שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
חמי רודנר
חמי רודנר

קשה לי להסביר לעצמי למה דווקא המוות של לו ריד העציב אותי כל כך. בני הדור ההוא, שהעניקו לנו חיים, מתחילים למות מזקנה. כל כך צפוי, כל כך בנאלי, כל כך מצמרר.

אמש, בהופעה במודיעין, התחלתי לפרוט בהיסוס את המהלך של האקורדים של "Caroline Says". עצמתי עיניים וזה החזיר אותי לשנת 86', קיבוץ חניתה, שם אני, אופיר בר עמי וכמה מתנדבים עובדים לילות שלמים במקלט על השיר הזה. "אבל היא לא מפחדת למות. כל החברים שלה קוראים לה אלסקה. כשהיא לוקחת ספיד הם צוחקים ושואלים אותה מה יש בראש שלה עכשיו". לא ידעתי אז על הפקטורי של אנדי וורהול ועל כל הטרנסג'נדרים והזונות המסוממות שהיו השראה לשירים של ה"וולווט אנדרגראונד". אבל חשתי בחריפות של אמן בוסרי את הטרנספורמציה שהאומללות האלו עוברות מהביוב הנמוך ביותר בניו יורק לדרגת אלילות במיתולוגיה של הרוקנרול, כאשר הן מפוסלות בשיר. זבל שנהפך לזהב. אלכימיה, שרק הדבר הפראי הזה שקוראים לו רוקנרול יכול לחולל.

לו רידצילום: AP

כמה שנים לפני זה, בדירה חשוכה בכיכר אורדע ברמת גן, ימים לפני הגיוס לצבא. חבורה של עובדי במה צעירים ואני, הקומונר של קן בורוכוב, רובצים מסוממים על השטיחים הדקים. סרז' הצרפתי החיוור והשלוד מניח את "Transformer" על הפטיפון ומסביר באנגלית רצוצה למה לו ריד הוא הגדול מכולם. אני, עדיין נער נוח להתרשם, שותה בצמא וחורט על הלב את דבריו של הכוהן הצרפתי המסומם. "פם פם פם" שרים דייוויד בואי ומיק רונסון בקולות גבוהים מלאכיים כמו טיפות כבדות ומתוקות של זהב חום. "לוויין של אהבה" עונה להם ריד סדוק, נואש ונצחי. "נצחי" לחש לי הלב.

אסף שריג ואני יושבים שעות בדירה בשינקין 8 ומנגנים את "Candy Says". יש שם הרגע הזה שקולות הרקע עונים לסולן (לא ריד, הסתבר לי בדיעבד. ענוג מדי. דאג יוול שהחליף את ג'ון קייל הוא הסולן) והנה רגע בדוק של לב שנמחץ תחת הענוג הענוג הזה ודמעה מתחילה לנצוץ בעיניים. וזה בעצם הדבר החשוב שלו ריד העניק לנו - האנושיות, הראויה לחמלה ואפילו להערצה, שמפרפרת בתוך כל הקודר הזה.

הרבה שנים הוא הלך לי לאיבוד. היה איזה רגע באמצע הסבנטיז שבהקלטות שלו הוא פשוט ויתר לחלוטין על מלודיה בכתיבה ובשירה והחל מדקלם. עד כמה ששירתו היתה אדירה, הוא נהפך בשבילי למשורר רוק על חשבון רוקר משורר, מה שהיה לפני זה. אבל בשנת 2000 נפגשתי אתו שוב בסינרמה. והוא נתן את אחת מהופעות הרוק הטובות שראיתי אי פעם. מזלי הגדול הוא שראיתי אותו במקומו הטבעי, על הבמה, ושם הטוטאליות שלו שבה וכבשה אותי בלי לקחת שבויים. הוא היה מר ומתוק, כבד ומושחז כמו שרוקר אדיר חייב להיות.

קשה לי להסביר למה דווקא המוות של לו ריד מעציב אותי כל כך, אבל אני מתחיל להבין, תוך כדי כתיבה, שלו ריד הוא חלק בלתי נפרד ממני. הוא לימד אותי לכתוב שירים בשלושה אקורדים; הוא לימד אותי שהעיר היא מקור ההשראה הכי אותנטי; הוא לימד אותי על יופיים של הסוטים ועל עוצמתם של החלשים; הוא לימד אותי שרעש הוא לפעמים המוזיקה הכי יפה והכי ענוגה אבל שאפשר גם לעשות את זה בשקט מקפיא דם כמו ב"ברלין". שהעצב ותחושת השונות הם כוח חיובי וברגע שאתה אוסף מהשברים שלך שיר הוא יכול להיות הדבר הכי מוזהב בעולם.

והחשוב מכל, הוא לימד אותי בשירים שלו שרוקנרול זאת לא אופציה, ובטח שלא אפליקציה, אלא דרך חיים והגשר היחיד שהחלשים והמוזרים יכולים לחצות בו את העולם בגאון, כגיבורים.

אני לא יכול לאחל לו איחולים לבביים בעולם שמעבר, כי אני לא מאמין שיש כזה. אני כן רוצה לאחל לחיים שימשיכו להזריק לו ריד ישר לווריד. זה החומר הטוב, זה הדבר האמיתי.

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ