שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

פרופ' אריה ורשל: "אחרי הפרס, פתאום אנשים מקשיבים לך"

בשביל חתן פרס נובל בכימיה, הזכייה היא תשובה לכל מי שניסה להסביר לו כל השנים מה הוא עושה לא טוב. "במקרה שלי", הוא אומר, "היו כאלה בלי סוף"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
עידו אפרתי
כתב הרפואה והמדע של "הארץ"

את הבוקר שלמחרת ההכרזה על זכייתו בפרס הנובל בכימיה, פתח פרופ' אריה ורשל כרגיל: הוא ואשתו תמי התעוררו מוקדם בביתם בלוס אנג’לס וביקרו בסניף הסאבווי המקומי, שם אכלו את הכריך הקבוע שלהם - עם חביתה. בשעה 8:00 בבוקר, שעון החוף המערבי, כבר היה ורשל מוכן ליומו הראשון בתור חתן הפרס. את החגיגה התקשורתית בישראל הוא חווה דרך כלי התקשורת. "אנחנו רואים הרבה מאד טלוויזיה מישראל פה, ועוקבים אחרי התקשורת", מספרת רעייתו.

את הבוקר המיוחד החל פרופ’ ורשל בכתיבת מיילים. בניגוד לימים אחרים, בתיבה לא חיכו מיילים שעסקו בשאלות מדעיות או מחקריות, אלא בעיקר ברכות. ”קיבלתי בין 500 ל–1,000 מיילים מאנשים שכתבו מכל מקומות בעולם”, הוא אומר, “ואני צריך להתחיל לענות עליהם נון־סטופ. אפילו פתחתי מסמך נוסף רק כדי לעקוב למי כבר עניתי ולמי לא”.

אתה מתכוון להגיע היום לעבודה?

ורשל ואשתו תמי, עם ההודעה על הזכייה, שלשוםצילום: רויטרס

"אולי. אני לא מפסיק לעבוד על המחשב (הכוונה למחשב העל באמצעותו מבצע ורשל את מחקריו – ע"א), אבל היום זה לא בטוח. יש לי כל מיני ראיונות שאני צריך לעשות, אז נראה”.

הזכייה של ורשל ושני עמיתיו, פרופ’ מיכאל לויט ופרופ’ מרטין קרפלוס, עוררה עניין רב בישראל - בין היתר משום שהרבה ממנה התבסס על עבודה שעשו בזמן שהיו חוקרים במכון ויצמן. "לדעתי המחקר משנת 1975 הוא המהותי בקבלת הפרס”, אומר ורשל. “זו עבודה שעסקה באיך לייצר מודלים של אנזימים וריאקציות באנזימים, והאמת שעוד לא קראתי עד הסוף איך הם הגדירו את זה בוועדת הנובל. בכל מקרה זה יפה, כי הם יכלו לבחור בדברים פופולאריים יותר, כמו חקר תנועות אטומים – זה משהו שיש לו הרבה סרטונים יפים וקל יותר לשווק אותו החוצה. זה דבר שכל מעבדה ניסיונית מריצה אותו".

מבחינה אישית ואקדמית, אומר ורשל, קבלת הפרס היא “קפיצת מדרגה עצומה. קודם כל - אני לא צריך לחדש את מענקי המחקר בארבע השנים הבאות. אבל באופן כללי, זה הופך אותך למומחה לכל דבר - לא תמיד עם הצדקה. פתאום אנשים פוחדים להתווכח איתך, מקשיבים לך”.

נשמע שנתקלת לא מעט בכאלה שלא לקחו אותך מספיק ברצינות.

"פעם אמר לי אחד מהפוסט־דוקטורנטים שלי: 'את המאמרים שלך כולם קוראים ומסמנים בצהוב, אבל לא יצטטו אותם', ועד היום יש מקרים שאני ממש צריך להכריח אותם להקשיב לי. הזכייה בנובל עוזרת בזה. הבעיה היא שכל דבר שעשיתי מבוסס על היגיון שחלק מהחוקרים כינו 'היגיון אד- הוק'. הכוונה להיגיון שיש בו מרכיב של אינטואיציה, וזה גרם לי לצרות גדולות. לא כל אחד יודע להבין מה העיקר ולהכניס למחשב את השאלה הנכונה. על כל דבר אמרו לי: 'איך אתה יודע'. אני ידעתי כי בדקתי כל דבר אפשרי".

למרות שעזב את ישראל לאחר שלא קיבל קביעות במכון ויצמן, ורשל לא רואה בכך החמצה, או חלק מתופעת בריחת המוחות. "אני לא חושב על זה כך”, הוא אומר, “בכל מערכת יש מגבלה של משאבים. וכשמדובר במענקי מחקר זה מאד קשה להחליט כמה ומה לתת, ואף פעם לא ניתן לנבא מי יצליח. אין שום נוסחה איך לעשות את זה”.

בראיה לאחור, יכולת להגיע לאותם הישגים גם אם היית נשאר במכון ויצמן?

“בהחלט. היה שם מחשב מתאים. הרי עד 1976 הייתי במכון ועד אז השלמתי את רוב העבודות".

גם לאחר הזכייה, ורשל לא מרשה לעצמו לנוח על זרי הדפנה. בימים אלו, לדבריו, הוא "פותר כמו בולדוזר בעיות מדעיות שאף אחד לא סיים לפתור - כל שלושה חודשים אני בוחר בעיה חדשה. בדיוק השבוע בדקתי איך עובדת המולקולה בשרירים. זה למעשה מחבר את כל השיטות שחיברנו במודל שאני ומייק (מיכאל לויט - ע”א) פיתחנו ב–1975".

כשהוא נשאל מה ההמלצה שלו לחוקרים ישראלים צעירים, משיב ורשל בחיוך כי “ההמלצות שלי אף פעם לא היו טובות”. למרות זאת, הוא מוסיף: “הם צריכים לנסות ולהזמין בכירים לארוחות ערב ולעשות לובינג טוב, מה שאני לא עשיתי. מבחינה מדעית צריך לעבוד קשה, להיצמד למטרה ולא להיכנע לאנשים שמנסים לשכנע אותך שמה שאתה עושה הוא לא טוב. ובמקרה שלי - היו כאלה בלי סוף".

יש סיכוי שתחזור מתישהו לישראל?

"בינתיים לא, יש לנו כבר נכדים כאן".

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ