שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
ורוניקה הורוול, גרדיאן
ורוניקה הורוול, גרדיאן

ואצלב ניז'ינסקי היה כמעט משותק ברגעים האחרונים של חייו האמיתיים. רק ידיו מלאות ההבעה התנועעו, הפכו דפי מגזינים בשעה שחיכה מול חדרו של פסיכיאטר חלוצי במוסד לחולי נפש בציריך. לאחר התייעצות הודיע הרופא בפרטיות לאשתו של ניז'ינסקי, רומולה דה־פולסקי הבלתי נלאית, שבעלה מטורף ואין תקווה שיבריא. ניז'ינסקי כבר ידע מה מצבו; הוא ניהל יומן ובו פירט את שלבי הידרדרותו. כשדה־פולסקי יצאה מהחדר, הוא אמר – כך היא מעידה, ולא תמיד עדותה מהימנה – "את מביאה לי פסק דין מוות". וכך היה. ב-31 השנים הבאות השתלטה עליו הסכיזופרניה, ורק לעתים נדירות הרפתה ממנו לפרק זמן קצר. הוא מעולם לא שב לאיתנו.

נגמר. פשוט כך. בעמוד 213, כמה ימים לפני יום הולדתו ה-30 של ניז'ינסקי ב-1919, הביוגרפיה מאת לוסי מור “ניז'ינסקי: חיים” (Nijinsky: A Life. by Lucy Moore) כמעט מסתיימת, פרט לאחרית דבר על האגדה המתפוגגת.

מחצית מחייו הקצרים עברו עליו באימונים, תחילה בתור ילד פלא, בנם של רקדנים, שחי בחוגי הבידור הפרובינציאליים ברוסיה: כאן התחנן הילד לשיעור סטפס מצמד אמריקאים שחורים, שם התגלגל למופע של חיות קרקס, או לימד את עצמו לנגן בפסנתר.

ניז'ינסקי במחול "רוח הוורד" בהופעה בבית האופרה המלכותי בלונדון, 1911

אחר כך משכה אמו בחוטים כדי להכניס אותו לבית הספר המהולל לתיאטרון מרינסקי, בסן פטרסבורג, מוסד קלאסי נוקשה, בתקווה שיעשה חיל בבלט ויוכל לפרוש עם פנסיה ממשלתית בגיל 36. ניז'ינסקי היה תוצר לוואי של רוסיה שלפני המהפכה, תרבות פתוחה להשפעות ממערב וממזרח, מרובדי התרבות הגבוהים והנמוכים.

האנרגיה של ילדותו הפשוטה הניפה אותו. כשהיה סטודנט בחר בו הכוריאוגרף מיכאיל פוקין, שהאמין כי הבלט צריך להיות אמנות מהפכנית - ולא לחזר על פתחי הקברטים והאקדמיה בחיפוש אחר פילגשים של בני משפחת הצאר וג'יגולו נסיכיים. הוא רצה רקדן בעל אישיות שיוכל לאזן את המשקל המיני על הבמה; לא זוג ידיים בטוחות שירימו באוויר את הפרימה בלרינה, אלא מקור כוח. ניז'ינסקי בהחלט ענה לתיאור הזה. בתוך זמן קצר סירבה אנה פבלובה לרקוד אתו משום שהקהל רצה לראות אותו לא פחות מאשר אותה, וכשפוקין ערק לבלט רוס של סרגיי דיאגילב ב-1909, ניז'ינסקי, שהיה אז בן 19, עזב אתו.

סרגיי דיאגילב. אכזר ומשתעמם בקלותצילום: אוסף ג'ורג' גרנת'ם

גם דיאגילב החל לטפח את ניז'ינסקי באופן אישי, כמורה, פטרון ומאהב של הרקדן. הקשר ביניהם לא היה מאושר: דיאגילב, כמו מנהל אולפן בהוליווד של פעם, העסיק את ניז'ינסקי, הלביש והאכיל אותו, ענד טבעות על אצבעותיו, סיפק לו תפקידים מקוריים ופרסום גאוני. אבל הוא לא נהג בכבוד בבחור הצעיר, לא שילם לו משכורת, החזיק אותו בבידוד והעביד אותו קשה מדי, בהשגחת משרת שהיה למעשה איש ביטחון.

ניז'ינסקי ברח אל הריקוד. הוא עשה את אימוני הבלט היומיים בקצב מהיר פי שניים מרקדנים אחרים ורקד על הבמה בגמישות, בלהט ובשכחה עצמית, מזנק גבוה מעל הלהקה המתקוטטת, מעל סכסוכי האגו היצירתיים ואפילו מעל נוכחותו המתמדת של דיאגילב הקנאי.

ניז'ינסקי מצא בדמויות שלו – העבד הנידון למוות והמאושר ב"שחרזדה", המשורר הנאצל ב"סילפידות" – מרחב מוגן שבו לא היה שייך לאיש. אך הדמות הגדולה מכל הדמויות שרקד, בובת הירידים הפתטית פטרושקה, המוחא בכפיו עטויות הכפפות, היתה בפירוש ניז'ינסקי, זה שבא מהאמנות הפופולרית והיה קשור כבובת חוטים למנהל התיאטרון שלו.

להמם את פריז

החופש היחיד שאיפשר לו דיאגילב – ומאחר שהשתעמם בקלות ולעתים קרובות היה אכזרי, הוא אף פעם לא איפשר לו זאת לפרק זמן ארוך – היה חופש יצירתי. נדרשו מאה שעות של חזרות שעליהן שילם דיאגילב, כדי שניז'ינסקי חסר הרהיטות יצליח לעצב ולהלביש את התנועות החדשות של הבלט הקצר שלו, "אחר הצהריים של פאון", על גופם של הרקדנים. הצופים הפאריסאים היו המומים מהתוצאה ב-1912 עד כדי כך, שדיאגילב הורה ללהקה לרקוד מיד את הבלט בשנית.

עטיפת ספרה של לוסי מור. מרתק ולא רגשני

"אחר הצהריים של פאון" היא הדוגמה היחידה של יצירות המחול של ניז'ינסקי שניתנת לשחזור (על פי הערותיו), ולוסי מור רואה בכוריאוגרפיה זו את לידתו של המחול המודרני – שדווקא החללים והעדר הקישוטים שבו היו חשובים כמו תפאורת הקנווס המצויר, אם לא חשובים יותר. לאחר הצלחת "פאון" עודד דיאגילב את ניז'ינסקי לעבוד על "משחקים" (גם המחול הזה, כמו "פאון", למוסיקה של דביסי), שהיה משחק טניס מיני, ועל פרויקט ענק של מוסיקה ועיצוב – "פולחן האביב".

גם "פולחן האביב", שהועלה בבכורה ב-1913, הדהים את פאריס - אבל זה לא היה הניצחון המהמם שדיאגילב ביקש: למרות החזרות המאומצות בעזרתה של מארי רמבר (גיבורת הספר הזה – הידידה האוהבת שלא יכלה להציל את הגבר שלה, ניז'ינסקי, וגם לא זכתה בו), הרקדנים היו מבולבלים והקהל השתולל, לרוב לא מתוך התפעלות.

ניז'ינסקי ב-1907, בן 17. ילד פלא, בנם של רקדנים בפרובינציה

ניז'ינסקי נסע עם הלהקה לסיבוב הופעות בדרום אמריקה, ודה־פולסקי, בתה של דיווה הונגרייה שהחליטה לזכות בו – היא הרחיקה לכת עד כדי כך שלמדה את יסודות הבלט ונצמדה ללהקה – ביצעה את המהלך שלה בעת ההפלגה באוקיינוס. דבר הנישואים הלא צפויים של שני הצעירים הילדותיים נודע לדיאגילב בטלגרמה, והוא הטיל על הרקדן המועדף שלו חרם תמידי - חוץ מאשר כשזה נזקק נואשות לכסף, אז שלח אותו לככב בתפקידיו הישנים בסיבובי הופעות שהיו אמורים להכניס כסף ובפועל הביאו להפסדים.

ניזינסקי בעמידת חצי-ערבסק, ביצירה "פאביון דה ל'ארמיד"

משם החלה ההידרדרות, ומור מיטיבה לתאר אותה. היא אינה מסתירה את בורותה בתחום הבלט: אף שהיא מזכירה לעתים קרובות את זיכרונותיה של אחותו המוכשרת של ניז'ינסקי, ברוניה, שהכוריאוגרפיה הברוטלית שלה ל"החתונה" (למוסיקה של סטרווינסקי) היא הדבר הקרוב ביותר ל"פולחן האביב" של אחיה שאפשר לראות כיום, מור נמנעת מלצטט את ניתוחיה של ברוניה ליצירותיו - ניתוחים כה חיים עד שאפשר לראות את תנועותיו לנגד העיניים.

אף שהקשר דיאגילב-ניז'ינסקי נושא מאפיינים רבים של עולם הבידור המודרני, מור אינה נוגעת גם בתרבות הידוענים, חוץ מהפעם שהיא מתמקדת בווינייטה של ניז'ינסקי וצ'רלי צ'פלין, שצולמו יחד, נכאים ועזובים, יום אחד בקליפורניה.

היא כותבת בחוסר רגשנות ובכעס על הבזבוז האבסורדי שבחייו של ניז'ינסקי שלאחר "פולחן האביב", למן הפרודיה של הפגישה הראשונה בנוסח הקומדיה הרומנטית על סיפון האונייה המפליגה לבואנוס איירס ועד הופעתו האחרונה במלון בשווייץ ב-1919, שבה רקד את התפרקותו, ואת התפרקות העולם הנתון במלחמה: "רוח הוורד" הצטמקה והיתה לרוח רפאים דוממת, ההוזה דם ביערות המושלגים. חייו של רקדן קצרים – ניז'ינסקי היה יכול לפדות את הפנסיה שלו בתוך שש שנים בלבד אילולא פרש מלהקת מרינסקי בגלל טוניקה החושפת את אחוריו האלוהיים, ואילולא נורה הצאר. אבל המסך ירד עליו באכזריות, ומור מעמעמת את האורות בעדינות רבה.

מאנגלית: אורלי מזור־יובל

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ