הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם - פרוזה - הארץ

הפצע של פרשת קסטנר לא מפסיק לדמם

בניגוד לניסיונות האחרונים לטהר את שמו של קסטנר, רומאן חדש מפנה כלפיו אצבע מאשימה ומעלה שאלות מוסריות בנוגע לשיתוף פעולה עם הרוע

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
יובל אלבשן

מעקב
עופרה עופר אורן. הוצאת כנרת זמורה־ביתן, 235 עמ', 94 שקלים

מעטים הם הפצעים בחייו של עם שאינם מפסיקים לדמם. לרוב, אחרי שעוברות שנות דור, הגלד המכסה את הפצע עושה את שלו והוויכוח שנלווה לכל פצע היסטורי מאבד את להטו ונותר רלבנטי רק למתי מעט. כך פרשת לבון, כך פרשת ישראל בר, כך הפרשות הרבות שנקשרו במשה דיין, וכך אפילו קרה לפרשה החדשה (יחסית) של מרדכי ואנונו. האמוציות יורדות והדיון נותר ברמה עובדתית, אם בכלל.

רק פצע אחד לא מפסיק לדמם בדפי ההיסטוריה קצרת הימים של מדינת ישראל, אף על פי שעברו קרוב ל–60 שנה מאז שיא הפרשה: הפצע של ישראל קסטנר. אינסוף מאמרים רואים אור בנושא, ואיתם סרטים חדשים ולא מעט ספרים שנכתבים בארץ ובעולם. סערה פרצה כשעיריית תל אביב שקלה לקרוא על שמו רחוב. מדוע? מה יש בפרשה הזאת שלא מאפשר לדם הישראלי להתקרר?

אפשר שהגילויים החדשים שלא מפסיקים לצוץ אינם מאפשרים לפצע להגליד. ספרו החשוב של אלי רייכנטל "האומנם נרצח פעמיים? פרשת קסטנר בראייה מחודשת", שיצא לאור ב–2010, לימד כי קסטנר היה סוכן מודיע של הנאצים עוד לפני כיבוש הונגריה, ומכאן המעמד שרכש לעצמו. רייכנטל מצטט פושעים נאצים בכירים שרואיינו אחרי המלחמה (גם על ידי אלי ויזל ושמעון ויזנטל), שהודו כי קסטנר עשה "עבודה טובה בעבור הגרמנים" וסייע למעשיהם בהונגריה. עובדה זו אינה פוגמת בהכרח במעשיו. סביר להניח שהיו עוד סוכנים נאציים בקרב היהודים שלא טרחו להציל איש מלבד עצמם ומשפחתם; לכן איש אינו מעז לבקר אותם. ואילו קסטנר השתמש במעמדו כסוכן כדי להציל אחרים, רבים אחרים.

אפשר שהדבר נובע מכך שבשני העשורים האחרונים מנסים מצדדיו להרחיק ממנו את החשדות ולהופכו לגיבור, אגב ניסיון לא לגמרי ישר מבחינה אינטלקטואלית לשכתב את ההיסטוריה. אחרת קשה להבין את הטענה של תומכיו (חלק לא מבוטל מהם ניצל על ידו ולכן ברורה מחויבותם המוסרית אליו), כאילו בית המשפט העליון זיכה אותו וטיהר את שמו. כל מי שקורא את פסק הדין יודע היטב שקסטנר לא זוכה ולא טוהר. להפך. שלושת שופטי הרוב - הנשיא אולשן והשופטים חשין ואגרנט - לא חלקו על הקביעות העובדתיות של המחוזי, אלא התקשו לבחון את מניעיו של קסטנר ולכן קבעו כי "את קסטנר תשפוט ההיסטוריה ולא בית המשפט".

הם הותירו על כנה את הקביעה שקסטנר הציל באמצעות שקר, ביודעין ובאורח פלילי, לפחות פושע נאצי אחד לאחר המלחמה. אפילו השופט האוהד ביותר לקסטנר, השופט חשין, קבע כי מעשיו של קסטנר "מתיישבים במידה הולמת יותר עם מנהיגות גרועה מבחינה מוסרית וציבורית". לעומתם, שני שופטי המיעוט - גויטיין וזילברג - קיבלו את פסק הדין של השופט הלוי במלואו (שקבע כזכור כי "קסטנר מכר את נשמתו לשטן"). גויטיין עוד ציין כי קסטנר "שיקר בבית המשפט והתנהג באופן שהשאיר על בית המשפט רושם שמצפונו אינו נקי והוא מתיירא ומנסה להסתיר דבר שאין עין השמש יפה לו".

ישראל קסטנר במשפטו. לא זוכה ולא טוהרצילום: אי–פי

באותו אופן קשה להבין מאמרים תמוהים מבחינה מוסרית כמו זה של פרופ' דן לאור, שפורסם ב"הארץ" לפני שבועות אחדים ("ישראל קסטנר וחנה סנש: מי באמת היה הגיבור ומי הבוגד?", 13.10.13). במאמר הזה מבקש לאור להרים את קרנו של קסטנר ולהופכו ל"גיבור" על חשבון הטלת רפש בדמותה ההרואית של חנה סנש, שמוצגת כמי שבחולשתה בגדה. התגובות הזועמות למאמר מלמדות כי גם בציבור עוד לא נרפא הפצע.

ואפשר שפרשה זו לא באה אל סופה משום שהיא מעלה סוגיות מוסריות ראשונות במעלה, שכל ילוד אשה וכל חברת בני אדם חייבים להתמודד איתן. האם מותר לשתף פעולה עם הרוע כדי למעט את נזקיו, או שמא כל סיוע לרוע פסול כשלעצמו? האם הצלת המקורבים לך - שהיא לכאורה מטבע בני האדם - היא גם מוסרית במובן זה שמותר לך להקריב אחרים כדי להציל את שלך? ובכלל, האם לגיטימי להקריב אדם אחד כדי להציל אדם אחר? הפרשה גם מעלה שאלות קשות אחרות: האם אפשר לשפוט מוסרית את מי שאיש מהשופטים לא יכול לעמוד במקום שבו הוא עמד? מצד אחד אין זה הוגן, ולא פעם גם בלתי אפשרי מבחינה טכנית. מהצד האחר, אם מתקבלת עמדה זו אי אפשר לשפוט כמעט אף אחד על מעשיו בעבר – מה שמקשה על כיוון התנהגות אנושית מוסרית בעתיד. שאלות רבות מעין אלה נוגעות לתשתית הקיום של החברה האנושית.

נדחפנו בשביל לעלות

טקס לזכרו של קסטנר ליד ביתו. שכתוב ההיסטוריהצילום: דודו בכר

אכן, כפי שקבע בית המשפט, רק ההיסטוריה יכולה וצריכה לשפוט את קסטנר, וכמו תמיד לצדה מופיעה הספרות. כעת נוסף לשורה ארוכה של ספרים בדיוניים למחצה (כמו ספרו של מוטי לרנר מ–1998) ספרה של עופרה עופר אורן, "מעקב". וכידוע, מה שאסור למשפט, מותר לספרות.

אף על פי שהסיפור מורכב מכמה עלילות משנה שמתרחשות בתל אביב ובארצות הברית במקביל, הגיבור המרחף מעל הספר כולו הוא קסטנר. באמצעות גיבורי ספרה, עופר שולחת אליו אצבע מאשימה.

"'אתה לא מבין', אבא אמר, 'זה בדיוק העניין. לנו היה סיכוי! אנחנו יכולנו להציל את עצמנו, לברוח... אתה יודע באיזה מרחק מהגבול גרנו? ארבעה קילומטרים!... הגבול היה פתוח. כל הצבא ההונגרי היה עסוק באוקראינה וזה היה מרחק הליכה ברגל... זה היה קל מאוד, כולנו יכולנו להינצל...'

'אבל למה? למה לא ברחתם?'

'למה. למה. זהו בדיוק העניין. כי הרדימו אותנו. שיכנעו אותנו. עשו הכל כדי שנאמין לגרמנים. שיכנעו אותנו לשבת בשקט כדי שלא נברח. כדי שלגרמנים יהיה נוח ואז ייתנו להם את הפרס שהבטיחו להם, להציל את עצמם ואת מי שהם בוחרים. הם ידעו מה שהם עושים, קסטנר וחבריו. הם סידרו לעצמם ולגרמנים שקט. במקום להגיד לנו שאנחנו חייבים לברוח, אמרו לנו לחכות. המציאו סיפור על כפר קנירמזו, שלשם מסיעים אתכם. כולכם תהיו שם יחד עם המשפחות, תעבדו עד לסוף המלחמה!'"

העובדה שזמן כה קצר לקראת סיום המלחמה, כשכבר קירטעו בכל מקום, הצליחו הנאצים לשלוח בקלות 434,351 מיהודי הונגריה אל מותם, לא עוזבת את גיבורי הספר. הם חוזרים לכך שוב ושוב: "אחד מהמועצה עמד על השולחן לפני ששלחו אותנו לאושוויץ, וביקש שכולם יהיו ממושמעים, יעלו על הרכבות בצורה מסודרת כי המועצה היהודית מבטיחה לתושבים שיעבדו לקנירמזו... וזה בזמן שהם ידעו בדיוק מה זה אושוויץ... הז'נדרמים היו המומים, היו בטוחים שיצטרכו לדחוף אותנו לרכבות אבל אנחנו נדחפנו בשביל לעלות, מרצון, משמחה!... אז אתה אל תגיד שכואב לך הלב על קסטנר כי הוא הציל יהודים. נכון הוא הציל את ה–1,684 איש שהיו על הרכבת... (אבל) המחיר הישיר היה אנחנו. אתה מבין את זה?"

וזה חוזר שוב ושוב. כל עלילות החיים שטווה עופר זו בזו לא מצליחות להשתחרר מכתב האישום הזה. "כנראה היו להם שיקולים אחרים, מבצעיים", מסנגר הבן הטייס על אלה שלא עשו דבר כדי לעצור את מסע ההשמדה המהיר. "'אל תשכחי את זה'. 'אני לא שוכחת כלום', נאנחת אמו ניצולת השואה, 'לצערי'".

עופר עושה צעד עלילתי מרשים: היא לוקחת את כתב האישום אל תוך משפחה של ניצולים ובכך מפקיעה את האישום מקסטנר כאדם והופכת אותו לתופעה. כדי לא לפגום בחוויית הקריאה של הספר, המותח למדי, אציין רק שאחד מבני המשפחה - הבן הבכור והנערץ, חובר לקסטנר ומשכנע את משפחתו ש"שהכל בסדר, לוקחים את כל היהודים לקנירמזו", ואחר כך מקבל מקום על הרכבת של קסטנר בעוד אחיו הקטן עולה על הרכבת לאושוויץ. מעשה הבגידה (במודע או שלא במודע?) של אח באחיו – כסמל לפרשת קסטנר כולה - עתיד לעמוד ביניהם עד סוף חייהם.

וכשאתם גומרים לקרוא את הספר הזה אינכם יודעים מי קיבל עונש כבד יותר מהחיים: זה שעלה על רכבת המיוחסים או זה שניצל ממחנה המתים. כמו כל ספיח מפרשת קסטנר, גם במקרה הזה התשובות אינן ברורות או חד־משמעיות. רק כואבות.

תגיות:

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ