סיפור גנוז ונשכח של א"ב יהושע - פרוזה - הארץ
המרד

סיפור גנוז ונשכח של א"ב יהושע

סיפור שבמשך 55 שנה שכחתי מקיומו. חברים אמרו לי שהסיפור, שנכתב בידי בחור בן 21, לא יוכל לבייש יותר מדי סופר בן 77. ישפטו הקוראים בעצמם

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
א"ב יהושע

*בעקבות המרידות הכאוטיות בארצות השכנות, וגם בעקבות המחאה החברתית הישראלית, העביר אלי אבי גיל, הכותב עבודת דוקטורט על יצירותי הגנוזות ואלו שהתפרסמו אבל לא נכללו בשום קובץ, את הסיפור "המרד", שהתפרסם ב-20.12.1957 ב"משא", המוסף הספרותי של העיתון "למרחב". נתתי לעורכו של מוסף זה לקרוא את הסיפור הגנוז והנשכח שבמשך חמישים וחמש שנים שכחתי על קיומו, והוא מצא אותו ראוי לפרסום מחודש. הראיתי אותו לעוד חברים ורובם אמרו שהסיפור שנכתב על ידי בחור בן 21 לא יוכל לבייש יותר מדי סופר בן 77. ישפטו הקוראים בעצמם.

המרד // א"ב יהושע

מרד היה בא והולך בדרכי העפר הלוהטות של הממלכה. הרוח שנשאה אבק וחול ברגלי ההולכים קראה לקשר גדול. ממרטבא הרחוקה בואכה טרופינא, ומשם דרך הר השמחה לעמק דוורן ועד לבית חלתין, אשר בשפלת החוף. כל הדרכים אל הבירה אשר על שפת הים היו שטופות מרד סמוי, נורא ואכזרי. כל החורף נחרשה האדמה למרד, טויבה למרד, נזרעה במרד, ועם קיץ הגיעה שעת הקציר. קצרו, דשו, נפו וטחנו, ובבוא הסתיו זרו את הטחון עם הרוח. מרד היה בחלל האוויר, מתאבך ועשן כקטורת, מתמיד, כובש ומולך.

איור: ערן וולקובסקי

הקיץ הלוהט כבר אסף את עצמו, חרבוניו פינו מקום לענני סתיו, שנישאו מן המזרח. העלים החלו להתכרכם בקצותיהם, ומקדימים שבהם נכנעו לשלכת. צינה סמויה היתה פוקדת את הערבים השקטים, ורוח חרישית ומבשרת רעות מרעידה את היקום. על הכל היתה טבועה חזות זועפת של מרד חדש ומסובך.

דורי קוקו ושוקי באו אלי היום אחר־הצהריים. רחוצים ונקיים, לובשים את מיטב בגדיהם ועל ראשיהם מגבעות חדשות. הם הגיעו מירכתי הבית, בכוח דחפו את דלת הרשת אשר למטבח, ובתקיפות גדולה אם כי חרישית נכנסו לדירה. במטבח הסבירו פנים לאשתי, צבטו בלחיו של בני הקטן, שהיה מכין את שיעוריו בפרוזדור, ובצעדים שקטים נכנסו לחדר האורחים בו הייתי מתנמנם על הכורסה הגדולה ועיתון שמוט בידי. דורי עמד דומם מאחורי הכורסה ונתן בי מבט קשה ורציני, ואילו קוקו ושוקי ניגשו אל החלון הגדול הנשקף אל הים. נשתררה דממה כבדה. פתע אמר קוקו בקול שקט, כאילו לעצמו: - עוד חצי שעה יפרוץ המרד, דורי לא המיש מבטו מן הים, ואמר גם הוא לעצמו: - זה יהיה המרד הגדול ביותר בהיסטוריה. - זה יהיה מרד אכזרי, רווה־דמים - הוסיף שוקי.

זה יביא למהפכה הגדולה ביותר, - החזיק אחריו דורי. כאן לבשו פניו של שוקי ארשת צער עמוק. הוא הסתכל סביבו אם יש אדם שומע, אחר פנה אלי ולחש בקולו העמוק. - זה מרד כנגד האלוהים עצמו, תאר לעצמך אילו מאמצים נדרשים מאתנו, ולאיזה היקף עשוי מרד זה להגיע.

לא שיניתי תנוחתי, רק נשאתי עיניים נבוכות. פתאום שאל דורי, שעמד מאחורי, את שני חבריו בתקיפות. - מה יעשה הברנש הזה היום, בשעה שיתחולל המרד הגדול. - הוא יהיה מוטל ברפיונו עד ארוחת הערב, - ענה שוקי בלעג. - ואחרי כן יעזור לבנו להכין את שיעוריו באנגלית. אל מיטתו יעלה עם ספר, שיישמט מידיו, ולאחר חמש דקות. חושבני, שלא ימתין אפילו שתסיים אשתו להדיח את הכלים.

דורי התבונן בי בזלזול וקרא בהתרגשות: - בזמן שיתחולל המרד הגדול בהיסטוריה, יירדם אדם זה לקול המייתם המתוקה של גלי הים, ורחש עלי האילן שליד חלונו.

העברתי על כולם מבט לאה, וכיסיתי פני בעיתון. ניכר היה, שאני הולך ומעלה עלי את חמתם. קוקו קרב אלי וזעם באגרופיו, שוקי ביקש לקרוע את העיתון מעל פני. רק דורי שמר על שלוות נפשו, אם כי הציץ בי מתוך שאט־נפש. לפתע הרכין עצמו בכפיפת־גו מהירה אלי וביד רכה הסיר מעל פני את העיתון. - היום, חביבי, היום מתחולל הדבר. בעוד חצי שעה יינתן האות לאלפי האנשים, למיליוני הרצונות, לפרוץ במרד ספונטני, גדול ומקיף. כל איש היום ימרוד לפי נטיית לבו, לפי משאלת לבו. לפי בקשתו הוא. במסגרתו הרחבה נותן המרד מקום לכל בקשה קטנה, ותהיה פעוטה וחסרת כל ערך. הכל יזכה לביטוי, לכל יימצא מקום. צירוף המרידות הקטנות יבנה היום את המרד הגדול.

פיו היפה היה קרוב לאוזני, ועיניו הבוערות התנוצצו אל מול פני. כמעט רציתי לשלוח יד ללטף את קלסתר פניו הנמרץ.

- גם לך ישנו בוודאי איזה רצון, איזו בקשה או משאלת־לב שלא נתמלאו, - המשיך דורי, ניענעתי ראשי דרך הסכמה. – כולם עמנו, - הוסיף ואמר. - מראש הממשלה ועד מפקדי הצבא הגבוהים ביותר. נשיא הממלכה בכבודו ובעצמו שלח את ברכתו למרד. יש לנו תמיכה ציבורית ענקית, תמיכה בין־לאומית לא מבוטלת. המרד עשוי להצליח ביותר. הרמתי את ראשי מעבר למסעד הכורסה וזיק של עניין האיר את עיני. - כנגד מי הוא מכוון? - שאלתי. במי ימרוד המרד? - את זאת נדע עוד מעט, ממש לפני המרד, - השיב דורי ברצינות עמוקה. - רוקי, בוקי ומיקי ישובים מזה שנה ומכינים את רעיונות המרד: כל לילות החורף שעבר, כל ערבי האביב הבהירים, כל ימי השרב של הקיץ היו כלואים בחדר צר והכינו את הרעיונות. כמשוגעים עבדו יומם ולילה; אולם לא הספיקו להכינם מבעוד מועד: לכן ויתרנו על הרצאות מוקדמות והסברות ארוכות; ויהא עלינו להסתפק היום, לפני פרוץ המרד, בניסוח הסופי והמוגמר. הוא הרגיש שאני משתומם, ומיד נזדרז להסביר. - ראה, יקירי. אי אפשר היה לדחות את המרד. אסור היה להחמיץ את זעם העם, ואת הרצון הגדול והכמיהה העצומה למרד שנתעורר פתאום. החורף ממשמש ובא. הדרכים ישתבשו, הגשם יתחיל לרדת, מלווה סופות רעמים, והאנשים יתכנסו בבתיהם. הרגש יתקהה בקור ובטחב. הכל עלול לרדת לטמיון, אין האנשים נוטים למרוד בחורף, כידוע. אין הלב מוכן להסתכן בימות הקרח. ההיגיון שליט יותר, וחמימות הבית שוקלת כל דבר במדוקדק. אין נטייה להיסחף לתנועה המונית, כיוון שהאדישות מתחילה להשתלט. כן, האדישות הגדולה, ההורסת כל מרד. שנה שלמה עבדנו לקראת ימי הסתיו הצוננים הללו, לקראת ענני העצבות הנישאים ברוח, לקראת כימשון העלים הקוראים לדבָר חדש ומעוררים את הגעגועים לקיץ השרבי והמעייף. זאת היא ההזדמנות האחרונה לעשות מעשה לפני בוא החורף.

- אתה מדבר בשפה יפה ונמלצת, דורי - אמרתי בכוונה שלא לעניין - מהיכן סיגלת לשון רוממות זו? קוקו חפץ להכותני מרוב זעם. הם היו לוהטים בלהט המרד הקרב ובא, ולא יכלו לסבול את שלוות נפשי הזו. אבל דורי הרגיע אותם ואמר לי חייב אתה לבוא אתנו. אנחנו פרנסי המרד וראשי הקושרים, איננו יכולים להופיע בלי רענו הטוב. - אנחנו גם צריכים את רובה הציד שלך, את ה"טוטו". כי אין לנו בכלל נשק, - אמר שוקי בזעף. - אתם יכולים לקחת אותו, - אמרתי בנדיבות. - איננו יכולים. הרי אין לנו רישיון, - אמר קוקו בקוצר־רוח. אתם פותחים במרד נורא ואכזרי, - צחקתי, - ושמים לב לקטנות; כגון רשיון לרובה "טוטו". - אתה לא תבין זאת לעולם, - השיב דורי בבוז. - זהו מרד רוחני, זהו מרד נפשי. אין אנו שוברי חוק. אנחנו מורדים כנגד... זאת נדע הערב. אבל אנחנו מורדים! - מרד זה הוא כמעט נגד האלוהים - חזר שוקי - אינך מעריך כמה מסוכן הדבר.

קמתי ממקומי ואט אט ניגשתי לארון הקיר הגדול, הוצאתי מתוכו את רובה ה"טוטו" הקטן שלי. במדף העליון היתה קופסה כחולה של כדורים. הנחתיה בכיסי. בדקתי בנרתיק התעודות, וראיתי שהרשיון חבוי בו כנייר קטן וממורט. הם עקבו אחר כל תנועותי במתיחות מגוחכת. יצאתי מחדר האורחים ועברתי ליד בני, שהכין את שיעוריו ותוך כדי הליכה העברתי ידי על שערו. הם הלכו דוממים אחרי. עברתי דרך המטבח הלבן והבטתי אל אשתי המכינה את ארוחת הערב. היא נשאה אלי מבט יגע וחפוז ואחר שבה לעבודתה. דחפתי את דלת הרשת והחזקתי בה בידי, עד שיצאו שלושתם ואחר הפטרתי שלום רפה, ויצאתי אל העיר המורדת.

רחבת בית הנבחרים היתה הומה מאדם. לא היה אדם שמנע עצמו מלהשתתף במרד. האנשים היו צמודים זה לזה, מנסים להצטמצם בשטח הרחבה. הם עמדו בסבלנות במקומם, בדממה כבדה והמתינו, החנויות היו סגורות כולן. שאר רחובות הבירה היו שוממים, שעת פרוץ המרד קרבה ובאה, והערב גם הוא לא היה רחוק.

פילסנו לנו דרך בין הקהל הדומם. ניכר היה, שהכל מכירים בדורי וחבריו, שהם ראשי המרד, ועל כן היו מפנים להם מקום כבוד. אט אט עלינו במדרגות בית־הנבחרים, מדרגות רחבות ונמוכות עשויות שיש. הקהל היה עוקב אחרינו בעיניים שקטות, וכולם תולים עיניהם במיוחד בדמותו הגבוהה, עוטה־השחורים, של דורי יפה־התואר. אני נעצרתי כשתי מדרגות למטה מהחבורה. השענתי את רובה ה"טוטו" אל מעקה המדרגות, והצבתי רגל על רגל. מצפים היינו לאידיאולוגים שעתידים היו להגיע בכל רגע. אבל הציפייה הממושכת החלה להכביד עלינו ועל הקהל, שעמד בשקט ברחבה. קוקו כוסס ציפורניו ומילמל בעצבנות. - החמורים האלה יכשילו את כל המרד. אידיאולוגיה קטנה היתה מספקת אותנו. דורי ושוקי לא ענו, אלא רק חיפשו בעיניהם את האידיאולוגים. פתע נראו שלוש דמויות יוצאות מרחוב צדדי ורצות במהירות בכיוון אלינו. קוקו קפץ במקומו וקרא. חי אלוהים, אלה האידיאולוגים! הם באים! השלושה רצו לעברנו ועיני כל הקהל צופות בהם. ניכר היה, שרצו כבר מרחק רב, שכן ריצתם היתה כבדה מאוד. אחד מהם היה מפגר כל הזמן, ומפעם לפעם היה עובר להליכה. קוקו ירד כמה מדרגות והחל לצעוק. - מהרו רחימאים, מהרו! מה לכם משתהים כל־כך? כבר אפשר היה להבחין בקלסתר פניהם. שלושתם הרכיבו משקפיים שחורי־מסגרת. הראשון היה מנפנף מפעם לפעם בניירות שבידו לרמז, שרעיונות המרד הוכנו כהלכה. נושמים ומתנשפים הגיעו למדרגות. והקהל מפנה להם דרך ברוב כבוד. עוד הם עולים במדרגות ושוקי צעק לעומתם מלמעלה: מי הוא שנגדו מכוון המרד? דבר, רוקה! רוקה, שעלה ראשון והניירות הרבים בידיו, נעצר והחל מפשפש בהם, ושני חבריו עמדו מאחוריו. לפתע מצא את הפיסקה, וענה בצעקה: - אנחנו יוצאים נגד העריצות, הדיקטטורה, עושק הזכויות, הניצול והרשע. פני דורי לבשו ארשת מורת רוח. המיית אכזבה נשמעה גם מההמון . - דברים אלו נדושים וידועים, - התריס דורי כנגדם. - הרי לא ייתכן, שרק זה העליתם בידכם לאחר שנה תמימה של עמל. - אנחנו התחלנו הכל מבראשית, - התנצל רוקה הנבוך. - לא הסתמכנו על תורות אחרות. נאלצו להגיע למושגי היסוד בכוחות עצמנו. נצרכנו לזמן רב לבירור המושגים והמונחים היסודיים. אף שהגענו למסקנות נדושות, הרי בכוחות עצמנו הגענו לכך. - אין אלו מליצות פורחות, דורי, - החזיק מיקי אחריו. - אלה דברי אמת שהרבה לילות דנו ועסקנו בהם.

- אבל אין בזה קסם, אין בזה מקוריות. הקהל לא ילך בעיניים עיוורות אחר סיסמאות נדושות אלה, נצטווח דורי, שמעולם לא ראיתיו יוצא כך מגדרו. כאן קפץ לפתע השלישי, בחור צנום וקטן, דומה גם הצעיר בחבורת הקושרים. הוא זקף אצבעו מעשה דרדק וקרא בקולו הדק. דורי, תן לי לדבר. - מה יש בוקי? - שאל דורי זועף. - לי יש גירסה אחרת, גירסה מיוחדת במינה. גירסה ב' קראנו לה. האם אתה מוכן לשמוע? - טוב, אמור כבר. בוקי הוציא מכיס מעילו פתק קרוע והכריז בהתרגשות: אנו נלחמים כנגד המקובל, כנגד הקטנוניות והקטנות, ולמען האצילות שבמקוריות. מיד גחן קוקו אל חבריו ולחש - זה מצלצל נאה. זה מצלצל יפה. חייבים להחליט במהירות. דורי הירהר רגע קט, ואחר החליט: - טוב, נקבל את נוסח ב'.

והמרד יצא לרחובות.

המרד יצא בהפגנת עם עצומה לרחובות. כנהר גדול, יחיד בזרמו ובשטפו, צעדו המורדים ברחוב. ראשונים הלכנו אנחנו, בשורה חזיתית שתפסה את כל רוחבו של הכביש, והעם היה זורם בשקט אחרינו. כל האנשים היו סדורים בשורות ארוכות. מפעם לפעם היתה פורצת שירה מאורגנת. השירים היו בדרך־כלל שירי מולדת, או שירי אהבה. לפעמים היו נזרקות קריאות והאנשים נענים להן כאחת. ההליכה היתה איטית למדי, ורגועה באור הערב. הלכנו אל הרחובות הריקים שבבירה, לפנינו לא נראה אדם, ומוזר היה לראות את הרחובות השוממים, שכאילו נתרחבו קמעה, את החנויות הסגורות ואת הבתים המוגפים. שלווה עמוקה שרתה לפנינו, בניגוד לרחש העצור והמלא של רבבות האנשים מאחרינו. אי־פה אי־שם נראו שוטרים עומדים על משמרתם בקרן רחוב. הם היו מחייכים באהדה, ולפעמים אף מצדיעים לנו דרך כבוד.

ההליכה הממושכת, ללא תכלית מסתמנת, עתידה היתה בוודאי לייבש את המרד, אלא שלפתע עצר קוקו את כל ההפגנה בקוראו. - עימדו, חברים! יש כאן קיוסק פתוח - הוא הצביע על סוכת קיוסק דלה, שנסמכה לחומה נמוכה של בית־ספר, קיוסק עלוב, בנוי קרשים צהובים ומכוסה שלטים דהים. קרש גדול, ששימש סככה לקונים, היה נטוי בחזית הקיוסק. מופלא הדבר כיצד הצליח קוקו להבחין שהוא פתוח, כל־כך היתה רעועה דלתו ומתמוטטת.

הוא רץ אל הקיוסק, הפיל בבעיטת רגל את הדלת, התבונן פנימה ואחר צעק: - יש כאן אדם שרוצה לספסר בדמנו.

אף שהמלים "לספסר בדמנו" היו מגוחכות במקצת, שהרי הכל היה שליו וחסר־אימה. הנה נתלווה למלים אלו הוד מסוים. קוקו המשיך לצעוק: - צא, צא איש־הדמים!

אחר שניות מועטות יצא איש קטן ועמד בפתח ומראהו שליו ביותר.

היה זה אחד האנשים המוזרים שראיתי מעודי. עורו היה כהה ושעיר מאוד. שערות ראשו השחורות סבוכות ופרועות, אם כי שביל קפדני חצה אותן במרכזן. גביניו התלכדו בסערה מעל עיניו, ודבלולי זקן נחתמו בלחייו. כל פרצופו גולף ונחתך בתנופה גסה, תווי פנים שעוצבו רק לצורך תוכנית ראשונה, אם כי ביד אמן. חוטמו הישר היה ללא עיטור או עקימה נוספת, אוזניו היו משורטטות בדייקנות, אם כי רק בקוויים עיקריים. מעיניו הבולטות הזדקרו ריסים יחידים. צבע עיניו היה ממין החום העכור ביותר, נמוך קומה היה האיש, אולם לא שמן, לבוש בצורה משונה וסינר מלוכלך וארוך תלוי עליו. מתחתיו נראו רגליו השעירות, שהיו נתונות במכנסיים קצרים. אנו לא הבאנו עליו התרגשות, להפך, שלוות־רוחו היתה מופגנת לעיני־כל. הוא הסתכל בהמונים כשהוא מאהיל בכפו על עיניו מחמת קרניה העזות של שמש ערביים, שהיתה מסתמנת בפאתי הרחוב.

דורי קרא, מעשה מנהיג: הביאו אותו אלי!

אותו רגע נפנה האיש אלינו ומדד את דורי במבטו שעה קלה, עד שכולנו הרגשנו עצמנו במקצת שלא בנוח, דורי התבלבל, שכח את פקודתו ושאל בתמיהה. – מה יש? מה אתה מסתכל בי? האיש הקטן המשיך למדוד את דורי במבטו, אחר פסע כמה פסיעות קטנות וקפצניות, ניגש אל דורי ועמד דומם לידו.

- לא ידעת שהיום מתחולל מרד גדול, ואסור לפתוח את החנויות? שאל דורי ונעץ מבט עמוק וארוך בעיניו השחורות והבוערות. - ידעתי - הדגיש הקטן שקטות, בקול עבה ומשונה.

- אם כן, מדוע לא סגרת את חנותך? רצית להרוויח כסף מצימאון האנשים הנלחמים על הבריקאדות? שוב היה צליל מגוחך למלה בריקאדה. אם כי נשאר בה הצליל האצילי־היסטורי.

- לא - ענה האיש וצימצם עיניו, כדי לשוות לדיבורו אופי תקיף, - אני אדיש למרד. אין לי עניין בו בכלל. אני מתנגד עקרונית לכל מרד.

הוא התבונן סביבו בקורת־רוח מרובה, וחפץ לראות מה רושם השאירו דבריו.

- אדיש למרד?! קראנו כולנו, וקוקו הוסיף: - הרי זה הדבר האיום ביותר. - יכולים אתם לערוך לי משפט־שדה, - הציע האיש בזהירות, כשהוא בוחן איך מתקבלת הצעתו.

רגע היינו נדהמים, אלא שבוקי אמר במהירות לדורי. - דורי חביבי, זה רעיון גדול, בכל מרד היו בתי־דין של רחוב, שהיו מוציאים להורג אנשים המתנגדים למרד.

- אבל הוא לא מתנגד אלא רק אדיש למרד, - טען דורי. - זה גרוע יותר, - השיב בוקי, - ובכלל, מתח המרד הולך ורפה, המשפט יהווה נקודת שיא.

פני דורי נתמלאו עניין חדש, והוא הכריז חגיגית בפני האיש הקטן: - אנחנו מתעתדים להעמידך בפני בית־דין של המרד. האיש זהר כולו בעליצות גדולה. הוא ניגש אל דורי, התרומם על קצות נעליו המרופטות ולחש: - מבקש אני להפוך לדמות, לאישיות במרד הזה, המשפט הזה יעלה אותי לכותרות הראשיות, ואילו אתכם ישרת כראוי. דורי גחן אליו ולחש גם הוא: - אבל קרוב לוודאי שהמשפט יסתיים בהוצאתך להורג. האיש הקטן היה נדהם לרגע, הירהר מעט וסיכם: - הרי גם בכך ישנה גדלות מסוימת, הלא כן?

דורי קרא: הכינו את מושב בית דין־הרחוב. ישיבה מס' 1, תיק מהפכני מס' 1 כנגד הקיוסקאי.

ארבעה אנשים התפרצו אל הקיוסק הנוטה לנפול, הוציאו משם שולחן רעוע וארגזים אחדים. אחר פירקו כמה קרשים מן המבנה עצמו והתקינו כעין במה קטנה לנאשם. את שולחן השופטים הציבו באמצע הכביש. תוך דקות ספורות היה הקיוסק הרוס כולו ודלות מראהו הוחרפה כשנחשף פנימו העלוב. הסחורה שכללה כמה קופסאות של דברי מתיקה וארגז בקבוקי גזוז ישנים, הועברה אל הקהל וחולקה בשקט מופתי. בקבוקי הגזוז האחרונים הועמדו על שולחן השופטים.

אני מוחה, אני מוחה על גזילת רכושי הדל, - אמר הקיוסקאי בסבר של קורת־רוח עמוקה: כשהוא מכוון דבריו לקהל, אשר עקב במידת האפשר אחר הנעשה.

שעת החשיכה היתה קרובה. דמדומים אחרונים ירדו במהירות, וצינת ערב סתווי הרעידה אותנו לפרקים. חייבים היו להחיש את התהליך המשפטי! אל שולחן השופטים ישבו דורי שוקי ורוקה. הקטיגור היה בוקי , שרשם בלי הרף רשימות מהירות בפנקסו הקטן, סניגור לא הועמד לנאשם. הדבר פשוט נשכח.

בוקי ציין בנאומו הקצר, שהנאשם ידע כי היום מתחולל מרד, ובוודאי חזה בהכנות המרובות.

הנאשם הוסיף בוקי, ראה שכל אדם עוסק היום רק במרד. בוקי הביא ראיות שכל אדם מצא לו עניין משלו במרד וטען שהנאשם אדיש למרד פשוט, מתוך אדישות עקרונית.

כאן הפסיק בוקי את שטף הרצאתו ושאל את בית הדין אם "אדיש למרד" דומה ל"אדיש לחיים".

בית הדין שקע במחשבות. לסוף אמר דורי כי ההכללה "חיים" היא אולי מוגזמת, אבל בכל אופן "אדיש למרד" הוא אדיש לסתיו ואולי לשאר עונות השנה. שהכשירו את המרד. בוקי היה מרוצה מן התשובה והסביר יפה כמה מסוכנים הם האדישים למרידות. מסוכנים לאין ערוך יותר מן המתנגדים הגלויים למרד.

הוא טען שהם זורעים שיממון וחוסר אונים. ומחבלים ברגשות העמוקים והטהורים. בוקי קיצר בדבריו מפני החשכה ובסכמו את נאומו תבע להוציא את הנאשם להורג.

בית הדין הירהר רגע וקיבל את דעתו ודורי אמר בשקט: בית הדין דן אותך, אדוני, למוות.

הקיוסקאי היה נבוך משהו לשמע גזר־הדין. הוא לא תיאר לעצמו שהדברים יתגלגלו במהירות כזאת.

הוא קיוה כי תינתן לו לפחות הרשות לומר כמה מלים. לפתע התעשת , קפץ על ארגז עץ נמוך שהיה מונח לידו. הניח את ידו הקטנה על לבו וצעק: - יחי!

הסתכלנו זה בזה בתמיהה.

יחי מה? - שאלה רוקה.

- יחי! יחי ! יחי! – המשיך לצעוק הקיוסקאי ופניו נתמתחו ממאמץ הקריאה.

קרבנו אליו ושחוק משובה בעינינו.

- יחי מה? בן אדם, על מה יחי?

- צרף איזו מלה ל"יחי" – הסביר לו שוקי בבדיחות הדעת. אין סתם – "יחי"!

האיש הקטן חשב רגע ופתאום אורו עיניו:

- דווקא יחי סתם. יחי בלא צירוף אחריו . הנה יחי! יחי! - צעק בקולו העבה והמשונה.

צחקנו צחוק רב. דומה עלי כי רוקה הגזים אפילו בצחוקו. הוא נתן שתי ידיו על מותניו והתפתל:

חה, חה, חה , אישיות מבקש הוא להיעשות.

בוקי התעקש להסביר לו , שאין "יחי" סתם.

...הנה למשל , יכולים אנחנו לצרף ל"יחי" את המלה "מרד" ל"יחי המרד" ישנה משמעות .

כאן פנה אל קוקו ובקש ממנו להפעיל את הקהל.

קוקו נזדרז להוריד את האיש מעל ארגז העץ והוא עצמו עלה עליו בביטחון , קרב כפות ידיו אל פיו ועשה אותן כעין משפך:

- יחי המרד!!!

הקהל שישב לו בנחת על המדרכות והכביש לא היה מוכן לקריאה פתאומית זו, אבל בכל אופן נמצאו מעטים שהזדרזו לצעוק

- יחי המרד!!!

כיון שנשמעה קולה של קבוצה זו נענתה לעומתה כת שנייה.

- יחי המרד!!!

עכשיו החלה הקריאה לעבור במהירות את ההמונים כולם. גלים גלים עבר הקול והדיו נשמעו מן הסמטאות הסמוכות דרך הרחובות המרוחקים עד לפרברים הגיעו.

- יחי המרד!!! יחי המרד!!! יחי!!!

רואה אתה - פנה בוקי לאיש - לזה יש משמעות!

האיש הקטן נבוך למשמע כל הקולות וההדים העצומים, שהקיפו את העיר כולה, אבל עקשנותו היתה גדולה. נראה שקריאותיו שלו שמורות היו עמו מזה זמן רב, והוא לא הסכים להחמיץ את ההזדמנות שנפלה לידו, הוא חזר ועלה לבמה הקטנה וצעק בכל מיתרי קולו:

- יחי! יחי! יחי!

בפעם זו כבר לא צחקנו אלא התבוננו בו מתוך אימה חרישית. דורי שדמם כל הזמן תפס לפתע באיש ביד חזקה ואמר - חדל מן ה"יחי" המטופש הזה. אתה אפס בלא ערכים ובלא שאיפות, נמאסת עלינו! כבר הגיעה שעת הוצאתך להורג.

האיש הקטן לא נבהל, הוא חיכך את שתי ידיו זו בזו, ובצעדיו הקופצניים קרב לחומת בית הספר.

דורי פנה אלי.

- אתה תבצע את גזר הדין.

רעדה גדולה תקפה אותי.

- מדוע זה אני?

- לך יש רישיון לרובה.

- באמת דורי, בעניין כזה מקפיד אתה על רישיון? יודע אתה, שאיני שלם כל־כך עם המרד.

- אין דבר, זה יהיה לך מבחן.

הרי אינך מפחד ביום־דמים זה, קפץ פתאום בוקי.

- אינני מפחד, - אמרתי בקול צרוד - אבל קשה להרוג ברובה "טוטו".

- יש לך הרבה כדורים.

נטלתי את הרובה בידי וטענתיו בחמשה כדורים זעירים וזהובים, בעלי קליעי עופרת גסה. במתינות הכנסתי אותם למחסנית הקטנטונת. קרבתי את המחסנית לתושבתה והצמדתיה בנקישה למקומה. אחר פתחתי את הבריח הקטן והכנסתי כדור לבית הבליעה.

השמש החלה שוקעת אל הים והשמים המעוננים האדימו מדם השקיעה. רוך של ערב היה נסוך על הרחובות והילות זוהר בקעו ממקומות חשופים בשמים. האיש הקטן המשיך לעמוד עמידה גאה ליד החומה וידו באפודתו.

ניגשתי ועמדתי במרחק חמישה עשר מטרים לערך מהקיר. קוקו רמז לי שאכרע ברך. נראה, שמינה עצמו מוציא־לפועל. דמותו הגבוהה של דורי נסתמנה במרחק מה ממני.

נשאתי עיני אל הרחוב הריק שלפני, ולא ראיתי אלא דממה בלבד. במתינות כרעתי על האספלט הקשה, ואחר הזזתי מעט את ברכי מחמת בליטה שבכביש. אט, אט הרמתי את הרובה והשענתיו על כתפי. עכשיו לא נותר לי ברירה אלא להסתכל בקיוסקאי העומד רציני למולי.

קוקו הכריז בקול רם.

- אל הקיוסקאי חסר האידיאה והתכלית - אש!

הקיוסקאי נזדעק אף הוא.

- יחי! יחי!

הרובה רעד בידי , יריתי. הכדור החטיא את המטרה . דרכתי שנית, יריתי ושוב החטאתי. הנמכתי את הרובה והסתכלתי נבוך סביבי. דורי עודדני במבטו:

- המשך, - אמר בשקט.

העברתי מבטי בקהל, שעקב אחר מעשי בעניין שקט, והבחנתי שם במדי שוטר ממשטרת הממלכה.

נשאתי עיני אליו, אך הוא חייך אלי בהבנה. החשיכה החלה לאפוף אותנו. בקשתי רשות מדורי להתקדם מספר צעדים, דורי הרשה והכריז:

- היורה יתקדם עוד כמה צעדים.

כעת הייתי במרחק קטן מאוד ממנו, וראיתי מקרוב את עיניו הגדולות. יריתי כדור חמישי והפעם פגע הכדור הקטן בכתפו. הוא החזיק בכתפו בהבעת כאב, ופתאום שונו פניו. הוא איבד את שלוותו ונתפס לחרדה איומה, הרים את ידיו והחל לצעוק:

- די! די! באיזו רשות?

חרטה ורחמים גדולים החלו משתלטים על הקושרים. פחד סמוי עברנו, שמא חלילה הגדשנו את הסאה.

רוקה רץ אליו במהירות ואמר בהתרגשות:

- אם כן מורד אתה? אמור שאתה מורד!

האיש התבלבל.

- במה אמרוד? אין לי במה למרוד.

- להמשיך לירות - צעק דורי ועל פניו נסוכה ארשת אכזרית, בלתי ידועה לכולנו. החלפתי מחסנית. שוקה התרחק מהאיש, אבל הלה תפס בידו והתחנן:

- אל תהרגו אותי! אני מורד! אני מתחרט! טוב, אני מורד!

- במה אתה מורד? - שאל דורי בקול קשה.

האיש נבוך.

- אמור ברורות - הרעים עליו דורי, יש לך כנגד מה למרוד?

- באמת אין, אין, - מילמל האיש בקול בוכים.

- אם כך הרוג אותו, - פנה אלי דורי בקול עצור.

דממת אימה נפלה על כל הקושרים, נוכח עקשנותו האיומה של דורי. העברתי את הרובה אל כתפי יריתי ירייה אחת והכדור שרט בלחיו. דמו החל מקלח על פניו.

- מספיק, מספיק, - צעק הקיוסקאי ונפל על ברכיו - הרי אני מורד כמוכם. נגד מה אתם מורדים?

- כנגד המקובל! הכריז בוקי בקול רם, כרוצה לעזור לו.

פני הקיוסקאי אורו.

- אם כך, גם אני מורד כנגד המקובל.

מה זה "המקובל"? הקשה דורי.

- איני יודע - התבלבל האיש - הסבירו לי אתם.

חסר לו הכושר לצרף דברים. בוקי כבר ביקש להסביר לו , אולם דורי התערב.

מאוחר מדי, אדוני. בכל מרד בהיסטוריה היו הרוגים, גם המרד הזה לא יהיה נקי.

הגבהתי את הרובה, העלטה היתה כבר שלמה ובקושי אפשר היה להבחין בדמותו הקטנה הכורעת של הקיוסקאי.

עיני נתערפלו פתאום, ולא היתה לי ברירה אלא לחזור ולהוריד את הרובה.

- אם אתה רועד, הצמד את הרובה למותן, - אמר לי דורי בבוז.

הצמדתי את הרובה למותן ויריתי. הפעם חדר הכדור בין עיניו, הוא נפל בתנועה שלמה וארוכה על המדרכה.

דורי לא איבד זמן. מיד ניתנה הוראה לקהל להתקדם. ובקול המולה עצורה נע הקהל אחרינו. הקיוסקאי נשאר מוטל ליד החומה הנמוכה.

המרד שכך עם לילה. ליל הצינה הסתווית ריפה את המורדים, הרגיעם והחזירם אט־אט לבתיהם. גשם קל, שהחל מטפטף בניחותא, פגע בזרם האנשים הצועדים, שיצאו אל הרחובות, הגיחו אל הסימטאות. ניפצו אל הפרברים. המרד שכך. הוא בא אל הים ואבד בגליו ובהמייתו החרישית.

עייף וייגע הפקיר המרד את עצמו במשטח החול הרוגע, נעלם, נמוג וניטשטש. המרד הסתיים, המרד נכשל.

אבל הרי זו דרכם של מורדים שהם מובסים ומתנערים, מתנערים ומובסים.

היתה זו שעת לילה מאוחרת ביותר. חבורת הקושרים חזרה לבתיה. מצב רוח מבושם אפפנו, אף כי המרד נכשל. בוקי הקטן, שהיה כמעט בגילופין, היה הולך ומתווכח עם רוקה ואחרים אם נכנס המרד להיסטוריה. אם לאו, דורי ואני הלכנו שותקים בראש כולם. בקושי שרכתי את רגלי העייפות והרובה הקטן שמוט לי על כתפי. החבורה נתפזרה ונותרנו רק דורי ואני, וכבר התקרבנו אל ביתו, בית דירות גדול.

כיוון שראיתי כי הוא עומד לפרוש ממני נגעתי בידו וגימגמתי בקול רגשני:

האיש הקטן הזה... זה שלא מרד... אתה יודע... האיש שהרגתי... דורי נזכר בו.

- כמובן הוא יישאר שם כל החורף - ענה.

נתמלאתי חרדת תימהון. פתחתי את פי לומר דבר, אבל המלים לא באו לפי.

- מה יש? – זעף עלי דורי.

- כל החורף?.. בקרה ובגשמים? הרי חייב עובר־אורח להרימו, לקחתו ולקוברו. בחורף הרי מסוגרים אנשים בבתיהם, קהים לרגשות... אתה היודע... אתה אמרת...

דורי קימץ פיו, הניח כפו על שכמי ולחש כמגלה סוד.

- הוא נושא בעונשו. מסוג האנשים האדישים הוא. המסוכנים מאוד למרד. אותו גילינו במקרה, אבל הרבה כמותו צעדו היום בשורותינו. בעטיים נכשל המרד. אנשים כאלה חייבים לעבור בחוץ חורף קשה ומתיש, מלווה סופות רעמים וגשמים, רק כך ילמדו מה איומה האדישות למרד אמיתי ועמוק. כזה שהתחולל היום.

- אבל הוא כבר הרוג, - הקשיתי עליו.

- היינו הך , היינו הך, - השיב דורי. דרוך כולו מעוצם המאמץ הרעיוני!

נפרדנו לשלום. אל ביתי נכנסתי בדלת האחורית, דלת המטבח. חושך שקט היה בבית. העליתי אור בפרוזדור, שיעוריו של בני היו מוטלים על השולחן. כפי הנראה עזרה לו אשתי בהכנת שיעורי האנגלית. הכנסתי את רובה ה"טוטו" הזעיר אל ארון הקיר, חזרתי לפרוזדור וחלצתי נעלי ליד דלת המטבח, יחף נכנסתי לחדר השינה. קול נשימתה העמוקה של אשתי נשמע בחדר. היא התעוררה.

- איך היה? - שאלה נים ולא נים.

- הרגתי אדם.

- למה?

- הוא היה אדיש.

- אה...

היא חזרה לישון. לפתע הרגשתי כמין צינה חדשה בחלל החדר. החלון היה פתוח כולו והעץ שבחוץ הרעיד בדיו ברוח. במתינות קרבתי אל החלון וסגרתיו. חורף.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ