50 שנה למותו של ז'אן קוקטו: פייר ברז'ה מדבר על החבר הקרוב - אופנה - הארץ

50 שנה למותו של ז'אן קוקטו: פייר ברז'ה מדבר על החבר הקרוב

ימי השיט ביאכטה המפורסמת, המעריצים שחיכו בחדר המדרגות, עלבון הביקורת: פייר ברז'ה, המוכר כשותפו ובן זוגו של איב סן לורן, מדבר על חבר אחר שהוא אחראי למורשתו - ז'אן קוקטו, שהחודש מציינת צרפת 50 שנה למותו

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שחר אטואן

בחודש שעבר נדרש פייר ברז'ה להכריע בין שני אירועים - הקרנת בכורה ותצוגת אופנה – שנערכו באותו ערב. לכאורה אפשר לראות בכך החלטה קלת משקל, לבילוי ערב אחד מרבים. אבל במקרה של ברז'ה היה בבחירה הרבה יותר מכך, ולו משום ששני האירועים סימלו שני פרקים משמעותיים בחייו: הקרנת הבכורה נערכה ל"אופיום", סרטה העלילתי של השחקנית והבמאית אריאל דומבל המוקדש לז'אן קוקטו, שברז'ה היה חברו ועומד זה שנים בראש קרן להנצחת פועלו ומורשתו. ואילו את תצוגת האופנה ערך בית סן לורן, שברז'ה הקים ב-1961 עם איב סן לורן ונותר מעורב בניהולו עד 2002, השנה שבה פרש המעצב הנודע ושנים רבות לאחר סיום היחסים הרומנטיים בין השניים.

ברז'ה בן ה-83, המיודד עם דומבל ועם בעלה, הפילוסוף ברנאר אנרי לוי, הכריע לטובת הסרט. "זה סרט יפה, אפוף באווירה של קוקטו", הוא אומר ומוסיף כי סגנונו האמנותי העלה בו מחשבות על "היפה והחיה”, סרטו של קוקטו מ-1946 שגם הוא עלה עתה להקרנות מסחריות בפריז - ולא במקרה. החודש מציינים בצרפת 50 שנה למותו של המשורר, הסופר, המחזאי, במאי הקולנוע והצייר, בסדרה של אירועים שתימשך גם בשנה הקרובה ותכלול בין השאר הוצאת ספרים (מקצתם חדשים ומקצתם בהוצאות מחודשות), תערוכות מחווה, הקרנות מחודשות של סרטים שיצר – כיום מתקיימת בסינמטק של פריז רטרוסקפטיבה מקיפה לסרטיו - וכנסים ודיונים. בתוך כל זה מצא עצמו פייר ברז'ה מדבר לא מעט על ז'אן קוקטו עם עיתונאים מרחבי העולם, והזרם רק הלך וגבר לקראת חודש זה.

ההחלטה לפסוח על התצוגה של סן לורן – שבה התעתד להיות אורח של כבוד, כבכל עונה – לא היתה אם כך רמז לאי שביעות רצון. ברז'ה אמנם לא מהסס למתוח ביקורת על ההנהגה החדשה של בית האופנה - בעבר הביע, למשל, את מורת רוחו מהמעצבים טום פורד וסטפנו פילטי – אבל את הדי סלימן, ממשיך דרכו הנוכחי של סן לורן, הוא דווקא מעריך מאוד. וחוץ מזה, המעצב שלח לו את סרטון התצוגה וברז'ה צפה בו בבוקר שלמחרת, בפרטיות משרדו שבשדרות מרסו 5, ברובע ה-16 היוקרתי. במשך 30 שנה – ועד לנעילתו של בית איב סן לורן - שימש הבניין הזה כמטה של בית האופנה. מאז שונה שמו ל"קרן פייר ברז'ה - איב סן לורן" והוא היה למפעל הנצחה למורשתו של המעצב המנוח.

פייר ברז'ה במשרדו מתחת לדיוקן של סן לורן. מחזיק גם בזכויות היוצרים ליצירת קוקטוצילום: עמית ישראלי

מי שנכנס בימים אלו לבניין הנאה יראה לפניו בקומת הכניסה תערוכה של האמן היפני הירושי סוגימוטו – אחת מהתערוכות המתחלפות המוצגות שם. בקומת המרתף שוכן ארכיון המותג ובו אלפי דגמים של תפירה עילית ואביזרים, לצד רישומים מקוריים של סן לורן – סיכום של ארבעים שנות עבודה פוריות. למעלה, בקומה הראשונה, בלשכתו הרחבה וספונת העץ שבקצה גרם מדרגות מעוגל, ברז'ה מקבל את פני בחליפה מחויטת כהה של המעצב. ומתחת לדיוקן גדול של סן לורן הצעיר - צילום שחור־לבן שאנדי וורהול ליטף במשיחות מכחול צבעוניות – הוא מסביר כי יש המון דרכים לדבר על קוקטו.

"כולם מרגישים שהם מכירים את קוקטו, ולכל אחד יש זיכרון משלו על האיש. אני רוצה לדבר עליו בפן האישי. כי בשבילי הוא היה אדם נפלא. נחמד, אף שנחמד היא אולי לא המלה המדויקת להגדיר אותו. הוא היה נדיב מאוד ונהג לארח אמנים ויוצרים צעירים בביתו ולסייע להם בקידום עבודתם, ואני שמח לראות שהעבודה והשם שלו, והמוניטין שצבר עם השנים, ממשיכים להתקיים עד היום ויש להם משמעות גם בקרב הדור הצעיר”.

קוקטו בסרטו "אורפיאוס"צילום: Via Bloomberg

הצעירה שליוותה אותי לחדרו של ברז'ה דווקא הופתעה מהעניין שלי בקוקטו. היא לא שיערה, היא אמרה, שציון היובל למותו עשוי לעניין גם מחוץ לצרפת. "זה משמח לדעת”, היא חייכה. את ברז'ה, מן הסתם, זה משמח עוד יותר. ב-1967, ארבע שנים לאחר מותו של האמן, הוא ייסד את "החברים של קוקטו", הקרן להנצחת פועלו. מאז 1995 – שנת מותו של אדוארד דרמיט, מאהבו האחרון של קוקטו – הוא לא רק נשיאה של הקרן אלא גם המחזיק הבלעדי בזכויות היוצרים של עבודתו של האמן. אירועי קוקטו הם אפוא מבחינתו לא רק אמצעי לשימור נכסי צאן הברזל של צרפת או מורשתו של חבר, אלא גם מהלך שטמון בו אינטרס כלכלי.

את פגישתו הראשונה עם קוקטו זוכר ברז'ה היטב גם בחלוף השנים. "הכרתי אותו בתחילת שנות ה-50 במסעדה 'לה גרנד ופור' בפריז. סעדתי שם עם ברנאר בופה (האמן הצרפתי שהיה אז בן זוגו של ברז'ה. ש"א), וז'אן קוקטו אכל בשולחן הסמוך. קוקטו היה סקרן במיוחד, וברנאר משך את תשומת לבו. זו היתה התחברות מיידית. הוא היה מהטיפוסים האלה שמאמצים אותך - או שלא. והוא אימץ היטב. ברנאר בופה ואני גרנו ליד אקס און פרובנס. קוקטו ופרנסין וייסוויילר (אשת חברה ופטרונית אמנויות, שהיתה ידידתו הקרובה. ש”א) נהגו להתארח אצלנו בדרכם לעיר נים, לשם נסעו כדי לצפות במלחמות פרים. אנחנו מצדנו התארחנו אצלם תכופות בקוט ד'אזור. בילינו ימים שלמים על סיפון אורפיאוס, היאכטה המפורסמת שהיתה שייכת לפרנסין, ונהגנו לעצור ליד איים ולרדת לסעוד. אני עצמי הוצאתי מהדורה מיוחדת של 'הקול האנושי': ספר ובו הדפסים של בופה. הספר הוצג לראשונה בגלריה באקס און פרובנס ב-1957, לצד ציורים של קוקטו".

איב סן לורן. התייעץ אתוצילום: AP

איזה טיפוס היה קוקטו?

"ביליתי רגעים נפלאים בחברתו. הוא היה מבריק מאוד ותמיד מוקף אנשים. בביתו, ברחוב מונפנסייה 36 בפריס, היה תמיד תור של אנשים ליד המדרגות, כי הבית היה קטן מאוד... גברים צעירים רבים ביקשו לבקר אותו. נתקלתי שם למשל באיגור סטרווינסקי. תמיד היו צפויות לך שם פגישות יוצאות דופן.

"והוא היה מצחיק מאוד, ותמיד היו בפיו אמרות קולעות. למשל: 'המנהגים הרעים הם הדבר היחיד שאנשים מוכנים להקדיש לך בלי מחשבה שנייה'. או 'מה אחלץ מביתי אם יעלה באש? הייתי רוצה לחלץ את האש'".

אריאל דומבל וברנאר אנרי לוי.סרט חדש על קוקטו צילום: רויטרס

האם הוא הכיר את איב סן לורן?

"כמובן. איב סן לורן עיצב את התלבושות להצגה 'הנשר בעל שני הראשים' (שכתב קוקטו ב-1943 והועלתה בפריז ב-1978, ש"א), ובחג מולד אחד בילינו כולנו עם פרנסין וייסוויילר. אבל הם לא התראו לעתים קרובות. בשנות ה-50 של המאה שעברה, לפני שסן לורן החל לעבוד בבית כריסטיאן דיור, הוא שלח כמה רישומים של עיצוביו לקוקטו וביקש לפגוש אותו. אני יודע שהם נפגשו ושקוקטו ייעץ לו בנוגע לדרכו המקצועית".

בהקדמה לספר "קוקטו ואופנה", שברז'ה היה אחראי לפרסומו ב-2004, מביע סן לורן את צערו על שלא הזדמן לו לעבוד עם קוקטו בחייו. הרשימה נכתבה מנקודת המבט האוהדת של הצעיר שהיה, ועצם הוצאתו לאור של הספר מותירה את הרושם שקוקטו תרם להתפתחות האופנה הצרפתית. יש בספר רישומים וכתבים שקוקטו פירסם במגזיני האופנה הבולטים של תקופתו, לצד מאמרים שנכתבו על קשריו השונים לאופנה, אבל כעשור אחרי הוצאתו לאור ברז'ה דווקא נשמע מסויג. "אם להיות כן, אני לא בטוח שהיתה לו תרומה גדולה כל כך לאופנה", הוא אומר. "הוא אמנם ניהל יחסים קרובים עם קוקו שאנל ולאחר מכן עם כריסטיאן דיור, אבל בכך זה מתמצה פחות או יותר".

ואצלב ניז'ינסקי. "פולחן האביב" היה ציון דרך בחיי קוקטו

ועם זאת, קוקטו היטיב לתאר את מצב האופנה בקו חטוף. ב-1926, למשל, הוא יצר רישום שבחזיתו עמדה בנינוחות אשה דקת גזרה, לבושה בשמלת ג'רסי פשוטה, שרבוטים מגדירים את תכשיטיה, וברקע דידתה אל מחוץ לדף אשה במעיל פרווה מעל לשמלה מהודרת באורך הרצפה. “Poiret s'eloigne - Chanel arrive”, תיאר קוקטו את התמונה בכתב ידו: פול פוארה, המעצב המועדף בפאריס של ראשית שנות ה-20 של המאה שעברה, עוזב, וקוקו שאנל תופסת את מקומו. "היתה לו ללא ספק היכולת לחוש את רוח התקופה ולדעת מה נכון ומה לא נכון ברגע נתון", מסביר ברז'ה.

בשולחן הנמוך שבפינת ההסבה במשרדו מונח עותק של ספר אחר - “Philocalie”, אסופת מאמרים שברז'ה הוא אחד מכותביהם, לצד סופרים, פילוסופים, פוליטיקאים ואמנים בעלי שם. גם את הטקסט שכתב שם, "היפה והמכוער", ברז'ה פותח בציטוט מוכר מפיו של קוקטו: "אמנות היא מה שמכוער והופך ליפה, האופנה היא יפה ונעשית מכוערת עם הזמן".

בכל הקשור לאמנות היתה לקוקטו, כפי שהגדירה סליה ברנסקוני, המנהלת והמייסדת של המוזיאון על שמו במנטון שבצרפת, בעיה כאובה אחת: הוא ניחן בכישרונות רבים. עבודותיו המוקדמות, בעיפרון, פסטל וצבעי מים על נייר, מתעדות את המעורבות האינטנסיבית שלו באוונגרד לפני מלחמת העולם הראשונה ואחריה. ציוריו מסווגים לעתים קרובות כסוריאליסטיים, אבל קוקטו עצמו הכחיש כל קשר לקבוצה זו, וחבריה, בעיקר סלבדור דאלי ואנדרה ברטון, ראו בו שמרן שבגד ב"אמנות מהפכנית". במוזיאון ז'אן קוקטו עצמו נכלל אוסף מקיף של כ-990 עבודות גרפיות, ואלו מצטרפות לעשרות ספרי שירה ופרוזה שכתב, למספר דומה של מחזות ותסריטים ולכתריסר סרטי הקולנוע שביים, בהם "הטרילוגיה האורפיאית" שהפקתה נמשכה יותר מ-30 שנה.

קוקו שאנל. יחסים קרוביםצילום: אי-פי

חייו של קוקטו – שברז'ה ליווה במשך עשור – היו שוקקים ומסועפים לא פחות מיצירתו הרב תחומית. יליד 1889, הוא גדל בבית אמיד של חובבי אמנות בעיירה מזון לאפיט הסמוכה לפריז והיגר לבירה בנערותו, בתקופה שבה היתה הצומת התרבותי החשוב ביותר: דיאגילב והבלט רוס שהסעירו את צרפת ואת מערב אירופה כולה, החוג של גרטרוד שטיין, פיקסו, סטרווינסקי, ראוול ודביסי - כל אלו משלו בכיפה, והפכו את העיר למוקד משיכה לסופרים ואנשי רוח. המודרניות היתה בשלבי לידתה. מלחמת העולם הראשונה סחפה אתה את שאריות הרומנטיקה והביאה אתה רוח של חירות, ודור חדש מצא את ביטויו בדרך של מרידה במוסכמות והתנערות מן הישן.

קוקטו, אז עלם שברירי, נהיה מיד לחביב חוגי האמנות והרוח. בספר זיכרונותיה המוקדמים כתבה ברוניסלבה ניז'ינסקה, אחותו של הרקדן הנודע ויוצרת מוערכת בפני עצמה, כי באותה תקופה נהגה לראות את אחיה בחברתו של גבר צעיר ורזה, שעיניו גדולות וכהות ובלוריתו המקורזלת, השחורה, מתנשאת מעל למצחו הרחב. לחייו השקועות נמרחו באודם, שפתיו צוירו בשפתון, והוא היה לבוש תמיד באופנתיות אלגנטית. כששאלה את אחיה לזהותו של הבחור, הוא השיב לה כי "זה משורר צרפתי צעיר, מוכשר מאוד”. וכשהתעניינה מדוע פניו מאופרות, השיב לה בפשטות כי "זו פריז” ואף הציע לה לעשות כמותו.

על פי ברז'ה, להתגלות האמנותית שחווה קוקטו אחראי "פולחן האביב", למוסיקה של סטרווינסקי וכוריאוגרפיה של ניז'ינסקי. "או־אז הוא הבין שהוא עלול לחלוף ליד משהו יוצא דופן: המאה ה-20. ומאחר שרץ מהר מאוד, הוא הדביק את הפער. הוא אמר: 'מאחר שהתעלומות האלו הן מעבר להשגתנו, בואו נעמיד פנים שאנחנו המארגנים שלהן'", הוא מספר על קוקטו.

עם פיקסו בקורידה היתולית בדרום צרפת, 1955צילום: © Bettmann/CORBIS

עד סוף ימיו טיפח קוקטו רוח צעירה. אבל בין שהרוח הזאת היא שאחראית לפעילותו השוקקת או שהפעילות היא ששמרה על חיוניותו – התפרשותו על פני זירות שונות של יצירה עלתה לו בביקורת רבה, לעתים חריפה אף יותר מזו שעוררו הרומנים שניהל עם מאהבים צעירים ממנו. המבקרים זילזלו בו, טענו נגדו כי לא חידש דבר. אחד מכינויי הלעג שדבקו בו היה "איב סן לורן של האמנות".

קוקטו, מעיד ברז'ה, נפגע מאוד מן הביקורת. "הוא לא נפגע מכך שלא הבינו אותו אלא מהכוונות שייחסו לו. לא תמיד התייחסו אליו ברצינות. כי הוא עשה יותר מדי דברים... והוא גם לא היה מלאך. הוא תיעב אנשים רבים: פרנסואז סגאן, מרסל קרנה, ז'אק פרוור. ביקרו אותו, בכל אופן, ועל כך הוא אמר: 'האשימו אותי שקפצתי מענף לענף! זה נכון, עשיתי זאת, אבל תמיד על אותו העץ'".

ואת העץ הזה, אומר ברז'ה, הוא היטיב לראות. "קוקטו מייצג היטב את תקופתו וראה אותה בבהירות", הוא אומר. "ולי היה מזל שחוויתי את סופה של התקופה הנהדרת ההיא אתו.. ועם ניחוח הסוריאליזם. קוקטו לא היה מעולם נודניק זקן וגם אני הייתי רוצה להישמר מלהיות כזה".

זו אינה התקופה היחידה שברז'ה היה עד לסיומה. גם את מעורבותו הישירה בעסקי האופנה העילית בפריז הוא סיים וכיום הוא רחוק מלהיות שבע רצון מהתנהלותה של התעשייה הזו, המנווטת בידי מנהלים של תאגידי מותרות. הוא עצמו חווה זאת על בשרו ב-1999, כשקבוצת גוצ'י רכשה את בית האופנה של סן לורן ומנהליה החליטו להדיח את אלבר אלבז - מינוי שלו עצמו - ולמנות במקומו את טום פורד, המעצב האמריקאי שנחשב אז לתרנגולת המטילה ביצי זהב של הקבוצה. "אל תדבר על זה", הוא אומר כשהנושא עולה בשיחה ומנופף בידו בביטול. "אני מתעב את מה שקרה לתעשייה הזאת. זה מסחרי ומטופש וכלל לא דומה למה שסן לורן ואני עשינו בזמננו”.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ