שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ממריטת נוצות - לשערי האוניברסיטה, סיפורה של ה“מִלגה”

דוד רמז חידש את המילה "מילגה" תחת ה"סטיפנדיה" הלועזית אבל מאיפה היא באה ואיך היא חדרה?

אילון גלעד
אילון גלעד
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
אילון גלעד
אילון גלעד

בשבוע שעבר החלו יותר מ–300 אלף סטודנטים את שנת הלימודים האקדמית. השכלה כידוע יקרה מפז, אך היא גם יקרה מאוד כלכלית, למעט עבור אותם יחידי סגולה שזוכים למלגה, ויכולים ללמוד מבלי לדאוג מהיכן יימצא הכסף לשלם את שכר הלימוד.

המוסד האקדמי הראשון בארץ ישראל היה הטכניון בחיפה, שפתח את שעריו ב–1924. שנה אחר כך הצטרפה האוניברסיטה העברית. יש להניח שמוסדות אלו הציעו מלגות עוד אז, אבל לא קראו להן מלגות, שכן מילה זו טרם חודשה. המילה ששימשה לצורך זה היתה “סטיפנדיה” מהמילה האנגלית stipend, כלומר תשלום קבוע, בדרך כלל נמוך.

את המקור למילה “מלגה” עלינו לחפש בעבר הקדום מאוד, הרבה לפני פתיחת האוניברסיטאות הראשונות בימי הביניים, בשפה השמית הצפונית, שבה דיברו אבותינו לפני כ–15,000 שנה. מכיוון שדוברי שפה זו לא כתבו, איננו יודעים כמעט דבר עליה או על דובריה, אבל בהמשך הדרך חלק מהדוברים בה התיישבו בארץ־ישראל ושפתם התפתחה בהדרגה לעברית, ואילו פלג אחר התיישב באזור מזרח טורקיה־צפון סוריה, ושפתו הפכה בהדרגה לארמית.

צילום: דודו בכר

כך קרה שמילים בשמית צפונית התרחקו בהדרגה, ויצרו מילים דומות אך שונות בארמית ובעברית, ובין אלו המילה העברית “מלק” שבארמית היתה ל”מלג”. לא מדובר רק בשינוי בצליל - בעברית, למלוק פירושו לכרות איבר מאיברי חיה, ואילו בארמית, למלוג היה לתלוש נוצות מעוף.

השנים עברו ובעוד עברית נשארה שפה מקומית בארץ־ישראל, ארמית הפכה לשפת המינהל של האימפריה הפרסית. גם אחרי נפילת האימפריה נשארה הארמית השפה הבינלאומית בתחומי המסחר, המינהל והמשפט בכל המזרח הקדום. בשל השפעתה הרבה, בתקופת בית שני אימצה העברית מילים ארמיות רבות, שהשתמרו במשנה ובתלמוד ובהן גם המילה “מלוג”.

המשפט העברי, כפי שמשתקף בתלמוד, קובע שנכסים שאשה מביאה איתה לנישואים ואינם מצוינים בכתובה שייכים לה, אך הרווחים שאלו מניבים - שייכים גם לבעל. במקרה שהנישואים נגמרים במות הבעל או בגירושים, הנכסים מושבים לאשה ללא הרווחים שהניבו. באופן מטאפורי, דומו נכסים אלה לעוף - אין הבעל יכול לשחוטו אך הוא רשאי למלוג את הנוצות ולהשתמש בהן, ולכן הן נקראו “נכסי מלוג”, ביטוי שהשתמר במשפט העברי עד ימינו.

היה זה דוד רמז, מראשי היישוב העברי בארץ ישראל, מזכ”ל ההסתדרות ולימים חבר כנסת ושר בשתי ממשלות ישראל הראשונות, שחילץ את השורש מ.ל.ג מדיני בית הדין הרבני, והביאו למסדרונות האקדמיה. בנוסף לעיסוקיו הפוליטיים היה רמז איש לשון בכל רמ”ח איבריו. בין אלפי הכתבים השמורים בארכיון לבון בתל אביב, אפשר למצוא מאות פתקים, מכתבים וכתבים אחרים בכתב ידו העוסקים בשלל ענייני לשון. בין המילים שחידש היו דחפור, רמזור, סוור, רישוי, תחבורה, מובטל ועוד מילים רבות, ביניהן גם מִלגה, אם כי בצורתה מְלָגָה.

אף על פי שרבות מהמילים שחידש השתרשו בשפה עוד בימיו, לא זכה רמז, שנפטר ב–51’, לשמוע את המילה “מִלגה” נישאת בפי כל. נראה שהיה זה פרסום אסופת כתביו “טורים” ובסופו מילון קצר של חידושיו, שהוביל בסופו של דבר לחדירת המילה לעברית. שם מצא אותה קורא “דבר” אחד, יהושע גורס, שכתב ב–53’ לעיתון לשאול מדוע משתמש העיתון במילה הלועזית סטיפנדיה, “בשעתו שקיימת מילה עברית נאה להבעתו?”

“המילה ‘מלגה’ לא השתרשה, הן בגלל זרותה לאוזן העברית והן משום שאין היא מביעה בדיוק את מלוא משמעותה של הסטיפנדיה”, ענו לו העורכים מעל דפי העיתון. אך כבר באותה השנה החלה המילה “מילגה” - בכתיב זה - להיכנס לשימוש בעברית ולדחוק את המילה “סטיפנדיה” מהלקסיקון. אולי היה זה שינוי הכתיב או אולי חידושה של מילה עברית אחרת, “תמלוגים”, בידי הוועדה למונחי המשפט במשרד המשפטים שנה קודם לכן, שהכינה את הדרך. תהא אשר תהא הסיבה להצלחתה, בשנות ה–60 הפכה המילה “מלגה” לפופולרית יותר מ”סטיפנדיה”, וזו האחרונה נעלמה כלא היתה.

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ