יובל דיין ונועה ירון, פעם ברנז'אים והיום עושים יהדות רוקנרול - טלוויזיה - הארץ

יובל דיין ונועה ירון, פעם ברנז'אים והיום עושים יהדות רוקנרול

רגע ההארה שהיה ליובל דיין אי-שם בסיני מתואר ב"מקימי", סדרת הטלוויזיה החדשה לפי הספר מאת זוגתו, נועה ירון-דיין. מי שנמנה עם גל החזרה בתשובה של שנות ה־90 ועם הזרם הברסלבי השמח, משמש מדריך רוחני לחוזרים בתשובה ולא נרתע מ"מיתוג מחדש של היהדות"

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גילי איזיקוביץ
גילי איזיקוביץ

לילה אחד לפני 20 שנה, בחוף מבודד בסיני, חווה יובל דיין רגע משנה חיים. הוא וזוגתו, לימים אשתו, נועה ירון, הלכו להתבודד שם, "לברוח מהכל", אחרי שהיו מבולבלים ומרוחקים. דיין כבר היה מחפש רוחני מקצועי: הוא הספיק להיות בודהיסט גלוח ראש בהודו, אימץ ותירגל זמן מה גם את השינטו, ואת הנצרות, לבש בגדי פולחן למיניהם. אבל באור הקלוש של הנר שבו קרא ספר באותה שעה "משהו הכה בי".

מה זה היה?

"היה רגע כזה שאתה יודע. אתה יודע ויודע ואתה יודע שאתה יודע, עוד יותר ועוד יותר. זה משהו ברמה המיסטית, לא הקוגניטיבית. היה שם משהו שרציתי לחקור ולא עניין אותי שהמשהו הזה לובש כיפה".

יובל דייןצילום: דודי חסון

הרגע המכונן הזה שדיין מתאר הונצח בספר "מקימי" שכתבה נועה ירון-דיין לפני כשש שנים והוא גם מתואר בסדרה באותו השם, שיצרו רם נהרי ותמר מרום ותעלה לשידור ביום רביעי הקרוב בערוץ3 בכבלים. אבל עוד לפני כן, הוא הוביל את בני הזוג לסחרור, לאורח חיים שונה לגמרי, שכולל כיום שבעה ילדים ובית ברמת בית שמש החרדית.

לא רק עליהם הוא השפיע. לאותו הרגע היה אפקט ארוך טווח שמוסיף לגעת בקוראים רבים ובתלמידים של דיין, חוזרים בתשובה שהסתחררו גם הם. 20 שנים אחריו, דיין הוא אדם מוכר מאוד בציבורים מסוימים, מדריך רוחני לחוזרים בתשובה ומתעניינים, חלקם דמויות ידועות בתחומי התרבות והאמנות. מי שהיה "זרוק, דלוק ותלוש", כלשונו, עד שנהפך לחלק מתנועת החזרה בתשובה הגדולה של שנות ה-90, נהיה לדמות בולטת בזרם הברסלבי המכונה נ-נחמן (שחבריו ידועים במנהגם לרקוד ברחובות), אבן שואבת למי שמכונים "הכיפות השקופות" - כאלה השומרים רק חלק ממצוות הדת.

"משהו קורה בתל אביב!"

הוא בן 45, גבוה ונאה. פאות ארוכות מעטרות את צדעיו, על ראשו כיפה אדירה והוא לבוש תמיד כתונת לבנה, מכופתרת בשלושה כפתורים ורחבה כשמלה. ועם זאת, קל לראות בדמותו את הטיפוס התל-אביבי המרדן שהיה. זה ניכר בלהט שלו, בשפה שהוא בוחר בה ובנטייה, המודעת כנראה, לספר מדי פעם במבט ממזרי אנקדוטות לחלוטין לא קדושות מעברו.

הוא אחיינה של השחקנית תיקי דיין. הוריו, קובי המנוח ויעל, "שני פריקים, היפים", גידלו אותו ואת שתי אחיותיו בדיונות בסיני, ביישוב דיקלה בפתחת רפיח. "כשגרנו שם היו 15 חושות על החוף. זה היה הכי רחוק שאפשר. נועה אומרת את זה ואני מחרה מחזיק, יש לי בתוך הנפש צורך במרחבים שאי אפשר לספק. הנפש שלי עשויה מדיונות לבנות".

כשהיה בן 11 או 12 חזרה המשפחה לרמת גן. דיין נסגר בדירת שלושה חדרים, למד בתיכון בליך והיה לכוכב חברתי. כמה מהילדים בחבורה שהקיפה אותו, למשל בשבט הצופים, או כשהיו לחבורת הגולשים מתל אביב, נהפכו ברבות השנים גם הם לשמות מוכרים (למשל המוזיקאי עדי רן, עוד חוזר בתשובה ועד היום חבר קרוב). "תמיד היו הרבה אנשים מסביבי, תמיד היה בלגן", דיין נזכר, "אבל במשך הרבה שנים לא הצלחתי להביא את עצמי להיות חלק. לא הייתי בתוך הסצינה. תחושת החידלון, חוסר התוחלת, היתה חזקה מכדי לצחוק וליהנות באמת. הייתי ילד מוצלח מאוד וזה למרות שאף פעם לא למדתי, הייתי בים כל החיים שלי. לא היו לי אבא ואמא, זה היה יעל וקובי והקומונה. הייתי קצת תלוש וכל המושג משפחה היה בחסר מתמיד. כלום לא היה ממלא אותו, בטח לא פרסום. חייתי ליד אנשים מאוד מפורסמים ולא עניין אותי אף פעם".

בהתחלה גם ירון לא עניינה אותו במיוחד. הם הכירו כשחלקו דירת שותפים, והיא כבר היתה מוכרת, שדרנית בגלי צה"ל וב"שישי חי" בערוץ 2 שרק קם, כוכבת עולה בערוץ הילדים. בסביבתה התקבל דיין בחמיצות, "החבר האנטיפת של נועה", כך מספרים הוא ואחרים. כשהתחילו לחזור בתשובה, עורר הפרסום על כך צער של ממש, אולי משום שירון ודיין חזרו בתשובה במקביל ולעתים אף יחד עם חבורה גדולה של אמנים ושמות מוכרים (שולי רנד, רמה בורשטיין, נתי רביץ, גילי שושן). זה היה גל החזרה בתשובה שלפני 20 שנה, שממרחק השנים נדמה כאירוע מהדהד.

"זה היה גל משוגע כזה, אני לא יודע להסביר אותו", אומר דיין. "דאוס אקס מכינה (בלטינית, האל מן המכונה, ג"א), 'ככה האל החליט'. הסתכלת על העולם וראית שמשהו קורה בו. יום אחד עדי רן מגיע כולו דלוק, עם עיניים קרועות, ויושב מולנו. אנחנו, חבורה של אנשים, פגשנו את רבי נחמן והיינו בטירוף אבל עוד עם קעקועים ושיער ארוך, לא דוסים. עדי יושב ואומר בלחץ 'משהו קורה בתל אביב!' ואנחנו עונים לו 'כן, תשובה'. זה באמת היה, משהו קרה שם. היו המון אנשים שננגעו באותה תקופה. משהו קרה".

זה עורר בהלת מה. אני זוכרת צער סביב החזרה בתשובה של נועה. זה סוקר בתקשורת בתדהמה.

מימין: יובל דיין, נועה ירון-דיין, יעל פוליאקוב ומוקיצילום: אוהד רומנו

"גם אני זוכר את זה. אני הייתי זה שלקח את התרנגולת שהטילה ביצי זהב, חי על חשבונה, ועכשיו יכניס אותה למטבח, יגלח לה את השיער. זה היה רחוק מזה. אנחנו לא היינו מודעים לכלום כי התנתקנו מהכל ולקח לנו איזה עשר שנים לחזור אל העולם. לא רצינו להיות בקשר, רצינו להתרחק מ'הבלים'. כל כמה חודשים היו מתקשרות תחקירניות מתוכניות אירוח לנועה. בכל כמה חודשים היתה מישהי נזכרת וחושבת אולי נראיין אותה. היתה מצדנו שתיקה מוחלטת במשך שנים כי לא היה מה להגיד".

עד "מקימי"?

"עד 'מקימי'. אז כבר היה לנו מה להגיד".

צעקות בהרי שומרון

דיין וירון הלכו ושקעו בחייהם החדשים. את הג'ינס והדיסקים חילקו לחברים, ודיין מספר, משועשע, כיצד יום אחד, אחרי שנתקלו בפסוק "ביערת הרע מקרבך" הקימו מדורה בחצר והתענגו על שריפת קלפי טארוט ופסלים שאספו בטיולים בעולם. "היו רגעים שאתה לא שם. משהו קורה ואתה לא שם", הוא אומר. "עברו כמה שנים ואתה מתפכח, יש לך פיאות וזקן, כיסוי ראש וצניעות ולא נשאר חבר אחד. עכשיו תתמודד".

יובל דיין ב"מקימי"

במקרה של דיין וירון זה לקח כעשור. בזמן הזה הסתגר דיין בבית המדרש ולמד. ירון גידלה ילדים והרצתה על התהליך שעברה. לדמויות ציבוריות-כמעט הם נהפכו בהשפעת הרב ארז חיים דורון, גם הוא חוזר בתשובה ומי שבעקבות הרצאותיו הגיעו לדת. "כשלמדתי, הייתי מגיע הביתה ביום שישי וחוזר ללימודים במוצאי שבת, ואשתי היתה בבית", מספר דיין. "הבית היה בספסלים בבית כנסת עם חבורה של אנשים שבאו ביחד מלב הסצינה התל-אביבית. את כל הבלגן שלנו הכנסנו לעבודה הרוחנית שלנו. את אותו אטרף היינו מבלים בצעקות על ההרים בשומרון כמו מטומטמים, בערה של חיות יער". זה נמשך כ-12 שנים עד שהחליטו, מתוך רצון לחלוק ולקרב, "לעוף לתל אביב. חזרתי לבלגן, לאנרכיה, ואז התחיל משהו שהיום רואים את התוצאות שלו. הנ–נחמנים. התחלנו עשרה אנשים, זה נהיה תופעה ענקית".

לברסלב אין אדמו"ר או חצר אחת, אין מוסדות מסודרים או טוענים לכתר, וזרמיה וחסידיה מתרבים כמו הפרשנויות והחופש שהיא מתירה למתעניינים בה, לאמץ רק חלק או שביב בהשקפתה. תומר פרסיקו, חוקר בתוכנית לדתות זמננו באוניברסיטת תל אביב, מסביר כי "משנות ה- 90 ועד ימינו נותנת ברסלב מענה לאנשים שמחפשים חזרה בתשובה, שהיא יותר רגשית ונפשית. בשונה מהחזרה בתשובה של שנות ה-70 וה-80, שהיתה רציונלית יותר, מבוססת על שכנוע בקיומו של אלוהים והכרעה לקיים קלה כחמורה. כיום זאת לא החזרה בתשובה של אורי זוהר, שמנתקת אותך מהחיים הקודמים. כאן החיפוש הוא אחר, חיפוש אחרי רגש, חוויה והבעה. למשל, מה שמאפיין חוזרים בתשובה לברסלב הוא שהם ממשיכים ליצור. אין כאן ניתוק מוחלט מהחברה הכללית ומעבר אל מאה שערים או בני ברק, אלא פתיחות לציבוריות הכללית, לאמנות, מוסיקה וספרות".

התוצאה, במקרה של דיין, היא מרכז "התהוות", שדיין מחזיק בדרום תל אביב ולומדים בו, בין היתר, אמנים מוכרים כמו קרולינה, נתן גושן, קובי אפללו, לינור אברג'יל ודוד דאור (דיין עצמו ממלא פיו מים בכל הקשור לתלמידיו המפורסמים). הוא אף מרצה מבוקש לקבוצות בנושאים שונים וכך גם ירון-דיין. כל אלה, כמו הפופולריות של הזרם שהם נמנים אתו, קשורים ל"מקימי".

שבועות ספורים נדרשו לספר שכתבה ירון ב-2007 לכבוש את רשימות רבי המכר, ומשהגיע לשם לא ירד מהרשימה חודשים ארוכים. זהו סיפור אוטוביוגרפי ברובו. עלמה, מגישת טלוויזיה מצליחה הסובלת מתחושת ריקנות, מתאהבת בבן, ושניהם חוזרים בתשובה יחד. בכתיבת הספר שימש דיין עזר כנגדה של ירון. "מקימי" נהפך במהירות לטקסט חניכה, אבן דרך בקרב דור צעיר של חוזרים בתשובה. שמו אומץ כמושג: בין השאר נושאת אותו כיום רשת חנויות בגדים לנשים דתיות, לירון יש בלוג בשם זה ויש גם פורום תוסס ואינספור דיונים שעסקו בספר, בחזרה בתשובה, בירון ובדיין. על מידת האיום שראו בו זרמים אחרים ביהדות עם צאתו לאור אפשר היה ללמוד מדרישתו של הרב שלמה אבינר, ממנהיגי הציונות הדתית, שהזהיר אז את קהילתו שלא לקרוא אותו שכן הוא "לא צנוע". בעיבוד הטלוויזיוני, אגב, דיין מגלם את דמות הרב שהחזיר אותו בתשובה. את בני הזוג מגלמים יעל פוליאקוב והזמר מוקי (דני ניב).

למה בכלל הסכמתם לעשות את הסדרה? טלוויזיה מדברת ללבם של אנשים בעלי אורח חיים חרדי?

"לא היתה סיבה. כשהגיעה ההצעה שאלנו את עצמנו אם היצירה באופן כללי היא דבר ששייך לך. החלטנו שאנחנו בעד לשחרר את זה ולתת לאנשים לעשות עם זה מה שהם רוצים. אף על פי שאנחנו לעתים נכנסים לחלקים האפורים, האסורים".

החלקים האסורים?

"יש ויכוח גדול אם צריך לקרב את החילונים או להרחיק אותם. זה נראה מול העיניים כל הזמן. אנחנו, נועה ואני באופן פרטי וציבור החוזרים בתשובה באופן כללי, נמצאים בבעיה. היו שנים שהגדירו אותנו תמהונים ומשוגעים, אחר כך מסוממים או פושעים. בעצם יש לנו משהו שאין לאף אחד – הסתכלות מסוימת ונדרשת שאין לאף אחד אחר, בטח בתקופה שאנחנו חיים בה.

"אנחנו חיים בין העולמות. יש לי הורים חילונים וילדים חרדים. כל עם ישראל צריך את מה שיש לי, אני גשר. זה לא תלוי אג'נדה אלא בחיינו ממש, זה עובר עלינו. אני צריך להסביר לילד שלא כל מי שנוסע בשבת רשע, ולסבא שלו - שלא כל מי שלא לומד לימודי ליבה הוא טיפש. זאת העבודה שלנו בכל דבר ובכל יום, זה 'מקימי', והסדרה היא סייד אפקט".

עטיפת הספר "מקימי"

אולי מה ש"מקימי" עשה קשור לגישה הרגשית, הבלתי-אמצעית, של יהדות שאתם מייצגים. זה לא סוד שצריך לסמוך על חכמים שיפרשו לך אותו.

"היו כמה גלים של חזרה בתשובה. אנחנו היינו חלק מגל ענק. וחזרנו בתשובה אל הדתיים: לא היה שום דבר אחר. לא היו אנשים כמונו שיגידו 'רילקס, יהיה בסדר, לא צריך שטריימל בשביל להיות דתי'. אני הייתי צריך לעשות הגירה (לעולם הדתי, ג"א) ותשובה, שני דברים שונים, כי לא ידעתי שיש דרך אחרת".

דיין עוצר את שטף הדיבור ומסביר: "אנחנו טבענו את המושג 'כיפה שקופה', תשובה שקופה. יש היום המון אנשים עם כיפות שקופות. אנחנו המצאנו את זה. אפשר להדליק נרות שבת ואז לנסוע באוטו. זה כתוב במקורות, על מצווה תקבל שכר ועל עבירה תיענש, אבל זה לא קשור זה לזה, שני חשבונות שונים".

החזרה בתשובה ואורח החיים הדתי שדיין מייצג נדמים ידידותיים יותר מאלה שהצטיירו בעבר. הכיפה השקופה שעליה הוא מדבר היא מונח חדשני, נעים בהחלט לאוזן החילונית. בכלל, כשהוא מדבר (והוא דובר מיומן, שמיטיב לשלוף משפטי מחץ וליצור אינטימיות עם בת שיחו) נוצרת תמונה של יהדות פופית, רוקנרולית, פתוחה וסובלנית. מנגד, היו שהאשימו אותו בגישה ניו-אייג'ית ליהדות, שלא לדבר על קיתונות ביקורת שהוטחו בו מצד דתיים וחרדים. הוא עצמו מספר על צמיגי מכוניתו שנוקבו לא פעם בביקורים באזורים חרדיים, עניין שהיה וחלף לדבריו.

"כנגד דבר אחד אני עומד ומשתאה", הוא אומר בלהט. "איך זה שאתם עומדים ורבים מה הקדוש ברוך הוא לובש? מה זה משנה, קרחת או שטריימל? זה סובייקטיבי. אני נותן לך ולכל אחד את הכבוד להיות הוא. להאמין באמונותיו, להעדיף את העדפותיו. אני לא מתיר או לא מתיר, מי שָמי? אני לא רב את ריבו, נעלב את עלבונו או כועס את כעסו של הקדוש ברוך הוא. אף אחד מאתנו לא יודע מה הוא לובש, ובינינו, הוא לא לובש כלום. הוא מופשט. זה הדחף שלי, לבוא ולהגיד את זה, ואני נזהר כי אנחנו עדיין נתפשים... אני לבוש אחרת, אני נראה שונה".

אתה מבין למה מאשימים אתכם בגישה ניו-אייג'ית ליהדות? למה קוראים לכם ה"טאו של נחמן"?

"כן. אני מצליח להבין את ה-10% האלה, אבל אין לי זמן להתעסק אתם. עם ישראל ברובו הגדול מאמין באמונה פשוטה. הוא לא רוצה לריב מה אלוהים לובש, יש לו את זה אצלו בלב בפשטות. אני אף פעם לא ידעתי את זה. אנשים שרוצים לשמוע מלה פשוטה ובוכים ב'כוכב נולד'. אני רוצה להיות ככה. בגלל זה ברחנו. ברחנו מהציניות כדי להיות אדם פשוט".

סוג היהדות שאתם מציעים היא רוקנרולית, ונוצרה סביבה תרבות פופ.

"היום, כשאדם אומר לי שהוא רוצה לחזור בתשובה ושואל לאיזו ישיבה כדאי לו ללכת, אני אומר לו לשבת בבית. אין שום מקום אחר. התשובה היא אתה, לא במקום אחר. אתה, עם הכישרונות והיכולת וכל מה שיש לך להגיד לעולם. רבי נחמן אומר - אני לא אלמד אתכם מה להיות, אלא להיות טובים יותר".

זה סוד המשיכה של הגישה שלך לדת?

"יש לנו משהו שאין לאף אחד: אנחנו לא מקווים לעצמנו. אני לא צדיק ולא מנהיג ואני מבולבל ומבולגן. אני לא אגיד לך מה לעשות. אני מניח לך ומכבד אותך עד כדי כך שאני מניח לך בכל הרמות, להתלבש כמו שאת רוצה, להאמין במה שאת מאמינה, אני אוהב את זה וזה לא מעניין אותי. היהדות הזאת חייבת לבוא מהפה שלי, אין לי ברירה, אבל אני לא מקרב אלי. אני במובן הזה באמת רוקסטאר - גומר שיעור והולך הביתה. הם לא באים אתי".

לברסלב אין אדמו"ר.

"יש טוענים לכתר, אבל לברסלב האותנטי אין. אנחנו לא בעד חצרות מכל צורה וסוג. אני לא לוקח אנשים אלי כי בניגוד לשאר הרבנים, מותק, אני ואת אותו דבר. לי יש כלי נשק שלמדתי במשך שנים ואני יכול ללמד אותך אותם, ולכי הביתה. את רוצה רב? - זה לא אני. אנשים באים אלי אחרי שנה-שנתיים ואומרים לי 'השלב הבא הוא שתהיה הרב שלי. אני רוצה להתבטל אליך' - חוזרים בתשובה חדשים מחפשים מישהו שיגיד להם מה לעשות. אני אומר להם 'תודה רבה, חס ושלום. תקרא ותחכים, אל תיעצר אצלי'. אולי בזה יש סממנים חדשים, רוקנרוליים, כמו שאת קוראת להם. פעם היה אדם מקרב אדם אחר ליהדות והופך אותו להיות תלמידו כדי לגזור עליו תקציב ממשרד הדתות. אבל השיטה זאת היא פאסה. נגמרה כבר, די".

דיין מוסיף ומתאר את המהפכה שיצר דור החוזרים בתשובה שהוא נמנה אתו. זו שאיפשרה גל של קרבה שקטה ליהדות, ללא מאפיינים חיצוניים כמעט, ששטף אמנים רבים, ומנגד גם יצרה חזרה בתשובה מהדהדת, עם כיפות גדולות ופיאות ארוכות, שלא ניתקה אדם כמו שולי רנד מיצירתו. אפשר לקשור אותה למהפכת היהדות כתרבות, מונח שאולי נשמע מזלזל אבל מיתרגם יפה לבדיקת טקסטים עתיקים, פרויקטים המשלבים רוק וניגונים וכדומה.

אפשר לקרוא לכם ש"ס של האמנים?

"איכס, אל תגידי את זה. אנחנו גם גדולים יותר מש"ס וגם איכס, מה פתאום. אי אפשר לעשות הגמוניה על ברסלב. זה כל הזמן זז, אין חצר, אין רב אחד. יש מושג נעלם, רבי נחמן מברסלב שנפטר בגיל 38, שצחק על העולם כולו, האנרכיסט הכי גדול שהיה, מהפכן. אמרת רוקנרול: אני מזדהה בנקודה שבה אתה בא, נותן את שלך ולא הופך את עצמך למנה העיקרית".

יכולת להיות המנה העיקרית אם היית רוצה?

"יכולתי ואני עדיין יכול, אם הייתי רוצה. אני לא כזה אדם צנוע ועניו, אין לי משיכה לזה. אני מלמד רוחניות אבל לא יודע להגיד לאנשים מה הם צריכים לעשות בחיים שלהם. הייתי יכול להוליך אחרי אלפים, אבל האמת הבסיסית היא שאני לא ראוי להנהיג. אני אגיד משהו שייחשב בציבורים מסוימים מזעזע: אף אחד לא ראוי להנהיג".

ובכל זאת אתה מזוהה עם גישה אחרת לדתיות.

"אם הדור הזה צריך שנמתג את התורה מחדש, אנחנו נגיש אותה מחדש. זאת אותה התורה הישנה והטובה, טיפה יותר נינוחה, כי באמת לקחו אותה, עשו ממנה חרב והרביצו לכולם. עכשיו יוצאת הסדרה, וכנראה יבואו כל הנשמות הטובות, לא מהצד החילוני, הפיות המצטדקים יבואו, זה יקרה".

ומה תגיד להם?

"אצל הדתיים יש משהו חמוד מאוד, הם משתמשים במלה 'להתפעל' אחרת מהחילונים. חילונים מתכוונים בחיוב, דתיים מתכוונים למשהו שמופעל מבחוץ. אל תתפעל ממנו, אל תהיה מופעל חיצונית ממנו. אני עושה את שלי וממשיך ללכת בלי לשמוע את המצקצקים בדרך. אין לי זמן".

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ