעות צוטט ביטון כאילו אמר: “ריפמן הוא בחור טוב, אבל הוא חשב שהוא מנהל את הנגב. יש לו טעות קטנה. צמחה כאן מנהיגות חדשה ביישובים ובעיירות הפיתוח: אני, מאיר כהן ‏(לשעבר ראש העיר דימונה‏) ורוביק דנילוביץ ‏(ראש העיר באר שבע‏) - דור שני לעולים ממרוקו, נחושים לתקן עוולות היסטוריות”.

היום הוא מסתייג מהדברים: “זו מניפולציה של כתב, וניסיון להסיט דיון על צדק חלוקתי למקום של זהויות. מצדי שיהיו פה קוריאנים ושם סינים. בוא נדבר בנתונים ובמספרים”. ריפמן, מצדו, לא נותר חייב וטען שמהאופן שבו ביטון מנהל את המאבק, נראה שהוא כבר פוזל לכנסת. “הואיל ושר הפנים הקים ועדה אנחנו נכבד את מסקנותיה. אני לא רואה טעם להיגרר לוויכוח הזה, אבל אם קראת שזה מה שאמרתי, אז אני לא חוזר בי”, אמר ריפמן ל”הארץ”. “הדברים נאמרו על סמך שיחות שהיו לי עם ביטון, שבהן הוא אמר לי שהוא מיצה את עצמו בירוחם ומתכוון להמשיך הלאה”.

עכשיו תורו של ביטון להדוף. “זה שקר. ריפמן הוא מניפולטור לא קטן והאמינות שלו מוטלת בספק. כשהתחלנו להיאבק הוא שכר לוביסטים שגיבשו אסטרטגיה לפגיעה בשמי הטוב. זה לא שווה התייחסות. הנושא הזה כל כך מובהק באמת שלו, כך שברור לי שההכרעה תהיה לטובת ירוחם. ריפמן לא ספר אותנו. הוא אמר לאנשים ‘אצלם בירוחם, קואליציה, אופוזיציה, עוני - לא יהיה להם זמן לריב איתי’. הודעתי לו שיהיה רגוע - גם אם לא יהיה לי מה לאכול, אקדיש לזה לפחות חצי מזמני. ובאמת, הנושא הזה קיבל פומביות. לקחנו סוגיה שהיתה מתחת לשולחן ושמנו אותה במרכז כנגד כל הסיכויים”.

באופוזיציה שלך טוענים שאתה משליך את כל יהבך על עיר הבה”דים ובינתיים מסכים לפעול מתוך גירעון. זאת אומרת, שאתה לוקח מריפמן במקום לדרוש את הכסף ממשרד הפנים.

“מהעמדה של החבובות, אלה שצופים מהמרפסת יכולים להגיד הכל. המציאות היא שנכנסנו למועצה עם גירעון עמוק והקטנו אותו באמצעות תוכנית הבראה. את ההכנסות מעיר הבה”דים נראה רק ב–2015–2016, ועד אז אנחנו מסתדרים בלי הכסף הזה. הביקורת הזאת לא נקייה. היא מושמעת מהאגף שיש לו אמביציות שלטון”.

למעשה כל אזכור של הגורמים האופוזיציוניים בירוחם גורם לביטון מיד לעטות שריון ולעלות למתקפה. “אכלתי הרבה קש של חתרנות ומניפולציות פוליטיות. אנשים שמיניתי למשרות אמון חתרו תחתַי ובשנתיים הראשונות המועצה היתה לא יציבה. מקומות כמו ירוחם נוטים לפוליטיקה אכזרית. אצל חלק מהאנשים השתרשה התפיסה שהמועצה היא כלי שרת לפתרון עניינים אישיים. אנחנו מנסים לספר סיפור של טובת הכלל, של אכיפה, של סדר, אבל יש מי שמנסה למשוך אותנו לימים של פעם והוא פועל בדרכים כוחניות”.

תסביר.

“אתה לא נשפט על המעשים האסטרטגיים והצמיחה של היישוב, אלא על אם נתת לי עבודה, אם סידרת לאשתי להיות סייעת בגן, אם העלמת עין עבורי מעבירת בנייה, אם אירגנת לבת שלי מלגה. הדברים האלה קורים כל יום, זה בלתי נגמר. אומרים לי - או שתסתדר איתנו או שנכפיש אותך, נגיש תלונות שווא במשטרה, נשמיץ את משפחתך. המשפחה שלי משלמת את המחיר, אני רק משתדל שהוא לא יהיה יותר מדי דרמטי. לא מזמן הלכתי עם אשתי לחתונה ובן של אחד הגורמים שקשורים למועצה, שלא הסכמתי להתעלם מעבירת בנייה שלו, ניגש אליה וקילל אותה בפרצוף. מה היא אשמה? זה היה מאוד אלים”.

בדואים בחצר האחורית

בתחום יחסי החוץ של ירוחם, ביטון הוביל חזית נוספת בבואו לשרטט את גבולותיו הסופיים של היישוב, וגם היא, כצפוי, עוררה אמוציות רבות. ביטון הוא מאדריכליו של הסכם יוצא דופן, גם אם שנוי במחלוקת, להקמת יישוב בדואי שלצורך יישומו ייגרעו 500 דונם משטח השיפוט של ירוחם בגבולה הצפוני. היישוב, שייקרא רחמה, יהיה הראשון שיוקם במסגרת המתווה של השר לשעבר בני בגין להסדרת ההתיישבות הבדואית. ההסדר גובש בסדרת דיונים בין ביטון לשייח עודה זנון, ראש קהילת רחמה, ובליווי האלוף במיל’ דורון אלמוג, ראש המטה ליישום התוכנית להתיישבות הבדואים בנגב וניצב בדימוס יהודה בכר, מנכ”ל הרשות להסדרת התיישבות הבדואים.

לפי התכנון, בעוד כשלוש שנים אמורים 1,200 תושבי השבט שמקיפים את ירוחם להעתיק את ביתם הארעי למגורי קבע ברחמה. “הרווחנו סדר”, מסביר ביטון את ההיגיון הפנימי שבוויתור על פיסה מירוחם לטובת היישוב החדש. “לקחנו 300 משפחות שמפוזרות סביבנו על 20 אלף דונם, בלי חשמל וביוב, וריכזנו אותן ביישוב תחום של 2,000 דונם, שיש בו תשתיות, אפשרויות פרנסה. זה מהלך היסטורי שירוחם הובילה”.

שייח עודה זנון. 300 משפחות שרוכזו ביישוב תחוםצילום: אליהו הרשקוביץ

כיום ביטון יכול להרשות לעצמו להיות חגיגי, אבל הוא עוד זוכר את ההתנגדות העזה מבית כשהרעיון הוצג. “היה ברור שזה נושא טעון, בוודאי לאור האופי הימני של ירוחם”, אומר ביטון, “ואם מישהו טוען, ‘אני לא קיבלתי מגרש, למה שהבדואי לידי יקבל?’ אני לגמרי יכול להבין אותו. התשובה שלי, היא שזה האינטרס של ירוחם. ויתרת על חלק קטן ושיחררת את כל היתר”.

המהלך אושר רק לאחר שורה של דיונים מרים במועצה וכנס סוער, מעין הליך שיתוף ציבור מזורז, שהתקיים במתנ”ס. “הודעתי שאני לא אעשה את זה במחשכים ושאם מישהו ירצה להחטיף לי, שכולם יראו”. והוא חטף. התנדבותו לקרוע נתח מירוחם נוצלה היטב בידי מתנגדיו באופוזיציה, שטענו כי רחמה היא דה־פקטו שכונה ירוחמית, ואף העלו תיאוריה שלפיה ראש המועצה מעוניין להכניס את הבדואים לפנקס הבוחרים של היישוב. הללו גם התריעו מפני עירוב אוכלוסיות, הפיכתה של ירוחם לדו־לאומית ואף הזהירו שלא רחוק היום בו יתעוררו תושביה לקול תפילות מואזין.

“זו אחת הבעיות של הפוליטיקה המלוכלכת, זורעים דיסאינפורמציה, קשקושים והכפשות. ההקמה של רחמה כשכונה בתוך ירוחם מעולם לא עמדה על הפרק. מדובר ביישוב עצמאי. הפופוליסטים אמרו, ‘שיקימו יישוב במקום אחר, שיילכו לדימונה, שיתרחקו’. אם זו ההצעה, ירוחם לא שחקנית במשחק, ימשיכו להקיף אותה מכל עבר באופן בלתי חוקי. למדיניות של שב־ואל־תעשה יש מחיר קטסטרופלי. הקומץ שרוצה לנגח עושה שימוש בגזענות והפחדות שגם משרתות אידיאולוגיה”.

ואתה לא מונע מאידיאולוגיה?

“ניגשתי לנושא מתוך תפיסת עולם, אבל לא כפיתי אותה על תושבי ירוחם. היה לזה רוב במליאה עם חופש הצבעה. הכי קל להגיד Not in my back yard, אבל אני החלטתי להתמודד וברור לי שמתנגדַי ילכו נגדי חזק על הרקע הזה. אני כבר רואה את הסלוגן ‘ראש המועצה של הבדואים’, או משהו בסטייל הזה”.

רבים מהמיזמים החדשים בירוחם נשענים על גיוס תרומות מסיבי, תחום שביטון מצטיין בו. לאורך השנים עבר מול, או מטעם, גופים פילנתרופיים רבים ובהם הסוכנות היהודית, מגבית קנדה, הג’וינט וקרן רש”י. רשת הקשרים שטווה בארגונים הללו מסייעת לו היום למשוך את הכסף לירוחם. כאשר מדברים על השיטה הזאת במונחים של שנור ביטון מתקומם. “במקומות שבהם יש ואקום, שבהם המדינה לא ממלאת את תפקידה, זה ראוי ומוסרי לגייס כספים. 90% מהחינוך הבלתי־פורמלי בירוחם ממומן מכספי תרומות. תנועות הנוער, מרכז המוזיקה, מרכז הרובוטיקה, חוגי הסיירות - הכל תלוי בכסף חיצוני. המצוינות בחינוך היא הודות לשני מיליון שקל בשנה שמזרימה קהילת יהודי מיאמי. אם לא נגייס, לא יהיה.

“אני מכיר את החכמולוגים שאומרים שזה בושה שיישובי הנגב צריכים לקושש תרומות. זו תפיסה לא ישרה של המציאות, משום שאותם אנשים למדו באוניברסיטאות שבהן כל פקולטה או ספרייה הוקמו מתרומות. אלמלא התורמים הם היו לומדים באוהלים. אז בהיכל השן זה לגיטימי לגייס מאות מיליוני דולרים אבל בנגב לא? שלא לדבר על בתי חולים ועל צה”ל - הגוף שהכי ממומן בממשלה הוא גם הגוף הכי מגייס. אם גיוס המשאבים הזה הוא מוסרי, אז בירוחם הוא מוסרי על אחת כמה וכמה. לטעון אחרת זה דו פרצופיות”.

בימי חמישי משתדל ביטון להעביר את הלו”ז שלו לקפה דובנוב בתל אביב, הידוע כשורץ פוליטיקאים, בעיקר בימים שבהם הכנסת איננה פעילה. הרעיון ברור: להפגין נוכחות, לטוות קשרים, לחזק אחיזה בשלטון המרכזי. “אני אתן לך דוגמה כדי שתבין את הפטנט”, הוא מסביר. “שר כמו סילבן שלום, איש הנגב, אוהב את ירוחם, אני מאוד רוצה שהוא יגיע אלינו אבל הלו”ז שלו מטורף. כיוון שאנחנו יודעים שהוא מגיע קבוע לאכול בדובנוב אז תופסים אותו, מחליפים מילה ומתקדמים הלאה. כנ”ל לגבי שיחות עם אנשי עסקים, תורמים, עמותות. אתה צריך לשאוב את תל אביב אליך כדי שביום פקודה תדע לעשות עם המשאבים שימוש ראוי. אבל איך נגמרת הפגישה בקפה? בהתחייבות להגיע לירוחם כדי לראות את הדברים בעיניים. בדובנוב אתה זורע את הזרע, אבל אצלנו מכים בפטיש”.

שלום. מקפה דובנוב לביקור חם בירוחםצילום: אוליבייה פיטוסי

כמו מצנע, קודמו בתפקיד, גם ביטון השכיל לקשור ידידות הדוקה עם אנשי הכיפות הסרוגות, שהתיישבו בירוחם בראשית שנות ה–80, במטרה להשתלב במארג החיים הקהילתי של עיירות הפיתוח והקימו בה ישיבת הסדר משגשגת. מדובר בגרעין לא גדול אך משמעותי, שרבים מאנשיו הם אקדמאים ובעלי מקצועות חופשיים. אוכלוסייה חזקה, שהיתה חוד החנית במאבק להדחת אלמקייס. “הציונות הדתית היא בעלת ברית מופלאה שלי, משום שבאג’נדות החברתיות אנחנו לגמרי מתואמים. כולנו בעד צמצום העוני, העצמה של אוכלוסיות מוחלשות וחיים רוחניים”.

מברית כזאת אפשר רק להרוויח, בוודאי לנוכח המפה הפוליטית בישראל, וביטון הוא האחרון שיפקיר את המגרש הפוליטי, גם אם הדבר כרוך בהסתחבקות עם גורמים שאינם מהמילייה שלו. באחת מפגישותינו הייתי עד לשיחת טלפון שקיים ביטון עם אחד מעוזריו של שר השיכון אורי אריאל ‏(הבית היהודי‏), שמגלמת בזעיר אנפין את תלותה של הפוליטיקה המקומית בחסדי השלטון המרכזי, כמו גם את האופן שבו ניתן להניע תקציבים מצד לצד באמצעות דיבור פמיליארי וסחר־מכר עדין.

ביטון ניגש לשיחה הזאת במטרה להשיג מענק מתקציב המשרד שרובו יושקע בבנייתו של מרכז לקשישים ובשיפוץ שכונות ותיקות שנותרו מאחור מרגע שתשומת הלב הועתקה לשכונות החדשות ביישוב. אבל כדי לייצר אצל השר תמריץ לפתוח את הקופה הקטנה, תפר מעין עסקת חבילה שכוללת סיוע בהקמת בית כנסת חדש לקהילה הציונית־דתית, תקצוב מבנה שמיועד לקהילה החרדית ולבסוף השקעה בטיפוח השכונות. “תגיד לשר שאם הוא רוצה לעזור לציונות הדתית, שיקצה לירוחם שניים־שלושה מיליון שקל, ועל הדרך יסגור לי את הפינה עם החרדים ויקצה סכום לכלל הקהילות ביישוב”, אמר לעוזר, וידא שהמסר נקלט וקינח ב”זו תהיה עזרה אדירה, תודה נשמה”.

הנימה המתקתקה שהפגין בשיחה עם שליח השר אריאל אינה הבלחה מקרית. עבור ביטון, הממלכתיות היא עיקרון שחשוב לדבוק בו ולאו דווקא בשם הנימוס, אלא משום שזה נכון יותר אסטרטגית. לדבריו, בממשלה הנוכחית ירוחם מטופלת טוב יותר משטופלה בקדנציה הקודמת של בנימין נתניהו, ונראה שאין לו שום כוונה לסכן זאת. מכאן קצרה הדרך להתבטאויות נוסח “ביבי תותח”, ביחס להחלטת ממשלה שעשתה חסד עם ירוחם. “כשצריך להגיד מילה טובה אז אומרים”, הוא מתגונן כשאני מפקפק באותנטיות של דבריו. “אנחנו לא מחזיקים באותן אג’נדות, ואני הייתי נותן יותר בשביל ירוחם, בשביל הנגב, בשביל הפריפריה, בכל התחומים - חינוך, קהילה, רווחה. יש בינינו הבדלים תפיסתיים עמוקים. האם אני חושב שהכלכלה שלנו נעה לכיוון של שוויון והוגנות? לא. האם עד שהיא תנוע לשם נשב ונבכה? לא. נמצה את הטוב וניישם את מה שאפשר”.

מדברים עליך כעל מי שצריך להיות בפרונט ולשנות.

“לתקן פערים בחברה הישראלית זו מלחמה של ממש. הספינה לא תשנה כיוון ב–180 מעלות אלא תבצע סטייה קלה. יש דיבורים ופרגון, אבל אתה צריך להיות ראוי לו, לבצע תפקידים עד הסוף, כמו שצריך. לבלוט זה לא כזה קשה, אבל מהותית אני מרגיש שיותר נכון כרגע להתמקד בבית - לעשות שינוי גדול בירוחם לפני שאני מנסה לשנות את העולם”.

נסיך גוש השמאל

לבני. “אם בנט ולפיד כרתו ברית, גם ציפי ושלי יכולות”צילום: אמיל סלמן

בבחירות למועצה, כאמור, נתמך על ידי קדימה, אף שמעולם לא היה חבר המפלגה. לקראת הבחירות הארציות, התברר שביטון הוא אחד המלפפונים הכי אטרקטיביים בשוק המרכז־שמאל. הוא היה מעורב ביוזמה להקמת מפלגת צעירים וכשזו גוועה, יחימוביץ’ הידקה קשר, ציפי לבני גיששה וגם יאיר לפיד חיזר בהתמדה.

מה היה עם לפיד?

“היו שיחות. אני מאוד מזדהה עם אנשים כמו שי פירון ומאיר כהן, אבל לא אהבתי את העובדה שזו מפלגה של איש אחד. גם מבחינה כלכלית, לא חשתי בנוח עם הדיבור על מעמד הביניים כחזות הכל. למעמד הביניים יש אוכל, השכלה וחיים בסך הכל סבירים, גם אם קשים לפעמים. אבל מה בנוגע ל–1.7 מיליון אנשים שחיים מתחת לקו העוני? דבר איתי על החלש ביותר, על צמצום פערים. בהרבה נושאים יש לי חפיפה עם החבר’ה של יש עתיד, אבל השיח הכלכלי של מעמד הביניים לא מדבר אלַי”.

ביטון פלירטט, התלבט ולבסוף התפקד לעבודה, אך באותה נשימה הודיע כי לא ירוץ בפריימריז. “הוא הבהיר לי כבר בהתחלה שאין לו עניין להתמודד ברשימה לכנסת”, אומרת היו”ר יחימוביץ’, שהצטרפותו של ביטון נתפסה כהבעת אמון במנהיגותה. “ההתפקדות שלו היתה ערכית לחלוטין. השיחות שלנו עסקו במהות ובדרך ובמובן הזה היה משהו מאוד נקי ומעורר השראה בהצטרפות שלו. ידעתי שהוא מחוזר על ידי מפלגות נוספות ובצדק, מדובר באישיות מאוד מרשימה”.

כמשקיף מן הצד, ניסה ביטון לנצל את מעמדו החדש כנסיך הגוש כדי לקדם חיבורים בין המפלגות שחשקו בו, ובעיקר בין יחימוביץ’ ללבני, כשליח שמקובל על שתיהן. על מאמצי התיווך מאחורי הקלעים וכישלונם הוא מעדיף שלא להרחיב, אבל ההחמצה עדיין מקננת בו. “אם בנט ולפיד ידעו לכרות ברית, אין סיבה ששלי וציפי, שעמדותיהן קרובות בהרבה, לא יצליחו ללכת למהלך משותף. חבל, זה היה יכול להיות מדליק”.

לפני הבחירות עוד העריך בראיון לתוכנית טלוויזיה נישתית שהמערכת הפוליטית בדרך למפץ גדול, שכידוע התברר לבסוף כרעש מקומי. “בהרבה מובנים הבחירות אכן היו מפץ, אבל הבחירות הבאות יהיו יותר מעניינות”, הוא מעדכן את התחזית. “היתה סערה, המחאה, וכל המניפולציות שנעשו כדי להשתיק אותה היו סערת משנה. בבחירות האחרונות עדיין לא הכל עוכל. רק אחרי ששוככים הגלים אפשר לדעת לאיזה כיוון הספינה שטה”.

 מפלגת העבודה יכולה לחזור לשלטון?

“יכולה, אבל זה יהיה קשה. מי יודע, יכולות לקום כל מיני בריתות פוליטיות מפתיעות”.

איך משכנעים אנשים שייצאו נשכרים מצמצום הפערים, חיזוק מדינת הרווחה, צמצום האי־שוויון - מה שנקרא שמאל חברתי - להצביע במאסות למפלגת העבודה?   

“לא מספיק להגיד שאתה שמאל, צריך לעשות. לדבר מתל אביב על צמצום פערים לא יביא אנשים לקלפי. השמאל צריך לפעול כאן, להיות רלוונטי לקהילה באופן מעשי ויומיומי. מה זה ש”ס וישראל ביתנו? אלו מערכות משומנות שידעו להיטמע בקהילה, שמחוברות לכל בית. גם האנשים של בנט, שהם ימנים, עושים עבודה בעיירות הפיתוח”.

מבלי להכניס לך מילים לפה, נשמע כאילו מבחינתך הבחירה של שלי להניף את הדגל הסוציאל־דמוקרטי בבחירות האחרונות היתה כמעט חסרת חשיבות, סתם דיבורים.

“לא בדיוק. בזכות המחאה נהיה באופנה לדבר על נושאים חברתיים. עד אז זה היה נחלתם של הבכיינים, המאוכזבים והמיואשים. פתאום מושגים כמו ריכוזיות, פירמידות ויוקר המחיה, שהיו נחלת מעטים, נכנסו למיינסטרים. וזה שיח ששלי היתה עקבית לגביו. היא תמיד שמה בראש סדר היום את הסוגיות החברתיות. הכוונה בדברַי היא שהשיח החברתי צריך לדבר מגרונן של הזהויות שחיות את הפער. אתה צריך שבמפלגת העבודה יהיו בתפקידי מפתח עולים מחבר העמים, אתיופים, דרוזים”.

ואולי מנהיג מזרחי.

“כבר היה אחד שקיבל הזדמנות ולא עשה עבודה מי יודע מה. אבל כן, אני מסכים איתך. ולא רק בראש, צריכה להיות מאסה קריטית. הנהגה פריפריאלית מזרחית משמעותית”.

ועד אז, השמאל החברתי של ש”ס הוא יותר אותנטי מהשמאל החברתי של מפלגת העבודה?

שריד. עזר אבל לא עורר הזדהותצילום: גלי איתן

“אני לא יודע אם יותר אותנטי, אבל יותר מלכלך את הידיים. הוא לא מותנה בהישג הפוליטי שלו, אופוזיציה או קואליציה, אלא עובד יומיום. מקים עמותות, ארגונים, רשתות חינוך. אם אתה רוצה להשפיע, תהיה מוטמע בשטח. זה לא חוכמה לשבת בירושלים ולנסח מניפסטים. ועם כל זה, אסור לשכוח שלהצבעה גם יש מרכיב זהותי. יוסי שריד מאוד עזר לירוחם כשר חינוך, אבל ‘הירוחמי הטיפוסי’ לא מזדהה עם מה שהוא מייצג”.

אז גם ליחימוביץ’ יש תקרת זכוכית?

“אני אוהב את שלי ותומך בה. היא חזקה מנטלית, נאמנה לעקרונות שלה. אני מאמין בהתמדה ובאומץ הלב הציבורי שלה. הבעיה היא שקשה להפסיד ולחזור להנהגה. סוג הפוליטיקה שבו מנהיג מפלגה מנסה פעם אחת ואז פעם נוספת כבר לא קיים פה. מנחם בגין היה כזה, אבל אלו ימים אחרים. היום הציבור כאילו מביט בקנאה בדגם האמריקאי - ‘אתה רוצה להיות נשיא? יש לך הזדמנות אחת. לא הלך - זוז הצדה, הבא בתור’. זה הופך את האתגר של שלי לקשה יותר”.

עתידה הפוליטי עוד לפניה?

“אני מקווה”.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ