שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מיקה אלמוג
מיקה אלמוג

הם צצו בן לילה. כשהיתה בת 13, בכיתה ז’. היא ודקלה עמדו בשירותים של הבנות בבניין החדש, שהיה כבר בן 20 שנה אבל זכה להתהדר בכינויו “החדש” כי זהר בעלומיו נוכח הבניין המרכזי של בית הספר, שהיה בן 50. בבניין החדש שכנו הספרייה וכיתות ז’ וח’, הילדים הגדולים של בית הספר היסודי. הבניין כולו אמר בגרות.

דקלה ביקשה מנעמה לבוא איתה לשירותים, אמרה שהיא צריכה להגיד לה משהו. היא בדקה שהתאים ריקים ואז אמרה “את צריכה חזייה!” - וברחה. בריצה. אחר כך התברר שהתקיים דיון בין החברות והוחלט ש”צריך” להגיד לנעמה שהגיע הזמן, והפור נפל על דקלה למלא את תפקיד המבשרת. נעמה נותרה לבדה. היא נכנסה לאחד התאים, הציצה מתחת לחולצת בית הספר הכחולה, וחשבה שבאמת הם קצת קופצים כבר בשיעור התעמלות, והבנות כנראה צודקות. ובצאתה מהשירותים גווה התכופף קלות, כי פתאום הרגישה כל תנודה ותנודה ועמן את הצורך לטשטש, להסתיר.

צילום: איור: עדי עמנואל

אחר צהריים גשום נסעה באוטובוס לחנות של שושי. כשמדדה, פרצה שושי לתא ההלבשה, מודיעה “אין פה שום דבר שעוד לא ראיתי, חומד, יותר חשוב שתקני חזייה שמתאימה”. ונעמה חשבה, אבל יש כאן משהו שעוד לא ראית - את שלי. את שלי עוד לא ראית. ובכל זאת קנתה שלוש חזיות: לבנה, שחורה ואחת עם הדפס של דובדבנים קטנטנים, שהיתה אהובה עליה במיוחד.

בשנה הראשונה להיותה בעלת שדיים חיבבה אותם מאוד. צורתם היתה נהדרת, במיוחד בחולצות חשופות־הכתפיים שהיו הלהיט של הקיץ ההוא, ודרשו ביקור נוסף אצל שושי למטרת רכישת חזיית סטרפלס, שהעלתה אותה עוד דרגה בסולם הבגרות. החבר הראשון שלה רצה להתפעל מהם גם הוא, ובאותו חורף נשק לה ומשך ברוכסן של מעילה הרך, אבל היא סירבה. רצתה אותם עדיין לעצמה לבדה, להתפעל ביחידות מול המראה בחדרה.

אלא שחלפה שנה והם לא נעצרו. החזיות הראשונות כבר לא הכילו ופתאום נדרשה למידות נשים, קאפ C ואז D. בפורים הראשון בתיכון לבשה שמלת איכרה חיננית, ומורה שעבר לידה מעך את אחד משדיה, ואז החוויר ואמר “חשבתי שזה לא אמיתי”, וברח כל עוד נפשו בו. בכל מקום גברים הסתכלו עליהם במבטים רעבים, ובמקום לכעוס עליהם כעסה על שדיה. אז היא ארזה אותם לתוך חזיות “מינימייזר” כעורות, שהשטיחו אותם ומנעו תזוזה, ומעל למתקני המאסר הניידים הללו היתה לובשת סוודרים גדולים. כמה קינאה במתהלכות בחזיות דקיקות־כתפייה, שדיהן קטנים ומוצקים, גבעונת מעוטרת פטמה.

רק באוניברסיטה מצאה חברה גדולת שדיים וגאה, שלקחה אותה לקנות חזיות יפהפיות וחולצות שיושבות נכון. ואז לקחה אותה לבר, ונעמה ראתה, נפעמת, איך היא הופכת את האנרגיה הטורפנית לכוח, שולטת בבר כולו. ובהמשך אותה שנה הגיעה גם האורגזמה האמיתית הראשונה, בידי גבר שאהב אותה והעריץ את שדיה, והסתייגויותיה לא נעלמו אבל הערכה זהירה נולדה.

בתחילת ההריון הראשון תפחו עוד יותר, ואפילו נעמה לא יכלה שלא להתפעל משדי כוכבת פורנו הענקיים והזקורים שנשקפו מהמראה. אלא שתוך חודשיים הפכו לדדֵי מינקת כבדים והיא חששה שיישארו כאלה לתמיד, ושבה לנטור להם, יותר מאי פעם. ואז הגיע נס ההנקה. שדיה ידעו לייצר בדיוק את ההרכב שלו נזקק היצור הפלאי שבזרועותיה, טיפטפו בדיוק כשהיה רעב. תוך ארבעה חודשים הכפיל התינוק את גודלו, והכל - הכל! - ממנה, משדיה. לראשונה בחייה רחשה להם כבוד.

ואחרי ההנקה, למרבה התדהמה - שדיים קטנים. “עין לציון עדיין צופייה, תודה לאל”, סיפרה לחברה, זו לא היתה הצניחה המבהילה שסיפרו לה עליה, אבל פתאום החזייה ריקה למחצה, והיא שבה למידות ראשית נעוריה, קאפ B, כתפיות דקות. וכך בכל הריון, תופחת לממדי מפעל, חוזרת לממדי נערה. וסוף־סוף פיוס אמיתי: שיתוף פעולה, חיבה, יחסי אמון.

לפני שמונה שבועות היתה לבדה בבית, שעתיים של שקט נדיר, רק היא ופיטר גבריאל, והיא שרה איתו, והגבירה את הווליום ונכנסה למקלחת כדי להרגיע את העקיצה שהציקה לה ליד בית השחי. ובמקלחת הבינה, בבת אחת. זו לא עקיצה.

אז עכשיו היא פה, בוהה בתקרה לבנה. האיש שלה נפרד ממנה בכניסה למסדרון חדרי הניתוח. בבוקר, לפני שיצאו, עמדו בתחתונים בלבד, והוא חיבק אותה, הידק אותה אליו. תיפרד, ביקשה ממנו, תגיד להם שלום. הם לא חשובים, הוא אמר, את חשובה. והיא כעסה, הם כן חשובים! כבר 25 שנה שהם חשובים! אתה לא מבין, התנערה מחיבוקו. הוא התנצל, משך אותה אליו שוב, עמד מאחוריה וחפן את שדיה ויחד הביטו במראה. אחר בא מולה ונשק להם, נשיקה ועוד נשיקה, טווה רשת של נשיקות סביב סביב, ונעמה הרגישה איך פטמותיה מתקשות, וידעה שזו כנראה הפעם האחרונה, כמו שלא תניק שוב, והכל גאה בה, הבכי שלא בכתה בחדרה של מנהלת המחלקה, והכל כאב, כאב כל כך. והאיש שלה הושיב אותה על המיטה הזוגית, וכרע ברך מולה, וחיבק את מותניה והניח ראשו בין שדיה.

בהמשך, אחרי שתסיים את ההקרנות, תוכל לעבור ניתוח שחזור. תוכל לבחור, למשל, שדיים שלא צריכים חזייה, כמו אלה שרצתה בתיכון - גנריים, נטולי היסטוריה. איך יכלה לדעת כמה יקרה ללבה תהיה ההיסטוריה, לכשתיצבר.

היא לא הרגישה את המחט של האינפוזיה נכנסת. “עכשיו”, אומרת האחות, “נתחיל להזרים לך את חומר ההרדמה, ובמקביל ניתן לך משהו מטשטש במסכה, בסדר?” האחות מלטפת את ראשה ונעמה מרגישה את היד של בתה הקטנה, זו שינקה יותר מכולם. כמעט עד גיל שנתיים משכה את פינוק האינטימיות האולטימטיבית, אחרי האמבטיה, עטופה במגבת, שולפת שד מחולצת אמה, מודיעה: “זה סיסי!” עוצמת עיניים, “סיסי שלי”, מלטפת. “תספרי אחורה מתוקה”, מבקשת האחות. “נתחיל מעשר, טוב?” עשר, אומרת נעמה. נשימה. תשע. היא ראתה באחד האתרים טי־שירט שכתוב עליה

“הציצים שלי לא אמיתיים. האמיתיים ניסו להרוג אותי”, ונעלבה בשם שדיה. “ניסו להרוג אותי”? הרי גם הם הותקפו. חיים שלמים של חזיתות הם חיו, וגם עכשיו הם בחזית הראשונה. שמונה. העץ הנדיב מופיע לנגד עיניה, מוריק בעליו. קח, ילד. את תפוחי, את ענפי, את הגזע שלי. איך הגיש עצמו למסור באהבה. שבע. והעץ היה מאושר. שש. אתם תצילו אותי. חמש. ואני אראה את הילדים גדלים. ארבע. ואני אשב עם אהובי בים בגיל שמונים, זקנה ומקומטת עם שדי נערה זקורים. היא צוחקת לתוך המסכה והאחות מחייכת בתמיהה. שלוש. תודה יקירַי, נעמתם לי מאוד. שתיים. אבל אני ממשיכה בלעדיכם, עוד לא אמרתי די. אחת.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ