שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל נח הררי
יובל נח הררי

החודש הלך לעולמו ס. נ. גואנקה, מורה למדיטציית ויפאסנה ומגדולי חוקרי התודעה של ימינו. התודעה ‏(mind‏) היא אולי הדבר המעניין והחשוב ביותר ביקום, לפחות עבורנו בני האדם, כי כל שאיפותינו, רצונותינו, פחדינו ומכאובינו כרוכים בה. אבל במדע המודרני חקר התודעה נדחק לשוליים, בפרט מכיוון שלעתים נדמה כאילו די לנו בחקר המוח.

התודעה איננה המוח או חלק מסוים מהמוח, והיא גם איננה רעיון רוחני ערטילאי. התודעה היא זרם החוויות שכל אדם חווה ללא הרף; חוויות כמו כאב, כעס ואהבה. כל חוויה מבליחה לרגע ונעלמת, אז מבליחה חוויה אחרת, וגם היא נעלמת, ואוסף החוויות הזה מהווה את זרם התודעה. מהן בדיוק החוויות הללו? שני המאפיינים הבסיסיים של כל חוויה הם תחושה והשתוקקות. מקובל לחשוב שלרובוטים ומחשבים אין תודעה, כיוון שלמרות כל הדברים המופלאים שהם מסוגלים לעשות, הם אינם חשים דבר ואינם משתוקקים לדבר. כאשר רובוט נוגע בטעות בברזל לוהט, חיישנים בידו של הרובוט שולחים אותות חשמליים למערכת ההפעלה המרכזית שלו; מחשבים משוכללים עורכים חישובים מהירים כבזק; והרובוט מרחיק את ידו ממקור הסכנה. אולם הרובוט אינו חווה כלום. מנגד, בן אדם הנוגע בברזל לוהט חש כאב ומשתוקק להפסיק את התחושה הזאת. זו הסיבה לכך שלצרוב את בשרו של אדם בברזל מלובן נחשב פשע אכזרי ומזעזע, ואילו לצרוב רובוט זה לכל היותר ונדליזם.

מדיטציה בשירות המדע. למלא את החור הגדול ביותר בהבנתנו את החייםצילום: גטי אימג'ס

במדעי החיים מקובל להניח שזרם התודעה נוצר על ידי תהליכים ביוכימיים וחשמליים במערכת העצבים ובמוח, ושזרם זה ממלא תפקיד כלשהו בתהליכי עיבוד המידע של בעלי חיים. אלא שלמדע אין כיום הסבר כיצד אוסף של תגובות ביוכימיות ודפוסים חשמליים יוצרים את החוויה הסובייקטיבית של כאב, כעס או אהבה. יכול להיות שבעוד 10 או 50 שנה יהיה לנו הסבר טוב, אבל כרגע אין לנו. אנחנו בהחלט יודעים למצוא מתאמים בין דפוסים חשמליים מסוימים במוח לבין חוויות מסוימות. למשל, כאשר מתבוננים במוחו של אדם באמצעות סורק מוח, אפשר לומר במידה רבה של ודאות שאם כרגע יש פעילות חשמלית באזור נתון, האדם כנראה כועס. אם יש פעילות באזור אחר, סביר שהאדם מתאהב. אנחנו אפילו מסוגלים ליצור באופן יזום כעס ואהבה, על ידי מתן גירויים לנקודות המתאימות במוח. אבל איך בדיוק מיתרגם דפוס חשמלי מסוים לחוויה הסובייקטיבית של אהבה? אין לנו מושג.

גרוע מכך: איננו יודעים מהו התפקיד הביולוגי או התועלת של חוויות אלו. זהו החור הגדול ביותר בהבנתנו את החיים. ביולוגים מניחים שלתודעה חייב להיות תפקיד כלשהו בתהליכי עיבוד המידע של בעל החיים. אבל מהו בדיוק התפקיד הזה? אנו מבינים לא רע כיצד אוסף של תגובות ביוכימיות ודפוסים חשמליים יכול לעבד מידע ולקבל החלטות. לכן אנו יכולים לבנות מחשבים ורובוטים. אבל איננו מבינים באיזה אופן מסייעות חוויות סובייקטיביות לעבד מידע ולקבל החלטות, ולכן המחשבים והרובוטים שלנו חסרי תודעה בינתיים.

חוסר ההבנה שלנו מתבטא בשתי רמות: פיזיולוגית ומתמטית. בעבר, כאשר אנשים ניסו להסביר למה אדם מושך את ידו לאחור כשהוא נוגע בברזל לוהט, אמרו “כואב לו, לכן הוא מזיז את היד”. החוויה הסובייקטיבית סיפקה הסבר לפעולות של האדם. כיום יש לנו הבנה טובה יותר של התהליך הפיזיולוגי המסתתר מאחורי תגובת הכאב. לדוגמה, כאשר אדם נוגע בברזל לוהט, אותות חשמליים נשלחים מהיד למוח. האות החשמלי שמגיע מהיד מגרה נוירונים מסוימים במוח וגורם להם “לירות” אותות חשמליים לנוירונים אחרים.

הנוירונים הללו יגיבו בכך שגם הם יירו אות חשמלי, או ינצרו את נשקם. אם מספיק נוירונים יורים, זה יגרום לנוירונים בחלק אחר במוח לירות, ואותות חשמליים יחלו לנוע חזרה מהמוח אל שרירי היד. האותות החשמליים המגיעים מהמוח יגרמו לשרירי היד להתכווץ, והיד תנוע לאחור. באופן אירוני, ככל שאנו מבינים טוב יותר את התהליך הפתלתל הזה, וכיצד בדיוק ירייתו של נוירון אחד גורמת לנוירון שני לירות או לנצור אש, כך נהיה יותר ויותר קשה להסביר בשביל מה צריך תודעה. האם יש איזשהו שלב בדרך, שבו בין פעולתו של נוירון אחד לתגובתו של נוירון שני מתערבת התודעה, וקובעת אם הנוירון יירה או ינצור את נשקו? האם ישנה תנועה כלשהי של חלקיקי חומר, ולו של אלקטרון אחד ויחיד, שנגרמת על ידי החוויה הסובייקטיבית של כאב, ולא על ידי תנועה של חלקיקי חומר אחרים? אם אין כזו תנועה, וכל אלקטרון זז אך ורק כי אלקטרון אחר זז קודם, בשביל מה צריך את חוויית הכאב?

מבחינה מתמטית, מקובל היום להניח לא רק שכל יצור חי הוא אוסף של מנגנונים לעיבוד מידע, אלא גם שכל תהליך עיבוד מידע ניתן לייצוג מתמטי מדויק. אם כך, ואם התודעה אכן ממלאת תפקיד קונקרטי בתהליכי עיבוד המידע במוח, חייב להיות לה ייצוג מתמטי. כשאנו מנתחים את תגובת הכאב האנושית, ומפרקים אותה לסדרה של צעדי חישוב מתמטיים, אנו חייבים להיות מסוגלים לומר: “הנה, כאן, צעד מספר 9 בתהליך החישוב, זו החוויה הסובייקטיבית של כאב!” אך האם מישהו מכיר משוואה כלשהי בעולם המתמטיקה רחב הידיים, שאחד הגורמים בה הנו חוויה סובייקטיבית? האם קיימת בעיית חישוב כלשהי, שלא ניתן לפתור אותה ללא חוויה סובייקטיבית? עד כה, למרות הידע המתמטי העצום שלנו, איננו יודעים על שום בעיית חישוב כזו.

בזמנו הועלה הרעיון שהתודעה חיונית כדי לפתור בעיות חישוב רפלקסיביות, כלומר בעיות שמביאות בחשבון גם את מי שפותר את הבעיה. יצור המסתובב בסוואנה ומחשב סיכויי הישרדות ורבייה חייב להביא בחשבון גם את עצמו. זה יוצר מין לופ אינסופי בתהליכי החישוב שלו, ובום טראח! מתוך הלופ האינסופי הזה צצה התודעה. אבל כיום אנו יודעים שזה לא נכון. לדוגמה, גוגל השיקה לאחרונה מכונית ללא נהג, אשר מנווטת בכביש באופן עצמאי טוב יותר מאשר נהגים בשר ודם. המחשב השולט במכונית עורך בכל שנייה אינספור חישובים לגבי תנועתם של הולכי רגל, מכוניות אחרות ומפגעים בכביש. אלא שהמחשב חייב להביא בחשבון גם את ההשפעה שלו עצמו על התנועה. הוא חייב להתחשב בכך שאם יסטה בעוד רגע מהמסלול הימני לשמאלי, זה ישפיע על תנועתה של המכונית שמאחוריו ושל המשאית שמלפניו. המחשב של גוגל מביא את זה בחשבון ללא שום בעיה, אבל גם ללא שום תודעה. יש היום הרבה מאוד תוכנות מחשב אחרות שמביאות את עצמן בחשבון, ואף אחת מהן אינה חשה דבר ואינה משתוקקת לדבר.

ההסבר הטוב ביותר שיש כיום למדע עבור זרם החוויות הסובייקטיביות, הוא שזרם זה הוא תוצר לוואי לא נחוץ אך בלתי נמנע של פעילות המוח. התודעה היא זיהום מנטאלי. כפי שפחמן דו־חמצני הוא תוצר לוואי לא נחוץ אך בלתי נמנע של תהליך הנשימה, כך כאשר הנוירונים במוח מעבדים מידע, נפלטות חוויות סובייקטיביות כמו כאב ואהבה. זה הסבר מאוד לא מספק, אבל כרגע, זה מה שיש למדע להציע.

מה שאי אפשר לראות במיקרוסקופ

אחת הסיבות המרכזיות לכך שהמדע מתקשה בחקר התודעה, היא שחסרים לנו כלים מתאימים למחקר. כשאנו באים לחקור את המוח, עומדים לרשותנו כיום שלל חיישנים, מיקרוסקופים וסורקי מוח משוכללים. אלא שאת התודעה לא ניתן לראות במיקרוסקופ או בסורק מוח. סורק מוח מאפשר לראות היכן יש פעילות חשמלית במוחו של האדם, אבל הוא לא נותן גישה למה שהאדם חווה באותו רגע. נכון להיום, התודעה היחידה שאליה יש לי גישה ישירה היא התודעה שלי עצמי. אם אני רוצה לדעת מה חווים אחרים, אני חייב להתבסס על הדיווחים שלהם, ודיווחים אלו סובלים מהטיות ועיוותים רבים.

אפשר כמובן לאסוף דיווחים מאנשים רבים, לנתח אותם, להשוות ביניהם ולעשות עליהם סטטיסטיקות. כך מתנהל חלק גדול מהמחקר בפסיכולוגיה, אשר הצליח לא רק להגיע לתובנות חשובות לגבי התודעה, אלא גם להציל ולשפר את חייהם של מיליונים רבים. אך יש גבול שמעבר לו קשה להתקדם באמצעות דיווחים מיד שנייה. במדע, אם אתם חוקרים תופעה מסוימת, אין תחליף להתבוננות ישירה בתופעה הזאת.

צילום: גטי אימג'ס

באנתרופולוגיה, למשל, עושים שימוש נרחב בדיווחים מיד שנייה, אולם אם אנתרופולוגית רוצה להבין לעומק את תרבותם של אנשי האי סמואה, היא תידרש במוקדם או במאוחר לנסוע לסמואה בעצמה. כמובן, אין די רק בנסיעה. אוסף המיילים של תרמילאית שנסעה לסמואה וכתבה את רשמיה ותובנותיה לגבי התרבות המקומית לא ייחשבו כמחקר אנתרופולוגי מדעי. זאת כיוון שלתרמילאית חסרה הכשרה מחקרית מתאימה. תצפיותיה יהיו בדרך כלל אקראיות וסובייקטיביות מדי. כדי שתצפיותיה על תרבות סמואה ייחשבו כמחקר מדעי, עליה ללמוד איך להתבונן בתרבות סמואה בצורה שיטתית ואובייקטיבית, מבלי לכפות את הדעות הקדומות שלה על מה שהיא רואה. זה מה שלומדים בחוג לאנתרופולוגיה, וזה מה שאיפשר למדע האנתרופולוגיה לעזור בגישור על פערים בין־תרבותיים ולתרום להרמוניה בעולם.

על פי רוב, המחקר המדעי של התודעה נוטה שלא ללכת בעקבותיהם של האנתרופולוגים. בעוד שספרי יסוד רבים באנתרופולוגיה מכילים בעיקר את תצפיותיה ורשמיה של חוקרת בודדת מנסיעת המחקר שלה, חוקרי התודעה ממעטים לנסוע בעצמם אל ארצות התודעה ולדווח על נסיעות כאלה במאמריהם המדעיים. שכן התודעה היחידה הנגישה לי ישירות היא תודעתי שלי, וכל כמה שקשה לנסוע לאי סמואה ולהתבונן בתושביו באופן שיטתי ואובייקטיבי, קשה שבעתיים להתבונן בתודעתי שלי באופן שיטתי ואובייקטיבי. זה מאה שנה שאנתרופולוגים עמלים לפתח שיטות להתבוננות אובייקטיבית בתרבויות אנושיות, ואף על פי ששיטות אלו רחוקות משלמות, יש לנו כיום ביטחון מסוים במהימנותן. לעומת זאת, למרות שחוקרי תודעה פיתחו במאה השנים האחרונות שיטות מהימנות יחסית לאיסוף דיווחים מיד שנייה על תודעתם של אחרים, בכל הנוגע להתבוננות מסודרת ושיטתית בתודעה שלי עצמי, דרושה למדע המודרני עוד מלאכה רבה.

צעד אחר צעד לתוך הנפש

אלא שחלק מהמלאכה הזאת נעשה כבר לפני אלפי שנים. בתרבויות קדומות שונות חקר התודעה היה תחום המחקר החשוב והמפותח ביותר, והוא התבסס לא על איסוף דיווחים מיד שנייה, אלא על הכשרת אנשים להתבונן באופן שיטתי בתודעתם שלהם. שיטות התבוננות אלו ידועות תחת השם הגנרי “מדיטציה”. בימינו המילה מדיטציה מקושרת פעמים רבות לדת, מיסטיקה ואמונות טפלות, אבל למעשה, משמעות המילה מדיטציה היא פשוט “התבוננות שיטתית בתודעה”. דתות רבות עשו שימוש במדיטציה, אבל זה לא אומר שמדיטציה היא בהכרח עניין דתי. דתות רבות גם עשו שימוש בספרים, אך אין זה אומר שספרים הם דבר דתי. מדיטציה היא בסך הכל כלי, שאנשים שונים יכולים להשתמש בו לצרכים שונים.

ישנו כמובן סופרמרקט שלם של טכניקות מדיטציה. חלק מהמדפים עמוסים בשלל צעצועי פלסטיק נוצצים וזולים שתועלתם מפוקפקת. על מדפים אחרים אפשר למצוא כלים משוכללים ועוצמתיים להפליא, אשר מסוגלים לחשוף את צפונות התודעה ולעזור בריפוי תחלואיה. כזוהי למשל טכניקת המדיטציה שלימד גואנקה, שזה כמה שנים אני עושה בה שימוש במחקרי, ולכן אני יכול לדבר עליה מניסיון. טכניקה זו, הנקראת ויפאסנה, ממשיכה מסורת של חקר תודעה שמקורה בהודו הקדומה. גדולתו של גואנקה כחוקר תודעה וכמורה היתה שהוא הצליח לפרק את תהליך ההתבוננות בתודעה לסדרה של צעדים קטנים ומדויקים להפליא. על בסיס התבוננותו בתודעה שלו עצמו, הוא ידע כיצד להוביל אנשים אחרים צעד אחר צעד להתבוננות שיטתית ואובייקטיבית בתודעתם.

טכניקת ויפאסנה מבוססת על תגלית המיוחסת לבודהא, והיא שזרם התודעה קשור באופן בלתי ניתן לניתוק בתחושות גופניות. החוויה של כל רגע ורגע תמיד כוללת תחושה כלשהי ‏(כגון כאב, עונג, גירוד או רטט‏) ותגובה על התחושה הזאת ‏(השתוקקות להמשיך לחוש תחושות נעימות, ורצון להפסיק תחושות לא נעימות‏). גם כשנדמה לנו שאנו מגיבים על מעשיו של אדם אחר, על משהו שראינו בטלוויזיה, או על זיכרונות הילדות שלנו, האמת היא שאנו תמיד מגיבים על התחושות הגופניות שלנו כאן ועכשיו. טכניקת ויפאסנה מאמנת את האדם להתבונן בצורה מסודרת, עקבית ואובייקטיבית בתחושות ובתגובות שלנו לתחושות, ועל ידי כך נחשפים דפוסי פעולתה של התודעה.

ס.נ. גואנקה. להתבונן בתודעה בשיטתיות ובאובייקטיביותצילום: Vippasanna institute research

טיול תרמילאים בתודעה

כיום יש עניין גובר במדיטציה מצד חוקרי מוח ותודעה, אלא שהמדען הטיפוסי משתמש בכלי הזה בצורה עקיפה בלבד. הוא לא עושה מדיטציה בעצמו, אלא מזמין למעבדה אנשים עתירי ניסיון במדיטציה, מחבר אלקטרודות לראשם, ואז מתבונן במוחם בזמן שהם מודטים. אם המטרה היא להבין טוב יותר את המוח, זה מצוין. אבל אם המטרה היא להבין את התודעה, הרי שהתועלת העיקרית של כלי המחקר הזה מוחמצת. דומה הדבר למישהו שמנסה להבין איך בנוי חומר על ידי כך שהוא מתבונן בחתיכת אבן דרך זכוכית מגדלת. מישהו מציע לו מיקרוסקופ, ואומר “נסה את זה, תוכל לראות הרבה יותר טוב”. לוקח האדם את המיקרוסקופ, לוקח את הזכוכית המגדלת, ומתחיל לבחון בקפידה בעזרת הזכוכית המגדלת את החומר שממנו עשוי המיקרוסקופ... מדיטציה היא שיטה להתבוננות ישירה בתודעה. רוב התועלת שלה מוחמצת אם במקום למדוט בעצמי, אני מסתכל בגלי המוח של מישהו אחר שעושה מדיטציה.

בכמה אוניברסיטאות ומכוני מחקר החלו לעשות צעדים ראשונים בשימוש במדיטציה ככלי לחקר התודעה, ולא רק כאובייקט להתבוננות בסורקי מוח. כך למשל באוניברסיטת אוקספורד נוסד לאחרונה ה–Oxford Mindfulness Center, שעושה שימוש במדיטציה כחלק מהמחקר בפסיכיאטריה, אולם תהליך זה עודנו בחיתוליו. רוב חוקרי התודעה באקדמיה אינם משתמשים במדיטציה ככלי עבודה, ורוב המקומות המלמדים מדיטציה אינם קשורים לשום מסגרת מדעית. כך למשל, גואנקה ייסד למעלה ממאה מרכזים ברחבי העולם ללימוד טכניקת ויפאסנה, ובכלל זה המרכז של “העמותה לוויפאסנה בישראל” בקיבוץ דגניה ב’, אולם אף על פי שיש חוקרים העושים שימוש בטכניקה על בסיס אישי, היא אינה חלק מתוכנית הלימודים של שום מוסד אקדמי.

אחת הסיבות לכך שחוקרי תודעה באקדמיה נמנעים מלהשתמש במדיטציה באופן ישיר, היא שהדבר דורש השקעה יוצאת דופן מצד המדען. לא קשה במיוחד להתבונן בתודעה - כולנו עושים זאת ללא הרף במשך כל חיינו, אבל רובנו מתבוננים בתודעה ללא שום שיטתיות או אובייקטיביות, והמסקנות שאנו מגיעים אליהן דומות לכן למיילים מטיול תרמילאים בתודעה. מדיטציה דורשת עבודה רצינית וקשה הרבה יותר. כך למשל, כאשר אדם מנסה להתבונן באובייקטיביות בתחושותיו הגופניות, הדבר הראשון שמתגלה הוא עד כמה התודעה סוערת וחסרת שקט. גם התבוננות בתחושה עזה וברורה יחסית, למשל התחושה של הנשימה הנכנסת ויוצאת מבעד לנחירי האף, היא משימה כמעט בלתי אפשרית. על פי רוב, אדם מסוגל להתבונן בנשימה רק שניות ספורות לפני שהוא מאבד את הריכוז ומתחיל לשוטט במחשבות, זיכרונות וחלומות.

כאשר המיקרוסקופ שלנו יוצא מפוקוס, אנחנו מסובבים ידית קטנה והכל מסתדר. אם הידית אינה פועלת בצורה תקינה, מזמינים טכנאי, או שולחים את המיקרוסקופ לתיקון. אבל כאשר התודעה יוצאת מפוקוס, אי אפשר לשלוח אותה לתיקון. על פי רוב, נדרשת תקופה ארוכה של אימונים מפרכים למדי עד שהתודעה מרוכזת ורגועה דיה כדי שאפשר יהיה להתחיל לעבוד איתה בצורה שיטתית ואובייקטיבית.

אבל אין סיבה להרים ידיים. גם במקרה הזה אפשר לשאוב השראה מהאנתרופולוגים, הזואולוגים והאסטרונאוטים. אנתרופולוגים וזואולוגים נוסעים לאיים רחוקים ושוהים שם חודשים ושנים בתנאים קשים, תוך שהם מסתכנים לא פעם בשלל מחלות ומפגעים. אסטרונאוטים מגדילים לעשות, ומשקיעים עשורים מחייהם באימונים מפרכים כדי לטוס לחלל. אם אנו מוכנים להשקיע מאמצים כאלה כדי להבין תרבויות זרות, בעלי חיים אחרים וכוכבים מרוחקים - על אחת כמה וכמה שהמאמץ שווה כדי להבין את התודעה שלנו בעצמנו.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ