שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
שלמה נקדימון
שלמה נקדימון

המייסד הנשכח: א"ה סילבר והמערכה המדינית לתקומת ישראל
נח אוריין. הוצאת חממה ספרותית, 1058 עמ', 
139 שקלים

שישים ושש שנים חלפו מאז החליט האו"ם (החלטה מס' 181, 29.11.1947) לחלק את פלשתינה־א"י/ארץ ישראל לשתי מדינות: יהודית וערבית. ועדיין נותרה תעלומה ואין קורא לה: מה פשר ראתה ברית המועצות, שונאת ציון, לתמוך במטרה הציונית. השאלה חשובה, מפני שבלעדי תמיכת ברית המועצות ייתכן כי: 1) ההחלטה כלל לא היתה מתקבלת, או היתה נדחית לפרק זמן בלתי מוגדר; 2) דוד בן־גוריון והממסד היישובי, בתמיכת אצ"ל ולח"י, היו מחליטים על הקמת מדינה בלעדי האו"ם; 3) המזרח התיכון היה נהפך לזירת קרבות בלתי נגמרים בין היהודים לערבים, או אפילו נהיה זרז למלחמת עולם שלישית.

צריך לומר ביושר כי התמיכה הסובייטית אילצה את המערב, בראש וראשונה את ארצות הברית, לסגת מהתנגדותם העזה להקמת המדינה היהודית. אחזור ואומר: הממשל האמריקאי הדמוקרטי פעל אז למנוע את הקמת המדינה היהודית מפני שהעריך כי תהיה למבצר פרו סובייטי, שבעטיו תחדור ברית המועצות למזרח התיכון, ותרתום אליה את מדינות ערב ובארות הנפט (ערב הסעודית). שני אישים אמריקאים רשמו על שמם לדורות את המאבק למניעת הקמת מדינה יהודית: מזכיר המדינה ולשעבר רמטכ"ל הצבא האמריקאי במלחמת העולם ג'ורג' מרשל, ועמיתו מזכיר ההגנה ג'יימס פורסטל (שהתאבד כעבור זמן). גם הנשיא הארי טרומן זיגזג לא מעט, עד שהכריע בעד תמיכת ארצו במטרת־העל הציונית.

נח אוריין, ד"ר ומרצה להיסטוריה, הניח בספרו "המייסד הנשכח" מסד לפתרון התעלומה הסובייטית. עבודת הדוקטורט שלו, שאותה התחיל לכתוב באוניברסיטת קולומביה בניו יורק וסיים באוניברסיטת תל אביב, התמקדה באבא הלל סילבר. הוא היה רביי, מנהיגה של קהילה רפורמית גדולה בקליבלנד במדינת אוהיו, שכישוריו כנואם, כושר ניסוח ובהירות מחשבה, מיקמו אותו בראש ההנהגה של יהודי ארצות הברית.

א"ה סילבר (מאחוריו משה שרת) נואם באו"ם. קול אדיר

סילבר לא היה מסוגל לשמוע את המלה "לא" בהקשר הציוני־יהודי. הוא שאף לראות את ארצו מתייצבת בחזית הציונית למען הקמת מדינה יהודית בא"י. לדידו היה כל העם בישראל מקשה אחת, ובניגוד לממסד היישובי הוא לא ראה באצ"ל ובלח"י חריגים. את עוצמתו הוכיח כאשר הוביל ב-1946 מהלך שהביא להצבעה יהודית רבתי בעד הרפובליקאים בשני בתי הקונגרס כמקל חובלים נגד הממשל הדמוקרטי, שגילה רפיסות מול בריטניה. לראשונה זה 14 שנים זכו הרפובליקאים בניצחון סוחף בקונגרס. דומה כי היתה זו הפעם הראשונה שיהודי ארצות הברית השתמשו בכוחם הפוליטי־אלקטורלי למימוש הזדהותם עם מטרות הציונות. כדי למוד את גודל השפעתו של סילבר מספיק לציין כי שר החוץ הבריטי, ארנסט בווין, עוין מלגו ומלבר של שאיפות היהודים, ביקש מסילבר למנוע פעילות יהודית אמריקאית נגד האינטרסים של בריטניה בתגובה על קשיחותה בהתנהלותה בתוך ארץ ישראל.

סוכנים חשאיים בבית הכנסת

הדרמה שבספר משתרעת בין השנים 1943 ל–1948, ומגיעה לשיאה בהחלטה 181. כבר שנים אני מבקש לעקוב אחר השתלשלות התהליך בצמרת הסובייטית שהביא להצבעה ההיא. אכן, ברית המועצות רצתה לראות את בריטניה נפרדת מארץ ישראל, ומוסקבה עקבה בעניין רב אחר התפתחות היחסים המידרדרת בין היישוב העברי לממשלת המנדט. מראשית שנות ה–40, ובעיצומה של הפלישה הגרמנית לברית המועצות, היו מגעים בין אישים יהודים, כמו נחום גולדמן ואליהו אפשטיין, עם אישים סובייטים.

שני אישים סובייטים שהטו אוזן קשבת לבני שיחם הציוניים היו השגריר הסובייטי בוושינגטון, מקסים ליטבינוב, ועמיתו בלונדון, איוון מאייסקי. זה האחרון אפילו ביקר בארץ ישראל ושלח לקרמלין דו"ח נלהב. בוקעת קרח סובייטית עגנה בנמל חיפה ומשלחת סחר סובייטית סיירה ברחבי הארץ. דוד בן־גוריון ביקש מברית המועצות לבל תשלול את המפעל היהודי בארץ ישראל ולבל תרדוף את התנועה הציונית בתחומיה. גם פעילים במפלגות השמאל בארץ קיימו מגעים עם עמיתים במדינות מזרח אירופה שנמנו עם הגוש הסובייטי.

אין ספק כי 2 באפריל 1947, המועד שבו ביקשה בריטניה למסור דו"ח לאו"ם על מצב המנדט, עורר בברית המועצות את הצורך לבדוק את מדיניותה באזורנו. מסירת דו"ח מן הסוג הזה היתה כרוכה בתהליך. המושב הראשון של האו"ם בעניין נקבע ל–28 באפריל 1947. היישוב היהודי החליט לקיים זירת קרב דיפלומטית במשכן האו"ם. המטרה: כיבוש לבבות בקרב הרוב האפשרי בין 56 המדינות החברות באו"ם. בראש המשלחת הדיפלומטית עמדו משה שרתוק (שרת), ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, ואליהו אפשטין (אילת), מנהל המשרד המדיני של הסוכנות היהודית בארצות הברית. אפשטיין היה ותיק משרתוק, וגם מערכת יחסיו הבינלאומיים היתה עשירה למדי, בכללם עם בכירים במדינות ערב. אין ספק כי לא היו טובים מהשניים.

עמם ניצב סילבר, תאומו האמריקאי של שרתוק, אך דיפלומט בעל אגרופים. המכשול הראשון אירע כאשר קמה התנגדות לתת למשלחת היהודית להשמיע דברה לפני המושב המיוחד בהיותה גוף חוץ ממסדי. מנגד התייצבו חמש מדינות ערב החברות מן המניין, שלא נזקקו לכל אישור. הבקשה היהודית נדחתה, ולמרבה הצער - בגיבוי אמריקאי.

מקלט רדיו משנות ה-70'
צילום: ניר סופר

ברגיל, חלק מהמשחק התנהל בוועדות האו"ם, וכאן נחת בראשונה האגרוף הסובייטי. ב–30 באפריל 1947, בוועדה הכללית, לא אחר מאשר ראש המשלחת הסובייטית, אנדריי גרומיקו, התייצב לימין התביעה היהודית. שרתוק וחבריו הופתעו. עד כה כשלו בכל ניסיונותיהם ליצור מגע עם נציג סובייטי כלשהו, למעט עם נציגים של שתיים ממדינות אירופה המזרחית, שדרכם העבירו את מסריהם למשלחת הסובייטית. נכון כתב אפשטיין ("המאבק על המדינה") כי "דבריו הלא צפויים של גרומיקו הביכו את חברי המשלחת האמריקאית משום שנגדו את הערכת המומחים לענייני ברית המועצות בדבר העמדה הצפויה של הרוסים במושב המיוחד". אפשטיין לא ידע את הסיפור שמאחורי הסיפור, משום שסילבר לא סיפר לו, והמודיעין של היישוב הציוני היה חלש.

כאמור, הפנייה הבריטית לאו"ם האיצה במעצבי המדיניות במשרד החוץ הסובייטי לעצב קו מדיני עצמאי ביחס למזרח התיכון. מסמך ההנחיות הראשון שהועבר לגרומיקו ממשרד החוץ במוסקבה ערב כינוס המושב המיוחד כלל את הסעיפים הבאים: לתמוך בביטול המנדט הבריטי, למנף את סבלו של העם היהודי והצורך במילוי צרכיו, להעלות שתי הצעות אפשריות לפתרון, מדינה ערבית־יהודית או חלוקת הארץ בין שני העמים, ואחרון אחרון: לצדד בפתיחת שערי הארץ לפני מאה אלף יהודים, כפי שהציעה ועדת חקירה קודמת (האנגלו־אמריקאית, 1946), אם האו"ם יידרש לכך.

שרתוק וחבריו ניסו, לשווא, להיוועד עם דיפלומט כלשהו במשלחת הסובייטית, אבל אוזני אנשיה היו קשובים לאישים אמריקאים שדיברו בזכות הציונות ושאיפותיה. אחד מאלה היה הנרי ואלאס, לשעבר סגן הנשיא רוזוולט ושר המסחר והתעשייה, שאימץ מדיניות פרו־סובייטית ואף הקים מפלגה במגמה שמאלנית. מקורבו, דיוויד ואל, מנהל "הוועידה היהודית האמריקאית" בוושינגטון, קיים קשרים הדוקים עם אנשי המשלחת הסובייטית לאו"ם.

הוא היה זה שגילה לסילבר כי מסתמנת בברית המועצות פתיחות לעמדת יהודי ארץ ישראל גם על חשבון הערבים. קצר המצע מלהרחיב במשמני המידע שוואל עידכן בו את סילבר. סוכנים סובייטים אף עקבו אחר סילבר, האזינו לדרשותיו בקהילתו, ומצאו בדבריו אי הסכמה עם השקפות הממשל האמריקאי לגבי ברית המועצות, וקריאה לחדש את הברית שמיגרה את העריצות הנאצית למען שלום העולם. במשרד החוץ הסובייטי החליטו כי גרומיקו ייוועד עם סילבר, ועם איש אמונו, מנהיג בזכות עצמו, רביי עמנואל ניומן.

הפתעה סובייטית נעימה

בסודיות מוחלטת, כמעט בהתגנבות יחידים, הגיעו סילבר וניומן בחצות הליל הפותח את 22 באפריל למשרדי משלחת ברית המועצות באו"ם. לצדו של גרומיקו הסב עוזרו נאמנו סמיון צאראפקין, שמילא בהמשך תפקיד חשוב בקבלת ההחלטה באו"ם ואף ייעץ לנציגים הארץ־ישראליים על אילו שטחים להתעקש במלחמת העצמאות. גרומיקו הפתיע את אורחיו בידע הרחב שלו על פעילותם. גרומיקו, בעצמו סגן שר החוץ, סיפר לניומן כי הוא יודע על ידידותו עם סגן שר החוץ קונסטנטין אומנסקי. די היה באמירה זו כדי שניומן יעלה בזיכרונו את פגישתו עם אומנסקי, ביוני 1944, אז שגריר ברית המועצות במקסיקו. ניומן ביקש אז, ואומנסקי הבטיח לנסות, להיות שתדלן לעניין הציוני בצמרת הסובייטית. עכשיו התברר כי ב–1946, עם שובו למוסקבה, מילא אומנסקי את הבטחתו. לסילבר אמר גרומיקו כי בברית המועצות מכירים את יחסו הידידותי אליהם ואל מאבקה רב השנים נגד הפאשיזם (הכוונה כמובן לנאציזם).

לגופו של עניין הודיע גרומיקו כי ממשלתו מתייחסת ב"Open Mind" לנושא הארץ־ישראלי, בהתאם למסמך ההנחיות שקיבל ממוסקבה. סילבר קבל על שמסקנות ועדות החקירה עד כה שטיפלו בנושא הארץ־ישראלי הוכתבו על ידי אינטרסים בריטיים, וארצות הברית נגררה אחריהם. לא ייתכן, טען, שהאו"ם יבחר במושב המיוחד הקרוב בוועדת חקירה חדשה בלי לאפשר לנציגות המוסמכת של היישוב היהודי לומר את דברה. אף לא ייתכן שהאו"ם לא יתערב בנעשה בארץ כנגד בריטניה, שהכריזה מלחמת חורמה על היישוב היהודי, מתכחשת לכל התחייבות בינלאומית ורודפת את פליטי השואה, המבקשים לבנות מחדש את חייהם בארץ.

גרומיקו הבטיח לתמוך בבקשה ולאפשר את הופעת הנציגים לפני המושב המיוחד. ומאחר ש"פטור בלא כלום אי אפשר", ביקש גרומיקו מאורחיו להפעיל את השפעתם על המצביעים היהודים בארצות הברית לתת את קולם בבחירות ב–1948 למועמדותו לנשיאות של הנרי ואלאס. ואכן, אוריין מעריך שוואלאס קיבל למעלה מחצי מיליון קולות יהודיים. "לבי אומר לי", אמר סילבר לניומן בצאתם מגרומיקו, "שהסובייטים מכינים לנו הפתעה נעימה". הם שמרו על סודיות ולא שיתפו את עמיתיהם מארץ ישראל. סילבר וניומן לא ויתרו כמובן על תמיכת הממשל האמריקאי. הם ציטטו את כל ההתחייבויות ההיסטוריות האמריקאיות בעד מדינה יהודית בארץ ישראל, בכללן איגרת הנשיא האמריקאי השני ג'ון אדמס ב–1819 והבטחתו של הנשיא האמריקאי ה–33, העכשווי, הארי טרומן ב–1946, והחלטות מקבילות שקיבלו הקונגרסים האמריקאיים ב–1924 וב–1945. סילבר פעל ללא לאות למען שינוי הקו בקרב סנטורים אמריקאיים חשובים, ובהם ארתור ונדנברג, יו"ר ועדת החוץ של הסנאט, שהיה מקורב למזכיר המדינה, אך עכשיו פעל לעומתו.

גם אלמנת הנשיא המנוח, אלינור רוזוולט, מחתה בקול רם נגד מחלקת המדינה. וכן העיתונים האמריקאיים החשובים. למרבה המזל, אישים חשובים בסביבתו של טרומן ובתקשורת האמריקאית שיתפו פעולה עם שרתוק ואפשטיין. ב–7 במאי 1947, בעת כינוס המושב המיוחד, נאלץ השגריר האמריקאי וורן אוסטין להכריז כי "תצמח תועלת אם נשמע גם את דעתם (של היהודים) בשאלות השונות".

גרומיקו, שנאם אחריו, הביע כמובן את תמיכתו. "החלטנו לשמוע את דברי היהודים והערבים ואת תשובותיהם המפורטות לכל השאלות שיופנו אליהם. מכאן שמשלחות אלה ימשיכו להשתתף בדיוני הוועדה". למעשה אמור היה בן־גוריון להיות הדובר היהודי הראשון שיביא את דברו של העם היהודי, אבל מטוסו איחר והכבוד ניתן לסילבר, שנשא את נאומו המרשים ב–8 במאי. הראשון שמיהר ללחוץ את ידו ולהחמיא היה מזכיר האו"ם טריגווה לי. לי הזדהה באורח מוחלט עם העמדות הציוניות, ובהמשך הדיונים אפילו שיתף בחשאי את שרתוק ואילת בקשיים שהבריטים מערימים מאחורי הקלעים.

הרדיו העתיק שלידי

לקראת ההכרעה על הרכב ועדת החקר שתצא לזירה המזרח־תיכונית התקיים סבב של דיונים. שרתוק ואפשטיין הסתובבו בין נציגי האומות וחיפשו תומכים. והנה הבחין בהם גרומיקו, והזמין אותם במפתיע לשוחח עמו. הוא אמר כי לממשלתו יש עניין בנושא שעל הפרק, כפי שאפשר להסיק מהופעותיו. שרתוק השיב בהערכה לעמדה שהציג, אבל גם ביקש לשאול למה כיוון בדבריו. בדיוק אז, כתב אפשטיין בספרו, פנה אל גרומיקו מזכירו והודיעו כי הגיע תורו לנאום במליאה. גרומיקו ביקש סליחה ופנה לאולם הדיונים.

בנאום מפורט שמתח ביקורת על המערב ועל הבריטים בנושא הארץ־ישראלי, אמר פתאום משפטים חד־משמעיים בזכות עשיית צדק לזכותו של העם היהודי לעצמאות מדינית ולמעמד שווה בקרב העמים. שרתוק ואפשטיין נדהמו, אך פחות מופתעים היו כמובן סילבר וניומן. ה"מקורות" גילו לסילבר וניומן שהנאום נוסח על ידי שר החוץ הסובייטי וויצ'סלב מולוטוב ואושר באופן אישי על ידי סטאלין. עכשיו גם התמוטטה באורח סופי הערכת המודיעין האמריקאי על הצפוי אם תתמוך ארצות הברית בתביעה הציונית. מובן מאליו שעכשיו החל גם שיתוף פעולה בין המשלחת הארץ־ישראלית למשלחת הסובייטית.

ועדת החקר (אונסקו"פ) הוקמה ויצאה לזירה המזרח־תיכונית. היא ניסחה את המלצותיה בזכות חלוקת הארץ לשתי מדינות, והניחה אותן לפני העצרת הכללית. ב–29 בנובמבר נערכה ההצבעה. הנואם האחרון לפני הצבעה היה גרומיקו. כתב אוריין: "בסיום דבריו התייחס גרומיקו לטענה הערבית שה'חלוקה' היא בבחינת אי צדק היסטורי לערביי ארץ־ישראל. הוא שלל זאת בתוקף משום שהעם היהודי היה קשור בפלשתינה במשך תקופה היסטורית ממושכת. פתרון הבעיה על יסוד הקמת שתי מדינות עצמאיות יהא בעל חשיבות היסטורית ובינלאומית גדולה והוא תואם את התביעות החוקיות של העם היהודי, אשר מאות אלפי מבניו עדיין חסרי קורת גג ומנותקים מארץ מולדתם". בשעה 17:37 באותו יום, בתום ההצבעה, הודיע היו"ר על קבלת ההחלטה מס' 181. בכותבי דברים אלה אני מסובב ראשי אל מדף בארון הספרים בביתי, שעליו ניצב מקלט רדיו עתיק מדגם "קוססור", ובו האזנתי בחברת הורי להצבעה באו"ם.

אותה שעה, בשולי אולם העצרת, פגש סילבר בגרומיקו. "אני תקווה", אמר הדיפלומט הסובייטי, "שלמדתם היטב מי היו התומכים הנאמנים היחידים של עניינכם מתחילת המערכה ועד הלום". סילבר השיב: "אני מבטיח לך בשם העם היהודי שהלימוד והזיכרון הם ציפור נפשו מאז ראשיתו, שלא נשכח לעולם כל מי שעמד לצדנו וסייע לעשיית צדק היסטורי לבני עמנו בשעת המבחן הגורלית בחייו".

ויש גם מערכה שלישית, כינוס עצרת מיוחדת ב–16 באפריל 1948, שבמהלכה ניסתה ארצות הברית למנוע את מימוש ההחלטה בדרכים עקלקלות. גם פה הוכיח גרומיקו, קרי ברית המועצות, את עמידת הברזל של ארצו. מי שאילץ את מחלקת המדינה לפרוש מתכסיסיה היה בסופו של דבר הנשיא טרומן, וגם עניין זה אינו חד וחלק. ב–14 במאי, לאחר הכרזת בן־גוריון על הקמת מדינת ישראל, חזר סילבר על הדברים במליאת עצרת האו"ם. "נתקיים חלום הדורות של עם ישראל", הכריז בקולו האדיר. מובן שנציגי דרום אמריקה, התומכים הגדולים, עטו עליו לחבקו ולברכו. ניומן טרח לחפש את גרומיקו והתנשק עמו בפרהסיה. זה היה מחזה יוצא דופן, משום שהדיפלומט הסובייטי נחשב לדג קר ושמר תמיד על ארשת צוננת במגעיו עם המנהיגות הציונית. הוא חזר וביקש שהמנהיגות הציונית תכיר תודה לידידיה האמיתיים בפוליטיקה האמריקאית, בהתכוונו להנרי ואלאס. תנועתו קבעה עצרת הוקרה למדינת ישראל במוצאי שבת, 15 במאי, 24 שעות אחרי שב"ג הכריז על הקמת המדינה, אבל המנהיגים הציוניים נעדרו ממנה אף על פי שהוזמנו.

בדיון במשרד החוץ הסובייטי העריך היועץ המשפטי הבכיר, פרופ' בוריס שטיין, ממנסחי המדיניות הפרו ציונית, כי המדינה היהודית בארץ ישראל תהפוך עד מהרה לגרורה של ארצות הברית. ברית המועצות נפגעה מכך שהנהגת היישוב לא פנתה אליה לבקש הכרה כפי שהקדימה לפנות לארצות הברית. ואכן, ההכרה האמריקאית הקדימה את זו הסובייטית. עם זאת, ניסוחו של המסמך הסובייטי היה עז ותקיף יותר מזה של ארצות הברית.

סילבר, כותב אוריין, רצה לעלות לארץ (כמו הוריו, הקבורים בהר הזיתים), ולכהן כנשיא האוניברסיטה העברית, תפקיד שהוצע לו, אך בן־גוריון סיכל את ההצעה. למה ומדוע - זה פרק במלחמות היהודים. עצמותיו לא הועלו עד היום הזה אף על פי שביקש להיטמן באדמת ישראל.

על אף אורכה של הרשימה, היא משקפת רק קטע אחד, הסובייטי, בדרמה שקדמה להחלטה 181, וגם אותו בתמצית. על כן חובתי לומר כי נח אוריין עשה עבודה משובחת, וספרו הוא שולחן ערוך חשוב לכל כותבי ההיסטוריה של אותה תקופה דרמטית.

תגיות:

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ