בעין השערה

מה הבעיה שלכם עם תלתלים?

מה הקשר בין שיער לגזע ומגדר, ואיך ייצוגי השיער בתרבות מקבעים את יחסי הכוחות הפוליטיים? אלו אחדות מהשאלות שיעלו הערב באירוע "פתיחת תלתלים"

צפי סער
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
צפי סער

הילדות, הנערות והנשים הרבות, שראשן עטור תלתלים נפלאים וכל מה שהן רוצות הוא שיער חלק. האמירה המזלזלת והמחפירה של יוסף לפיד בשנות ה-90 לאם חד הורית, בתוכנית טלוויזיה, על הגוונים בשערה. הכינוי "שחורדינית". אלה רק כמה דוגמאות לדרכים שבהן שיער הוא הרבה יותר מסתם שיער: הוא תופעה תרבותית־חברתית, מגדרית ואתנית, שגלגוליה מרתקים.

יש מקומות בגוף שהוא מבורך, באחרים הוא מוקצה מחמת מיאוס ומושמד. צבעים מסוימים שלו נחשבים אטרקטיביים באזורים מסוימים של כדור הארץ ופחות באחרים. נשים מקדישות אינספור מאמצים להחליק אותו בתקופות מסוימות ולתלתל אותו באחרות. שיער ושלל משמעויותיו הוא נושאו של אירוע שיתקיים הערב בבית העיר בתל אביב, שכותרתו "פתיחת תלתלים: ערב על שיער עם שורשים". הערב, שמקיימים האתרים "קפה גיברלטר" ו"העוקץ" ועורכות זהר אלמקייס ותמי ריקליס, יעסוק בקשר בין שיער למגדר, לאתניות ולתרבות, כדברי המארגנות. "נבחן רגעים היסטוריים שבהם שיחק השיער תפקיד משמעותי ונשאל מה נחשב לשיער טוב? מה הקשר בין שיער לגזע? למה להשאיר שורשים כהים כשמחמצנים? ואילו גברים צובעים שיער?".

מתוך הסרט "שיער"

לדברי השתיים, "הרעיון נולד כשהסתכלנו מסביב וראינו התעסקות הולכת וגוברת בשיער. ממש כמו משקל או מוצא אתני, שיער הוא קטגוריה של זהות שמכילה בתוכה מטענים פוליטיים, חברתיים ומגדריים עמוקים. שיער מתקשר למקומות הכי אינטימייים שלנו, של טראומות ילדות, של הרצון להיראות כמו X, של מלחמה יום־יומית 'לאלף' אותו, להיות נורמטיבי, של תיוג חברתי. אבל ההתעסקות בו נשארת הרבה פעמים רק בגבולות האסתטיקה, או הקוסמטיקה, כאילו ברור מה זה שיער יפה, מה זה שיער טוב וכו', וכאילו השיפוט הזה לגמרי נקי משיקולים של גזע, למשל. וזה משהו שצריך להתחיל לחשוף אותו, לטעון אותו ולתת לו מקום באופן הכי פתוח ומגוון שאפשר, עם הרבה הומור כמובן".

אפרת ירדאי, עורכת אסופת השירה "כושילאמאשלכם" וחברה בהוצאת הספרים רעב, תדבר באירוע על שיער כחלק מהותי בזהות השחורה. ירדאי וחברתה יפה זית פתחו באחרונה בלוג ושמו "צבעונית". בפוסט של אורחת אנונימית בבלוג נכתב בין השאר: "שנים שסחבתי על ראשי מועקה - תסביך השיער האפריקאי. בילדותי, כשהייתי מסתכלת בראי הייתי חושבת לעצמי - כמה יפה הייתי אילולא השיער המקורזל. מודל היופי שלי התבסס על יחידות סגולה שהציפו את מסך הטלוויזיה, מיעל בר זוהר ועד בר רפאלי. לכן, כשכולם שיחקו בחבל או בברביות העדפתי אני לקחת את אחת החצאיות של אמא ולעטוף בה את ראשי ולדמיין שהחצאית הארוכה והגולשת הזו היא בעצם השיער שלי.

"כשגדלתי המרדף אחרי השיער האולטימטיבי לא פסק וניסיתי כל דבר שהבטיח לי 'שיער ישר', שהבטיח לי שיעלים ממני את הקרזול שכל כך תיעבתי - שברתי ביצה על הראש, מרחתי חינה, מרגרינה ואפילו גיהצתי את השיער כמו שמגהצים בגדים. וכשכל זה לא עזר פניתי לחומר הכימי שהבטיח שיעלים ממני את השיער הנורא לצמיתות - וכך היה. הסיוט שלי נגמר ונהפכתי למאושרת. קיבלתי אינסוף מחמאות. הסביבה הקרובה והחברה בכלל חיזקו בי את התחושה שנולדתי סחורה פגומה.

"השיער החלק העניק לי אושר זמני ולאט לאט הרגשתי שמשהו ממני נעלם, משהו הרבה יותר עמוק משיער - חלק מהאני שלי נמחק. ניסיתי להעלים את השיער המקורזל אבל העלמתי את השורשים האפריקאיים־אתיופיים שלי, את השיער של אמא שלי ושל סבתא שלי ושל סבתא רבה שלי, ושל כולן! הן לא חשבו להעלים את השיער המקורזל ועשו כל מיני דברים יפים עם השיער שלהן שסימל את היופי שלהן".

איל שגיא ביז'אווי הפעוט עם משפחתו

ירדאי מסבירה: "אנחנו מרגישות שאין כל כך מקום לנשים כמונו, שמצד אחד מודעות למראה שלהן ולהשלכות החברתיות שלו ומצד שני יש להן איזשהו צורך להתנגד לנורמה המצופה. רצינו מרחב שהוא פמיניסטי אבל לא אקדמי, שהוא נגיש לנשים צבעוניות, שזה אומר נשים שחורות שאוהבות את הצבע שלהן, על כל המשתמע מכך, ולא מעוניינות למחוק אותו אלא דווקא להנכיח אותו ולתת לו לגיטימציה.

"אנחנו שואבות השראה מנשים כאלה בארצות הברית", היא ממשיכה. "קודם כל יש שם לגיטימציה לדבר על שיער, יש שוק של מוצרי טיפוח לשיער טבעי, יש מאות אם לא אלפי בלוגריות שמדברות על תהליך הקבלה מחדש של השיער שלהן, וברוב המקרים מי שיש לה שיער טבעי היא מי שהחליטה לקבל את הזהות שלה בגאון. השיח האפרו־אמריקאי הוא בעצם הרפרנס היחיד שלנו. אשה שמסתובבת עם השיער הטבעי שלה היא בהכרח מישהי שמודעת למודל היופי הלבן ומתנגדת לו. להיות עם שיער טבעי זו אמירה, כי זה בדרך כלל חלק מתהליך של קבלה עצמית. כך למשל, אפשר למצוא בלוגריות שמשתפות את התהליך הזה ומראות את השלבים שהן עברו, מרגע ההחלטה דרך הקרחת או התוספות ועד לשיער הטבעי שלהן. הן גם נותנות טיפים, מתרגילים פסיכולוגיים שיעזרו לך לקבל את השיער שלך עד לסגנונות של תסרוקות שאפשר לעשות בבית".

איל שגיא ביז'אוי, החוקר תרבות וקולנוע מצרי, ידבר באירוע על "צבע מזרחי", כהגדרתו. למה הכוונה? "אחד הדברים שהכי קל להגיד על מזרחיות שצובעות לבלונד זה שהן 'משתכנזות'", אומר שגיא ביז'אווי, שעשה בזמנו תחקיר לסדרת הטלוויזיה "בלונד" של אורנה בן דור. "האנתרופולוגית פרופ' פנינה מוצפי הלר נפגשה עם 'שחורדיניות' מדרום הארץ וביקשה לשמוע מה הן מספרות לעצמן. למה הן צובעות לבלונד? והיא גילתה שאין שם בהכרח איזה רצון 'להיראות כמו' מישהי מסוימת. יש דימוי שהתקבע שקובע שבלונד הוא יפה, וזה כמובן תוצר של דיכוי אסתטי. אבל מה שמעניין זה לא רק להשאיר את זה במקום הזה.

"אחד הדברים המעניינים הוא שבאמת הרבה מזרחיות הן 'שחורדיניות'. כלומר, הן צובעות לבלונד ואין להן שום בעיה עם כך שצומחים להן שורשים שחורים. הן אפילו משאירות את השורשים האלה ומסתובבת עם שני הצבעים. בכך הן חושפות את פעולת הצביעה שלהן. הן לא משלות את עצמן או אחרים שהן בלונדיניות טבעיות.

"נשים בצפון תל אביב, לעומת זאת, או כאלה שנמצאות באיזושהי עמדת כוח, משקיעות המון מאמצים - ומשאבים כלכליים - כדי לעבוד כל הזמן על פעולת ההסתרה. גלית גוטמן, למשל, או פנינה רוזנבלום. בקיצור: כולן צובעות. כמעט שאין בלונד בגיל הזה. אבל כשזה אצל מזרחיות אז הן 'שחורדיניות' וכשזה אצל אשכנזיות אז לא, אף על פי שגם הן צובעות". אז גם אם הזמרת ג'ולייטה ומיקי חיימוביץ', למשל, שתיהן צובעות לבלונד - זה לגמרי לא אותו בלונד.

תופעה אחרת ששגיא ביז'אווי ידבר עליה היא זו של גברים מזרחים שצובעים את שיערם. "זאת תופעה שכמעט נעלמת, אבל עדיין ניתן לראות אותה בקרב יהודים עיראקים, למשל, מבוגרים, או גם ערבים מבוגרים", הוא אומר. "הם מעוניינים להסתיר את השיער הלבן. זה חלק מתופעת ה'גנדור' שאיפיינה בכלל את המזרחים, וגברים מזרחים בפרט, ושעמדה בסתירה למודל הצבר המחוספס, שאינו מתקשט, ולא לובש חליפה, ולא חולצת כפתורים ולא כובע אירופי וכו'. כשזה הגיע מהמזרחים זה עורר בוז כחלק מהתנהגות 'לבנטינית' כוללת שהתאפיינה בחיקוי הגינונים האירופיים. בעיני יש בכך משהו חתרני, ממש כמו שנשים מזרחיות צובעות לבלונד. הם למעשה 'גונבים את אירופה' מהיהודים האירופים ובכך מערערים את מעמדם העליון כביכול".

בערב גם יציג שגיא ביז'אווי את סיפורו האישי, כילד בלונדיני למשפחה של שחורי שיער. "זה היה כל כך בולט, שכולם שאלו אם אני מאומץ", הוא מספר. "וזה כל כך השפיע עלי, שאני עצמי תפשתי את בני משפחתי ככהי עור, אף על פי שהם לא ממש כאלה. ובעיקר זה גרם לי לרצות להשתייך למשפחה עוד יותר, ומבחינתי להשתייך למשפחה אמר לדבר ערבית. עד שהיום אני יותר 'ערבי' מכולם שם". במלים אחרות הוא מתאר זאת כך: "אני הבן של השכן, הבן של החלבן, הבן של האיש מהמכולת, הילד מנישואים שניים, הבן של הדוור, ההוא שמצאו אותו ברחוב, בין פחי הזבל, שהביאו משוודיה, שברחוב פונים אליו ברוסית, הבלונדיני היחידי במשפחה של שחורי שיער, האשכנזי במשפחה של מזרחים. אני היחידי במשפחה שקורא כותב ודובר ערבית. כמו היתה זו שפת אם, אם היתה זו שפתה של אמי".

עוד ישתתפו בערב הגר אופיר, העוסקת באופנה, מחקר ופרפורמנס, שתדבר על "שיער קצר: אופנה נשית בין שתי מלחמות עולם", החוקרת זהר ויימן־קלמן, שתעסוק בשיער דרך כתיבת נשים ביידיש והיסטוריה קווירית, ומעצבי השיער אתי וראובן אליאס. כמו כן יוצגו קטעי סרטים ודימויים של שיער בתרבות, באקטואליה ובאמנות. בינתיים, בעמוד האירוע בפייסבוק, גולשים וגולשות מעלים תמונות קורעות לב ומרטיטות סרעפת, מסלסולי סבנטיז דרך קרחות, גלחים, ראסטות, זקנים אמנותיים ומה לא. לא לבעלי לב חלש.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ