שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

שני האקורדים הנצחיים של לו ריד

לכל מוזיקאי יש חתימה הרמונית משלו, אבל ספק אם יש מוזיקאי נוסף כמו לו ריד, מהדרג העליון של הרוק, שהחתימה שלו כל כך בסיסית וכל כך דומיננטית ביצירה

בן שלו
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
בן שלו

הדרך הכי טובה לשכך את הצער על מותו של מוזיקאי אהוב היא לנגן את השירים שלו בגיטרה או בפסנתר בשעות שאחרי לכתו. זה מין טקס הלוויה פרטי, בנוכחות צד אחד, שבו המאזין פורט את אהבתו לאמן, נזכר באופן שבו שיריו השתרגו בחייו שלו ומתחייב להמשיך את הברית שנכרתה בין השניים גם אחרי הסתלקותו של מי שהיה עד עכשיו הדמות היותר אקטיבית בקשר.

מאחר שטקס כזה מתקיים רק עם מותם של המוזיקאים האהובים ביותר, אלה שתקליטיהם נוגנו שוב ושוב במשך שנים רבות, הוא לא אמור לגלות עליהם דברים חדשים. לכאורה הכל ידוע ומוכר. ובכל זאת, לוויית הנגינה הפרטית של לו ריד, שהתקיימה ביום ראשון בלילה בין המטבח לסלון, חידדה נקודה מעניינת ולא מפורשת דיה בנוגע לשפה המוזיקלית של ריד. זה היה כמו צילום רנטגן, שחשף את עמוד השדרה של השירים והדגיש הן את הפשטות הסגפנית שלהם והן את הפוטנציאל האדיר והבלתי מתכלה של הפשטות הזאת.

לפני שנכנסים לתוך תחביר ההלחנה של ריד, צריך לומר שהתובנה שהתחדדה בזמן נגינת השירים תופסת כמובן רק חלק קטן ממה שהפך את ריד לאחד מאמני הרוק הגדולים ביותר. הכתיבה הנפלאה שלו, שהביאה את הפיוט אל המדרכה הכי מלוכלכת; הנכונות שלו ללכת אל שכונות אפלות בנפש שהרוק לא העז להיכנס אליהן עד אליו; החיפוש המתמיד שלו אחרי עולמות צליל נועזים וקיצוניים – כל אלה הם מרכיבים מהותיים בגוף היצירה האדיר שלו.

לו ריד ב-2004צילום: רויטרס

אבל בואו נתמקד לרגע בהלחנה של ריד. ברור לחלוטין שהאיש הלחין ישר ולעניין. בלי לסבך ובלי להעמיס.

Cut the Bullshit, Man – זה היה המוטו שלו. ובכל זאת, כשהאצבעות פרטו על הגיטרה כמה משיריו הגדולים, היה מפתיע מאוד להיווכח איזו דומיננטיות מרחיקת לכת יש למהלך אקורדים אחד ויחיד בלחניו של ריד. מהלך פשוט, בסיסי, אנורקטי ממש. אפילו לא שלושה אקורדים, שאמורים להיות הבסיס המינימלי של שיר הרוק חסר הגינונים, אלא שני אקורדים בלבד. תמיד אותם אקורדים: רה מז'ור ואז סול מז'ור, ושוב רה, ושוב סול, וכך הלאה.

כלומר, לא תמיד. ריד כתב מאות אם לא אלפי שירים, וברור שהיו לו הרבה וריאציות על לחן פשוט וישיר. אבל המהלך הזה – רה־סול, רה־סול, רה־סול (אפשר כמובן לנגן את אותו מהלך גם בסולמות אחרים, עם אקורדים אחרים, אבל לאצבעות הכי נוח ללכת אל הרה והסול) – חוזר אצלו בצורה כל כך עקבית וחסרת פשרות, שאי אפשר לא לראות בו את גרעין התא של המוזיקה שלו. לכל מוזיקאי יש חתימה הרמונית משלו, אבל ספק אם יש מוזיקאי נוסף מהדרג העליון של הרוק שהחתימה שלו כל כך בסיסית וכל כך דומיננטית ביצירה שלו.

חייבים להתחיל עם "הרואין", מתוך האלבום הראשון של "ולווט אנדרגראונד". לטעמי, זהו אחד הטוענים לכתר "שיר הרוק הגדול בכל הזמנים". אם הקריטריון המרכזי הוא תגובה בנוסח "שמעתי את השיר הזה מיליון פעמים ואני עדיין לא מאמין שהוא נוצר, ועוד בשנה שבה הוא נוצר", "הרואין" (שהוקלט ב-1966 ונכתב כמה שנים קודם לכן) זוכה בתואר. והוא זוכה למרות, כלומר בגלל, כלומר גם בגלל, שיש בו רק שני אקורדים.

שלושה אקורדים יכולים ליצור מבע מוזיקלי פשוט אך אלגנטי. בשני אקורדים אין שום דבר אלגנטי. שני אקורדים זה אגרוף לפרצוף, בן אדם שעומד להתפוצץ, מעגל סגור של תזזית כפייתית. "הרואין", שיר שהוא קלאסיקה על־זמנית של שני אקורדים, שנטחנים שוב ושוב עד זוב דם. העוצמה והיופי טמונים במינימליזם הקיצוני, אבל כמובן שזה לא היה עובד בלי שירת המשחק המדהימה של ריד, בלי הטקסט המצמית שמתיך אקסטזה טוטאלית עם אפסות מוחלטת, ובלי השריטה המצמררת של הוויולה של ג'ון קייל.

לו ריד ב-1974צילום: אי–פי

שיר נוסף שמבוסס על חזרה אכזרית של רה וסול, רה וסול, רה וסול, הוא "Waiting For My Man", ההימנון הנרקוטי השני בתקליט עם הבננה, כפי שמכונה האלבום הראשון של ה"ולווט". אבל השלטון המוחלט של שני האקורדים האלה לא מוגבל רק לשירים הקשים והרועשים האלבום. אחת הסיבות לגדולתו של האלבום הזה היא ההשקה בין הרעש החלוצי לבין שירים שהם שיא העדינות והרכות כמו "Sunday Morning" ו"Femme Fatale". ואיזה מהלך אקורדים חוזר שוב ושוב בשירים האלה? כמובן: רה וסול, רה וסול, רה וסול.

אם הסיפור המוזיקלי של "הרואין" (ובמידה מסוימת גם "מחכה לאיש שלי") הוא החזרה הכפייתית והאינסופית של שני האקורדים, השעטה שלהם אל עבר האבדון הבלתי נמנע, השימוש בהם כסוג של Drone (צליל קבוע שהוא חזות הכל, קונספט שהיה מאוד פופולרי במוזיקה הניסיונית הניו-יורקית של שנות ה-60) – הרי שהסיפור המוזיקלי של שירים כמו

"Sunday Morning" ו"Femme Fatale" שונה בתכלית. גם כאן הרה־עובר־לסול־חוזר־לרה הוא התשתית של העניין, אבל יופיים של השירים האלה נעוץ ברגע שבו השיר נחלץ מהמהלך הזה, עובר לאקורדים אחרים (ריד היה אמן המעבר ממז'ור למינור), ואז כמובן חוזר הביתה אל הרה והסול.

לו ריד ב-1989צילום: אי–פי

כמה שנים קדימה, אל "Walk on the Wild Side". טו טו־דו טו־דו טו־טו־דו (עד כאן רה, ומכאן סול (טו טו־דו טו־דו טו־טו־דו (ושוב רה (טו טו־דו טו־דו טו־טו־דו (ושוב סול) טו טו־דו טו־דו טו־טו־דו... האקורדים נשארו, אבל הקצב המדלג שונה מהקצב המאני־דפרסיבי של "ולווט", ומי שאחראי על הגיוון בתוך המונוטוניות הוא התפקיד הכפול של הבס (אקוסטי וחשמלי). הקטע היחיד שבו שלטון הרה והסול נשבר הוא זה שבו גיבור/ת השיר מגלח/ת את הרגליים והופך/ת מהוא להיא. שינוי כל כך דרסטי מחייב גם את ההרמוניה להשתנות.

עוד כמה שנים קדימה, לאלבום "קוני איילנד בייבי" מ-1975. הקטע שסוגר את האלבום, שהוא גם הקטע הכי יפה בו, הוא שיר הנושא. הוא מתחיל בפריטה עצלה של שני האקורדים הנצחיים של ריד, שחוזר בתחילת השיר אל נערותו הממשית או המדומיינת. "אתה יודע, בן אדם, כשהייתי בחור צעיר בתיכון, תאמין או לא, רציתי לשחק פוטבול בשביל המאמן". הנערים המבוגרים יותר אומרים שהמאמן אכזרי ומרושע, אבל זה לא משנה את דעתו של ריד: "רציתי לשחק פוטבול בשביל המאמן", הוא שר שוב ושוב, על אותם שני אקורדים.

אחר כך השיר מקבל תפנית. אחרי הפתיחה הנייטרלית מבחינה רגשית, הנער נמצא פתאום במצוקה, לבדו, והוא מתחיל לשנוא הכל, וההרמוניה צוברת אקורד שלישי, ואחר כך עוד אחד, ופתאום יש גם דמות נשית מלאת חסד, וההרמוניה מגביהה עוד ועוד, עד שריד מגיע לשיא של השיר, שבו הוא חוזר שוב ושוב על המלים "The Glory of Love".

על פי כל היגיון, תפארתה של האהבה היתה אמורה להיות מונחת על פסגה הרמונית נישאה, אבל לא: לפני שריד שר את המלים האלה השיר חוזר במפתיע אל המישור שבו התהלך בבית על המאמן. הצליל של האהבה, הצליל של התפארה, הצליל של החסד הוא רה וסול, רה וסול, רה וסול. זה השלד המוזיקלי של לו ריד, אלה העצמות המוזיקליות שלו, ינוחו בשלום על משכבן.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ