שתפו בפייסבוק
שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אריה קרישק
אריה קרישק

מה שנקלט במיוחד, נצרב בתודעה וממשיך ללוותך הוא קולו - עמוק מאוד, שונה, בעל ניגון ייחודי, זר, לא מכאן; ועמו העברית המשובחת שלו, חפה ממליצה ותחפושות, כמו שירה טובה.

אם נכונה המימרה, כי אישיותו של אדם מתבטאת בעיקר בקולו, ולא בפניו, דוד פרלוב הוא אחת הדוגמאות המרשימות לכך. כל מי ששמע קול זה, ומקרוב, לא היה יכול לשכוח אותו. מין עומק באריטוני לירי, בחיתוך אינדיווידואלי, נימה פורטוגזית קלה, אך בלא העגה הדרום־אמריקאית המוכרת. פרלוב היה מדבר־מנגן, וקולו היה מבקיע, אופף אותך, כאילו בא מעולמות אחרים. ולא רק הטון, כמובן, גם התוכן. ולפרלוב, שהחודש מלאו עשור למותו, היה הרבה מאוד להשמיע. ולהראות.

העולה החדש מברזיל, שנחת כאן בתחילת שנות ה–60 של המאה הקודמת, היה ברוך כשרונות באופן מיוחד: צייר, צלם, במאי קולנוע פורץ דרך לעתיד, מסאי ואינטלקטואל מזהיר. כשרונות אלה השתקפו היטב בדמותו הייחודית: גבוה ודק גזרה, רעמת שיער מקורזל, עיניים חודרות ועמוקות מבע, פנים ארוכות וסגפניות משהו. הוא היה כבד ראש, אבל בעל הומור מעודן משלו, אנושי ונלבב לפרקים, אבל מרוחק. פרלוב היה חף לגמרי מנרקיסיזם (המאפיין אמנים רבים), נבדל תמיד, הצופה הנצחי. מתי המעט שהניח להם להתקרב אליו נחשפו גם לעצב - שמגיל מסוים לא היה אפשר להרחיקו - ולכאב, כאב של ההסתגרות, ההחמצה. מרירות? בשום פנים ואופן לא.

דוד פרלוב בצעירותו. יוצר שהתעקש על האמת שלו צילום: באדיבות משפחת פרלוב

עכשיו כבר קל, כמעט מובן מאליו, להעריך את חשיבותו, את השפעתו הרבה כמורה דרך לדורות של קולנוענים צעירים, שלהם הציב דוגמה כפולה. מחד גיסא, היוצר כאמן, הבמאי המתעקש על האמת שלו ועל דרכו הייחודית; מאידך גיסא, העילוי ש"נדחק" הצדה, שלא ניתן לו, שלא עלה בידו, להשתלב, להגשים ולממש את חלומותיו ותוכניותיו. שילוב של גיבור וקורבן. בסופו של דבר הוא ניצח, במעין "הפי אנד" שהיה בוודאי מעלה על פניו את אחד מחיוכיו האירוניים. אני מסופק, אם לניצחון כזה כיוון.

הייתי אחד מ"שחקניו של פרלוב" - "כן", אמר לי פעם, "גם לדוקומנטריסט יש שחקנים משלו". בסוף שנות ה–60 נראה כאילו כוכבו של פרלוב פורץ ועולה. שמו נישא במקומות חשובים, וחברת הפקה זרה, בעלת קשרים בממסד, הפקידה בידיו הפקה גדולה ורצינית: סרט ארוך תיעודי־עלילתי־ביוגרפי על חיי דוד בן גוריון. הסרט נקרא בשם "6:42" על שם הפסוק שהיה אהוב על אבי האומה - "וכיתתו חרבותם לאתים", מישעיהו מ"ב, ו'. זאת היתה קופרודוקציה עתירת תקציב, שזרים ומקומיים הניעו את גלגליה, ושרביט הפיקוד עליה ניתן בידי פרלוב.

חברת ההפקה פירסמה מודעות בעיתונים על מבחנים לשחקנים. הייתי אז לפני גיוס לצה"ל, תלמיד בבית הספר למשחק שנפתח זה עתה, והחלטתי לנסות את מזלי. לתפקידים הגדולים לוהקו שחקנים מקצועיים כישראל גוריון, אלכס אנסקי, אברהם בן־יוסף ואחרים; כעת חיפשו הבמאי ומפיקיו בעיקר ניצבים. לא היו שום מבחני בד. אני זוכר, שכמה עשרות מועמדים הועברו בסך לפני כמה אנשים, שישבו על כיסאות והתבוננו בהם, אחדים עוכבו לשיחה בת דקותיים. להפתעתי, נקראתי אל אחד מהם, איש גבוה ודק, לבוש בפשטות, מאופק וחסר גינונים, שהביט בי בסקרנות. לא העליתי על דעתי שזהו פרלוב, במאי הסרט. הפתעתי גברה כשפרלוב שאל על חיי ונראה ממש כמתעניין, ודיבורו נעים ואכפתי. נראה, שהתרשם מהעובדה שעשיתי עם כמה חברים כמה סרטים קצרים. עם זאת, העובדה שזכיתי בתפקיד של ממש (עם שורות דיבור) נשענה כנראה בעיקר על הופעתי הזרה־משהו - גבוה, בלונדיני, כחול עיניים. התבקשתי לומר כמה משפטים באנגלית, ונראה שהצלחתי להותיר איזה רושם.

אחרי שבועיים קיבלתי מכתב וטלפון ובהם הזמנה לשני ימי צילום בירושלים. במלון במזרח העיר פגשתי שוב בפרלוב, והוא חייך אלי בלבביות קצרת רוח. לתדהמתי התבשרתי, שנבחרתי לגלם את "החייל הבריטי האחרון שעוזב את העיר העתיקה", עם שתי שורות דיבור. ימי הצילום היו חוויה נעימה, ואני זוכר כי התרשמתי עד כמה פרלוב נראה רגוע, נינוח, ומנהל את ההצגה ביד שקטה ובוטחת. כעבור כמה חודשים יצא הסרט ברוב הדר אל האקרנים. היו כמה ביקורות אוהדות (רובן התייחסו לאופי הניסיוני של הסרט, שהעז לערבב עלילה ותיעוד, ואף ערך ניסויים בצבע, דבר שהיה חדשני לחלוטין אז), בצד כמה ביקורות פוגעניות, אך הסרט השאיר את הקהל הישראלי אדיש כמעט לחלוטין. אף שהוא נהפך גם למעין כלי הסברתי (אחרי הכל, הוא עסק בבן גוריון) והופץ בחו"ל - הרושם היה של כישלון גמור.

כישלון "6:42" סתם את הגולל על הקריירה של פרלוב כדוקומנטריסט מוביל ומבוקש. יש להניח, שכישלון הסרט העלילתי האחד והיחיד שעשה (שעשייתו היתה רצופה קשיי הפקה) "הגלולה", פנטזיה סוריאליסטית על פי תסריט של ניסים אלוני, לא סייעה כלל. בלא ספק, שנות ה–70 הראשונות היו קו פרשת המים בחיי פרלוב, הן כיוצר והן כאדם.

חלפו עשר שנים. נעשיתי עורך ראשי של הוצאת ספרים גדולה. מאחר שהייתי נחוש לחולל גדולות ונצורות בתפקיד זה שירבטתי תוכניות לשורת פרויקטים מיוחדים, ונזכרתי בפרלוב. באותן שנים הוקרן בסינמטק ובמוזיאון תל אביב "יומן" המופתי שלו, וסברתי שיהיה זה רעיון טוב להפוך אותו לספר בפורמט אלבומי (אני עדיין סבור כך). התקשרתי לפרלוב, שנשמע מופתע, אבל סקרן, וקבענו להיפגש.

תחילה לא זכר אותי, אבל מיד כשהתחלתי לתאר - נזכר, ונראה מרוצה ומשועשע. ביקשתי שיקרין בעבורי את פרקי "יומן", והוא נעתר; אך בערב שנקבע לכך, בביתו, ביקש את סליחתי, אמר שאינו יכול לצפות שוב ושוב בסרט, והושיב אותי ואת רעייתי באותה עת לצפות בו - אחת מיצירות הקולנוע המרשימות, המרגשות והמשמעותיות ביותר שנעשו בישראל (אחר כך סיפרה לי גרושתי, שהבחינה בפרלוב מציץ בנו מחדר צדדי).

התחלתי לטפל בהפקת הספר, ופרלוב סיפק לי חומרים בנדיבות. דומני שהיה נפעם מהאפשרות להפוך את יצירתו לספר. ואז קרה משהו נפלא. פרלוב פנה אלי ואמר, בקולו העמוק והמיוחד, "אתה יודע, אריה, מזמן לא ראיתי את הסרט ההוא, על בן גוריון, תרצה להצטרף להקרנה?". איזו שאלה! אורגנה הקרנה במקום היחיד שבו היה ניתן עוד למצוא עותק של "6:42" - ארכיון שפילברג שעל הר הצופים בירושלים - וביחד עם משפחת פרלוב עלינו במכוניתי לירושלים לצפות בסרט.

רוח טובה ונרגשת שרתה עלינו. התרשמתי במיוחד מכמה סצינות שהשתכחו מממני לחלוטין. סצינת הקרב על לטרון, למשל, עם עשרות ניצבים, פירוטכניקה, אקשן, בוצעה וגולמה ברמה שלא היתה מביישת שום הפקה הוליוודית. אז גם שמתי לב, עד כמה פרלוב השתנה. היה נראה שאין הוא בקו הבריאות, הוא היה כבוש ומופנם מהרגיל, ואף שנמלא שמחה והתעוררות לקראת האפשרות של יציאה לאור של האלבום, חשתי כי משהו בו כבה.

בסופו של דבר, הפקת האלבום לא יצאה אל הפועל (בעיות תקציב, ספקות שיווקיים), אבל הקשר עם פרלוב נשמר - פה ושם מפגש, פה ושם שיחת טלפון. פרלוב הרשים ונגע ללב בכל מה שאמר.

חלפו עשרים שנה, ובתחילת שנות האלפיים זימנו החיים מפגש נוסף בינינו. בת זוגי באותה עת היתה בעלת גלריה ידועה מתל אביב, ובשיחותינו על תערוכות עתידיות עלה שמו של פרלוב. פרלוב - שמעולם לא הפסיק לצייר ולצלם סטילס - העלה אפשרות לערוך תערוכה צנועה מעבודותיו אלה. תמכתי ברעיון בכל לב. ושוב זכיתי לראות את האיש המיוחד הזה, שהשנים הכבידו עליו, ושוב נרגשתי מצניעותו, מעולמו העשיר, מייחודו.

התערוכה עוררה עניין, כמו נחשף לציבור במפתיע פן אחר שלו, אבל זה היה מעט מדי ומאוחר מדי. כעבור כמה חודשים, בחופשה בים המלח, אני זוכר את הטלפון הדרמטי והבשורה המרה על מותו.

ערוץ 8 מקרין עתה מחווה נהדרת ל"בירושלים", מאת בית הספר לקולנוע ע"ש סם שפיגל ומנהלו רנן שור: בצד סרטו מלא הקסם של פרלוב מ–1963 מוקרנים סרטי־מחווה של תלמידיו - קולנוענים צעירים, הפועלים במציאות כה שונה ומסחרית להחריד - שכמו המורה שלהם, הם מלאי תקווה וחלום. לצדם מוקרנים תשעת פרקי "יומן", שאני מתקשה להעלות על הדעת צופה שלא יחוש בדבר המיוחד המתרחש לנגד עיניו.

פרלוב איננו אתנו, אבל תמונותיו ומורשתו יישארו אתנו עוד שנים רבות.

הכותב הוא סופר והיסטוריון, פעל גם בתחום הקולנוע העלילתי והדוקומנטרי

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ