החותם שהותיר גרי בילו בתיאטרון הישראלי - חיית במה - הארץ
שנתיים למותו

החותם שהותיר גרי בילו בתיאטרון הישראלי

מייסוד תיאטרון באר שבע דרך הניהול רב-השנים של בית צבי ועד הקמת תיאטרון תהל ההומו-לסבי - במלאות שנתיים למותו של גרי בילו ניכרת השפעתו על התיאטרון המקומי

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל

ביום שישי שעבר מלאו שנתיים למותו של גרי בילו, איש תיאטרון בעל תכונות נדירות ואישיות מרתקת, שעשייתו בעולם התיאטרון הישראלי, מראשית שנות ה-70 של המאה הקודמת ועד למותו, הותירה השפעה מעמיקה; זו ניכרת היטב ביום-יום של חיי התיאטרון הישראלי, גם מבלי שתירשם במישרין לזכותו.

בילו היה חבר קרוב שלי מראשית אותן שנות ה-70, מהימים שהתחלתי לכתוב ביקורות תיאטרון. זה היה הנושא העיקרי, וכמעט היחיד, של שיחותינו, גם מפני שבעולמו של בילו הכל התנקז דרך הפריזמה של התיאטרון. זאת לא היתה, אם כן, ידידות נפש. זאת היתה ידידות נפש התיאטרון. הרגעים שבהם הוא חסר לי ביותר באותן שנתיים מאז מותו הפתאומי (כולנו ידענו שהוא חולה בסרטן, אבל הפרוגנוזה האכזרית לא היתה ברורה) הם בשעות אחרי שצפיתי בהצגת תיאטרון, בארץ או בחו"ל, ואחרי שכתבתי ושלחתי לעיתון את הביקורת הקצרה, שבה התחייבתי קבל עם ועולם לדעתי על ההצגה.

גרי בילוצילום: דניאל צ'צ'יק

בחייו הייתי נוהג לטלפן אליו, מביתי, או מהמונית שמסיעה אותי הביתה מן התיאטרונים שמחוץ לתל אביב – בירושלים, חיפה או באר שבע – ולפעמים מחו"ל. לא היתה שום בעיה לטלפן אליו אפילו הרבה אחרי חצות. הוא היה האיש שאתו יכולתי לחלוק את רשמי מההצגה, ולהשתמש בקצרנות ובשפת רמזים והשוואות המוכרות לשנינו כדי להביע את מה שאני חושב ומרגיש. הוא היה מקשיב, שותק הרבה (עד כדי הצורך לברר אם הוא עוד על הקו) ומגיב. והיה לו מה לומר, אם ראה את ההצגה שממנה אני חוזר וגם אם לא ראה אותה. לא קל היה להתווכח עמו, כי הוא היה פסקני ונחרץ. הוא חיבב ואף אימץ את אמירתו של מבקר התיאטרון ג'יימס אגייט: "יש לי דעות על שחקנים ואין לי שום כוונה לשנות אותן. דעתי איננה מיטה שצריך להציע כל יום מחדש".

נקודת המוצא של בילו בהערכת תיאטרון היתה לפני הכל, אחרי הכל ובמקום הכל – השחקנים. הוא הכיר היטב את כל השחקנים על במות ישראל. את רובם ראה על הבמה, והרבה פעמים יותר מפעם אחת באותה הצגה, מן האולם ומאחורי הקלעים, מאז שהיה נער נלהב ואוהב תיאטרון בימיו הראשונים של תיאטרון חיפה. רבים מהם – שחקנים, במאים, מעצבים וסתם אוהבי תיאטרון - עשו את צעדיהם הראשונים על הבמה בימים שבילו היה מנהלו הראשון וממייסדיו של תיאטרון באר שבע, בראשית שנות ה-70 (התיאטרון הצדיע למייסדיו במלאות לו 40, ביום שמלאו שנתיים למותו). רבים עוד יותר אותרו וסומנו על ידו ככישרונות ולוו באופן צמוד, תובעני ומסור, ביותר מרבע מאה שבה ניהל את בית הספר למשחק בית צבי.

לכן גם נקודת המוצא העיקרית שלו בהערכת הצגה – סיכוייה בשלב התכנון ובוודאי התוצאה המוצגת – היתה נכונות הליהוק, לדעתו. היו לו דעות מוצקות ומבוססות על מה נכון כליהוק ומה לא. היו לו עין בלתי רגילה לכישרון בימתי ויכולת התמסרות בלתי מוגבלת בשירותו של כישרון. ועם זאת היה לו פיוז קצר מאוד לגבי אנשים שפעם התמסר להערצת וטיפוח כישרונם כשהם הכזיבו את ציפיותיו, אם באיכות העשייה התיאטרונית שלהם ואם בפגם בהתנהגות אנושית, על הבמה, מאחורי הקלעים, במשרדים או בין ההצגות. ועד כמה שזה היה מעצבן ומתסכל להתווכח אתו על הצגות – בעיקר אלה שלא ראה – הרי אי אפשר היה שלא להודות, יותר מדי פעמים, בצדקת הערכותיו, שלא הכירו בשום תעריפי הנחה או נסיבות מקלות כשדובר בעשייה תיאטרונית.

פה גדול

אבל אני כותב את הדברים האלה לא כדי לספר עד כמה הוא חסר לי (כמין צרצר תובעני שמציב כל הזמן קני מידה מחמירים לחיים ולתיאטרון) אלא כדי לנסות להראות איפה ועד כמה הותיר את חותמו על הבמה הישראלית. ראשית, בבאר שבע: בימיו החלוציים, כשייסד את התיאטרון השלישי בפריפריה (אחרי חיפה והחאן), יחד עם השחקניות נעמי בלומנטל ומרגלית סטנדר, תושבות באר שבע, וסגן ראש העירייה אז בנץ כרמל, בילו גם בנה קהל מינויים וגם יצר להקה ששילבה שחקנים ותיקים (שמואל שילה, הוגו ירדן, ג'טה לוקה) עם צעירים שעשו בבאר שבע את צעדיהם המבטיחים הראשונים – דורון תבורי, נתן דטנר, רבקה נוימן, דב רייזר. הוא הצליח לעצב רפרטואר אמצע הדרך שדיבר לקהל המקומי והפיק באמצעים מוגבלים ובאולם קטנטן של בית העם הצגות ברמה מקצועית ואמנותית שזכו להתעניינות אנשי התיאטרון במרכז הארץ. הוא שילב בתיאטרון שניהל שחקנים עולים מעולים רבים – מרק חסמן, טטיאנה קנליס-אוליאר, רוזינה קמבוס.

כשעבר לנהל את בית צבי ברמת גן, בראשית שנות ה-80, נראה היה שכאן מצא את מקומו. הוא שיכנע את ציפי פינס שיש לה הכישורים לנהל את תיאטרון באר שבע אחריו והתמסר למה שהיה כל כך טוב בו: לאתר כישרונות ולסייע לבעליהם – לפעמים בניגוד לרצונם הם; ובמאבק עם יצרי ההרס העצמי שלהם, ומתוך מעורבות אישית עמוקה, בלי חשבון והרבה מעבר לדרישות התפקיד – להפיק מעצמם את המרב. והוא מעולם לא עשה את החשבון כיצד יתפרש מעשה זה או אחר שלו, ובוודאי לא שמר על הפה הגדול שלו ולא פעם אף שילם על כך מחיר גבוה.

בילו האמין שתיאטרון לומדים תוך עשייה, וכך היה בימיו בית הספר למשחק בית צבי מפעל הפקות בלתי פוסק על כמה במות במקביל. לפי תפישתו, מי שעושה תיאטרון אין לו חיים אחרים זולת התיאטרון. וזה אומר לא רק שכלול אינסופי של כישורים, בעוד תרגיל או עוד תפקיד (של שחקן, מפיק, תאורן או סדרן; מה שצריך) אלא גם כללים נוקשים ובלתי מתפשרים: אין איחורים, אין תירוצים, ואוי לשחקן שנתפס מפטפט עם הצופים בשעה שלפני ההצגה, במקום להיות בחדר ההלבשה ולהתכונן לעלייה לבמה.

בשנים שניהל את בית הספר יכול היה בילו להתגאות כל שנה ברשימת הבוגרים שנקלטו בתיאטרונים השונים. מנהלי תיאטרונים, גם אלה שלא היו מידידיו, לא יכלו שלא להודות ברמה המקצועית, במיומנות ובהרגלי העבודה של בוגריו. גם בשנתיים אחרי שפרש מניהול בית הספר למשחק (ולמרבה הצער זאת לא היתה פרידה ידידותית) באה לידי ביטוי השפעתו. כך, למשל, איתי טיראן הוא אדם ברוך כישרונות שכל הישגיו הבימתיים, כשחקן וכבמאי, רשומים לזכותו שלו בצדק גמור. אך העשייה שלו בשנים האחרונות – מפעל שני ה"ריצ'ארדים" בבימויו של ארתור קוגן, "ווצק", "מה עכשיו איש קטן" ועתה אף "סיראנו דה ברז'רק" בבימויו של גלעד קמחי – בכולם מוטבע חותמו של בילו מבחינת הרכב המשתתפים (רובם המכריע בוגרי בית צבי) וגם אופי וסוג העשייה. ואני משוכנע למדי שהמעורבים בהצגות אלה יסכימו עמי בהערכה זו.

בלי ארון

על רקע ההשפעה האדירה של בילו בעשייתו בבאר שבע וברמת גן, ובנוסף להיותו מרושת היטב תמיד בנעשה בתיאטרון (הוא היה מסוגל לספר לרוב מנהלי התיאטרונים מה באמת מתרחש במסדרונות תיאטרונם; היו לו בוגרים בכל מקום), הותיר בילו עם מותו עוד מפעל תיאטרוני, שזוכה לקצת פחות תשומת לב: זהו התיאטרון ההומו-לסבי תהל, שבלוגו שלו רשום במפורש "מייסודו של גרי בילו".

זוהי קבוצת שחקנים ויוצרי תיאטרון, רובם המכריע בוגרי בית צבי, חלקם – אך לא כולם – אנשי הקהילה ההומו-לסבית (כמו שבילו עצמו היה, ועל כך שילם מחיר כבד; על בילו אפשר לומר את מה שכתב אלן ג'יי לרנר על קול פורטר: "הומו שמעולם לא ראה את הארון מבפנים"). מאז 2011 הפיקה הקבוצה והציגה 13 הצגות, ברובן המכריע בנושאים הומו-לסביים. אני ראיתי שמונה מהן, בבית הגאה בגן מאיר בתל אביב. חוץ מאחת ("מלכודת מוות", ששייכותה לנושא גבולית ביותר) היו שאר השבע מופת של עשייה מקצועית, צנועה ומרגשת מאוד.

ההצגה האחרונה שראה בילו בחייו במסגרת שיזם וייסד (אם כי בחודשי חייו האחרונים כבר ראה עצמו מתנתק ממנה ומניח לה לחיות את חייה שלה) היתה "סיפור אהבה בשלושה פרקים" של הרווי פוירשטיין, בבימויו של אלון אופיר, שאף גילם להפליא את התפקיד הראשי. את תפקיד הבן בהצגה זו גילם אביהוד תדהר, שמרבה לתרגם מחזות לתיאטרון תהל ואף מגלם את התפקיד הראשי בהצגתם החדשה "קוק". מאיה שעיה ביימה במסגרת זו בצורה מרשימה מאוד את "מלאכים באמריקה", שבו גילמו תפקידים מעולים אלי דנקר, גיל וייס (אחד הפעילים הראשיים של התיאטרון), סיוון קרצ'נר ואביהוד תדהר. ההצגה האחרונה של הקבוצה, "הכל אודות אמא" על פי סרטו של אלמודובר, היא ניצחון תיאטרוני נוסף (בבימויו של אבישי מילשטיין, עם סנדרה שונוולד, גם היא בוגרת בית צבי, בתפקיד הראשי).

אני חייב להודות שיש בי חשד עמום לתיאטרונים עם אג'נדה, גם משום שטבען של אג'נדות חברתיות או פוליטיות שהן מקשות מאוד את דרכה של האמנות. במקרה של יותר מהצגה אחת שהועלו בתהל – כך ב"הקיץ האחרון", מחזה על קבוצת לסביות וסטרייטית אחת, וגם ב"קוק" וב"סיפור אהבה בשלושה פרקים" וב"מלאכים באמריקה" – תחושתי בצאתי מההצגות היתה שהעניין העיקרי איננו הומו-לסבי כלל, אלא אנושי ותיאטרוני.

מלה אחרונה: אינני מתעלם או מעלים את השנה הלא-מוצלחת, בלשון המעטה, של בילו בהבימה. זה היה כישלון גם בשל הנסיבות (בעיקר) וגם בגלל קונסטלציה אישית-פורמלית מורכבת, שבדיעבד ניתן היה לראות שדינה להיכשל. אבל מה שחשוב לי לומר לעצמי, ולעוד כמה אנשי תיאטרון הפועלים בארץ, הוא שאף כי בילו כבר לא אתנו, אני חש את המורשת שלו בהצגות לא מעטות. ואני לא בטוח שיש עוד הרבה אנשים שהשפעתם על העשייה התיאטרונית היא כה מכרעת (במובן של אנשים שעזר להם להפיק מעצמם את הפוטנציאל האדיר שלהם), גם אם הדבר לא תמיד נזקף לזכותו.

לי הוא חסר.

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ