שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
גם עיתונאים עצובים לפעמים

עורכי "הארץ" נפרדים מאריק איינשטיין

הארץ
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
הארץ

אחרי שעות עטופות בשירים של אריק איינשטיין ובשיחות על הזמר הכי ישראלי, על התל אביבי הכי תל אביבי, ועל האיש הכי מוכר שלא הכרנו באמת, התיישבו עורכי וכותבי "הארץ" לחשבון נפש אישי וקטן, כדי לבחור שיר אחד שלו ורגע אחד שלהם. זו הפרידה שלנו מהאיש שכנראה יושב עכשיו למעלה עם ספר, כוס תה וראש שמלא באלפי פרטי טריוויה.

אולי צריך לתת לזה עוד זמן / עפר פרלמן, עורך בדסק הספורט

חמישה חודשים אחרי מותו של אבי, טסתי לדרום-מזרח אסיה. בין הודו לקמבודיה ביקשתי להתנתק מכל מה שהכרתי, להימצא הכי רחוק שאפשר מהמשפחה, מהחברים, מהארץ. להיות לבד. רק באוזניות נשארתי עם העברית.

בחדר מרופט בגסטהאוס או בנסיעה של 14 שעות באוטובוס קופצני, הייתי משחזר את החוויות, מדמיין את אלה שעוד מחכות לי, אך בעיקר מאזין, ונזכר. עם כל תחנה נוספת בטיול, הבנתי כי החיים עוד לא חזרו למסלולם, שהפצעים עדיין לא הגלידו. אולי צריך לתת לזה עוד זמן.

פסק זמן / מורן שריר, מבקר טלוויזיה וסגן עורך מוסף הארץ

בכיתה י"א, במקום ללמוד למתכונת בלשון, ישבתי עם קלטת ורשמתי לי את כל המילים של השיר "ואלה שמות", שבו עלי מוהר חיבר בחרוזים את השמות של כוכבי מונדיאל 90'. עד היום יש לי ציון מחורבן בבגרות בלשון אבל אני זוכר בעל פה את "ברגומי בארזי אנצ'לוטי דונאדוני...". זה די פאתטי אבל בסופו של דבר, כשמת אדם כזה, אנחנו נזכרים בעיקר ברגעים בחיים שלנו שבהם הוא נכח. למשל, ב-2002, בשיא האינתיפאדה השנייה. פקק תנועה ארוך ומחניק בלב תל אביב. במבזק מדווחים על עוד הרוגים בפיגוע. ואז השדר שם את "פסק זמן". הרמזור ירוק אבל התנועה עומדת. "לתת לראש לנוח מהפיצוצים, לתת ללב לנוח מהלחצים". אני מסתכל שמאלה והנהג בנתיב ליד שר את המילים עם הרדיו ומנענע את הראש בדיכאון. זה היה רגע מדויק.

ילדה קטנה / אנה בורד, עורכת בדסק החדשות

בהונג קונג, כשכל העיר פרוסה לפני ומולי ניצבים הבניינים הגבוהים בעולם, התגנב ל״שאפל״ באייפוד השיר ״ילדה קטנה״ של החלונות הגבוהים. גרתי בהונג קונג חודשים רבים ואהבתי אותה באמת, אבל היא לא היתה הבית האמיתי שלי. לעיתים הרגשתי שם זרה, לעיתים לא מנומסת מספיק, לא מספיק עדינה, לא תמיד זוכרת להיצמד לימין במדרגות הנעות. ״אז בואי כבר הביתה, ילדה קטנה״ קרא לי השיר, וידעתי איפה הבית האמיתי שלי, איפה אני מרגישה בנוח לגמרי. נזכרתי גם כמה שנאתי כשזרים באוטובוס בארץ התחילו לדבר איתי סתם פתאום, אבל גם כמה זה חסר בהונג קונג, בה כולם טובעים בביישנות. ״מלאך מן השמיים לבן ורך, על ארבע כנפיים ירים אותך״, המשיך השיר להתנגן, ואני הרגשתי כמו ילדה קטנה ואהובה שיודעת שמחכים לה בבית, ובינתיים מקבלת את החום שהיא צריכה מתוך השיר.

קילפתי תפוז / מאיה גולדשמידט, עורכת בדסק החוץ

אריק אינשטיין הוא של כולנו – הוא נסיעות משפחתיות במכוניות של כולנו, הוא חתונות (מי לא היה בחתונה ששיר החופה היה "אהבה ממבט ראשון"?) ובר מצוות ("עוף גוזל" שנכתב בדיוק לרגעים כאלו), הוא שירי אוהדים ושירי אהבה, והוא גם שלום חנוך, שלמה ארצי ושם טוב לוי. קשה למצוא אדם שלא אוהב את השירים שלו, שמשקפים אדם מנחם ומצחיק ונוגע ללב. אבל עבורי, אריק אינשטיין עושה הכי טוב שירי ילדים. ואת השיר "קילפתי תפוז" אני אוהבת במיוחד, כי הוא מצליח להיות פשוט וילדותי בלי להתיימר, ונעים לי לשמוע אותו תמיד, גם הרבה אחרי שעברתי את הגיל עבורו הוא נכתב.

ערב מול הגלעד / אנשיל פפר, כתב ופרשן

לא הייתי צבר, לא הייתי תל-אביבי חילוני שידע מה זה לבלות שבת בבוקר על עיתון וקפה, לא אהבתי את הפועל תל-אביב ואילת על המים היה מקום חופשה של אחרים. לא התחלתי להבין מה אחרים מוצאים באריק איינשטיין עד שהייתי חייל מסכן ששוכב בבוץ ומסתכל על האורות הרחוקים של המכוניות האזרחיות. עד שלא חווית את המרחק הישראלי הזה בין האזרחות החמימה לצבאיות הרטובה, "סע לאט" היא סתם בלדה חביבה.

היה צריך להיות שם כדי להבין את זה - רק כשנסעת עם דמדומים בעמק בית שאן, עם ילדך הבכור במושב האחורי, יכולת לקלוט ש"ערב מול הגלעד" הוא שיר הערש העברי האולטימטיבי. רק כשחזרת לארץ אחרי היעדרות ממושכת והוצאת גביע קוטג' מהמקרר הבנת מה זה "לעורר אהבה וכבוד וחיבה וקנאה לתוצרת הארץ. לחלב, לחצץ, לעוגות, לריבה לגבינה מתוצרת הארץ".

בית הערבה / יאיר אשכנזי, עורך בדסק החדשות

הרוח המוזיקלית הסוליסטית שמפעמת בשיר, מהתו הראשון שמנגנת המפוחית בתחילתו דרך הליווי העצמאי של המנדולינה בפזמון ועד הגיטרות בסופו, תואמת היטב את מילות השיר ובעיקר את רוחו המתבודדת של אריק איינשטיין.

כילד שגדל בתחילת שנות ה-90 על העיבודים המודרניים לקלאסיקות הילדים שלו (בשני חלקי קלטת הווידיאו המשובחת "כמו גדולים"), ההיוודעות בגיל ההתבגרות לעושר המוזיקלי ולהגשה הקפדנית של "בית הערבה" היתה לא פחות ממפגש סוחט דמעות.
הטקסט הצרוב בחום המדבר של חיים חפר ועמוס קינן, העיבוד המגוון ומלא הכלים של אלברט פיאמנטה ללחן העדין של שמוליק קראוס והביצוע גדוש הרגש של איינשטיין משרטטים בעיניי במדויק לא רק את נוף הערבה אלא גם את הווייתו של איינשטיין במוזיקה ובתרבות הישראלית לאורך השנים: כעץ ירוק שעומד איתן בארץ חרבה, ולא נכנע לאבק הזמן שכיסה את סביבתו.

יומן מסע / רונה מור, עורכת מדור בריאות

השיר האהוב עליי ביותר הוא ״יומן מסע״ שבו שר אריק עם אביב גפן. בכל פעם הוא גורם לי לדמוע מחדש. ״והיה ומישהו ובא אל תסתובב, כי זה תמיד יכול להיות זה שידליק לך את הלב, יפרוק את הכאב, בשלווה...״ - המשפט הזה, שיכול היה להיות שמאלצי ודביק לעיניים ציניות כמו שלי, ממיס. הוא ממיס כי הוא אריק. הוא אריק כי הוא ממיס. אריק הדליק לי, כמו לכולם, את הלב, כל פעם מחדש. בכל שיר, בכל ניגון, בכל אקורד, בכל מילה ומשפט.

רק לפני יומיים קניתי לבתי הפעוטה את ״כמו גדולים״ בכיכובו ובכיכוב מוני מושונוב. גם הלב שלה נדלק. איך אפשר שלא.


פראג / דניאל דולב, עורך בדסק החדשות

"פראג", לעומת שירים כמו "סע לאט" או "אדון שוקו", הוא לא שיר שגדלתי איתו. למעשה, הקשבתי לו ברצינות רק בשנים האחרונות. אבל דווקא העובדה הזו מאפשרת לי להבין שהצמרמורת שהוא מעביר בגב כל פעם היא נטו השיר, ולא איזו נוסטלגיה מהזיכרון של עצמי שומע אותו בפעם הראשונה. הקול של אריק, יחד עם המילים והלחן של שלום חנוך, מצליחים להעביר את ההרגשה של אנשים שדמיינו שכוח הרצון שלהם יצליח לייצר מציאות טובה יותר - וקיבלו בתמורה כיבוש וטנקים סובייטים ברחובות. חוסר האונים והמועקה עוברים דרך כל מילה בשיר ובעיניי בייחוד בבית השני, במילים "דומיית כניעה בלי קרב, איש את נשקו נצר עד מוות". הם לא עוזבים את הגרון והלב גם כשהשיר נגמר.

לולו / נועה אסטרייכר, עורכת בדסק החדשות

האלבום "הייתי פעם ילד" של אריק איינשטיין ויוני רכטר נאלץ, שלא באשמתו, לעמוד בהשוואה אכזרית אל אלבום ילדים מוקדם יותר של רכטר, "הכבש ה16". אמרו שהוא חיוור בהשוואה למקור, שהטקסטים פחות טובים (גם בו יש שירים של יהונתן גפן, לצד שירים מאת חיה שנהב). אבל השוואות אלה נבעו מהסתנוורות מראשוניותו של "הכבש" ותו לא. השיר "לולו" מתוכו (מילים של גפן, לחן של רכטר) הוא יצירת מופת זעירה אשר טומנת בתוכה את רוח האלבום כולו: שיר שלא מתעקש להתנחמד או להתמתק רק בגלל שהקהל הוא מתחת לגיל 10. שיר ילדים עצוב שלא פוחד להיות כזה. השיר מדבר על גורת כלבים נטושה שאומצה בידי משפחה אוהבת והשתקמה, "אבל לפעמים כשהיא מסתכלת בנו, בעיקר בחורף, בלילות הקרים, אנחנו רואים לה בתוך העין מין עצב כזה ומבט מופתע. כאילו לא מאמינה עדיין שמישהו אוהב אותה". הלחן של רכטר וקולו הנפלא, העמוק והלא מתחנחן של איינשטיין יצרו קפסולה מרוכזת של רגש ילדותי טהור, כזה שגורם למישהי כמו הילדה שהייתי לדמוע בכל האזנה, גם אם חלפו מאז ההאזנה האחרונה 20 שנה.

אני אוהב אותך היום / רויטל חובל, כתבת משפט

איינשטיין הרבה לכתוב על אהבה. האופן שבו תיאר אותה היה סטנדרטי בעיניו. ואולי זה היה הקסם, היכולת שלו לתאר סיטואציות בנאליות מלאות ברומנטיקה נטולת קיטש. ב"אני אוהב אותך היום" שכתב איינשטיין בגיל 35, הוא הצליח לתאר ברגישות מופלאה מהי אינטימיות. כשזוג יושב אחד עם השנייה בסלון, מאזינים למוזיקה, מלטפים אחד את השנייה ופשוט חם בלב עד שקשה להירדם. הלחן והעיבוד המינימליסטי של מיקי גבריאלוב מאפשרים ממש לדמיין את זה ולרצות גם, ואז לחשוב "על מה היה, על מה עכשיו ומה יהיה".

פרח הלילך / ליאור סורוקה, מבזקן בדסק החדשות

כמה קשה לבחור שיר אחד בלבד מתוך פס הקול הארוך והמפותל שהותיר אחריו אריק איינשטיין - רק כשהדברים מתכלים ונשמטים מבין אצבעותייך, אתה מרגיש לפתע בחסרונם, ומבין שהם בעצם היו שם כל הזמן. ואז, אל האוזניים ששומעות כבר שעות את קולו של איינשטיין, מתגנב "פרח הלילך". גם חוה אלברשטיין מבצעת את השיר המופלא הזה, אך כאשר קולו המלטף והעמוק של איינשטיין מציע לדחות במעט את העצבת, עולה לחלוחית בעין ורעד עובר בכל הגוף. אני מקשיב לשיר ומבין איזו נחמה גדולה מצאנו בדמותו של האיש השקט הזה ובמילותיו הצנועות. "היום אולי נדחה בוא השלכת ולא יוכל לבוא הסתיו", כתב אורי אסף והלחינה נורית הירש. הסתיו כבר כאן מזמן, אולי גם החורף, אך נראה שדווקא בימים האלו השמש מתעקשת לדחות את הכפור ואת החשכה.

האיש ששוקע עם השמש / יאיר בראף, עורך בדסק החדשות

אני מאוד אוהב את האלבום "מזל גדי". נחשפתי אליו מאוחר יחסית, אחרי שכבר הכרתי היטב את "בדשא אצל אביגדור" (שהיה התקליט הראשון שקניתי), את "שבלול" ואת "פוזי" המופתי. מזל גדי יצא זמן קצר לפניהם, אך הוא מאוד שונה. רגע לפני שהוא הוציא את הרוק הישראלי לדרך, איינשטיין לקח שירים של לאה גולדברג, מרים ילן שטקליס (אבל גם של שלום חנוך ומאיר אריאל) ויצר אלבום רומנטי, עצוב, משעשע, אפל, מופלא. במיוחד אני אוהב את "האיש ששוקע עם שמש": דמות מסתורית, מסוגרת ולבטח קצת מהורהרת. אולי זה ה-Nowhere Man הישראלי, אבל בניגוד לביטלס, שלום חנוך (שכתב את המילים) לא ניסה לומר לו מה הוא מפספס. הוא זרח לבד, הלך לבד לאורך הים ושקע. טוב או רע, זה מה שהיה. והיה קסום.

אז מה השיר שלכם?

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ