"הזאב מוול סטריט" ו"חלום אמריקאי": דיוקנה של ריקנות אמריקאית

המשותף ל"הזאב מוול סטריט" של סקורסזי ול"חלום אמריקאי" של ראסל, הוא הגודש, המוחצנות והאנרגיה המסחררת, שבעזרתם הם מפשיטים את ההוויה האמריקאית מן המעטה הנוצץ

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
אורי קליין
אורי קליין

צפייה בהפרש של כמה ימים בלבד ב"חלום אמריקאי" של דיוויד או ראסל, שעלה בשבוע שעבר בישראל, וב"הזאב מוול סטריט" של מרטין סקורסזי, שעולה השבוע, ונדמה שנקלעת לתוכה של התפרצות הר געש קולנועי, שתוקפת אותך ללא הפוגה מכל הכיוונים (סרטו של סקורסזי אורך 180 דקות, של ראסל 138 דקות). גם אם הערכת את מה שראית ואף נהנית מחלקים רבים שלו, יוצאים משני הסרטים מעט סחרחרים, כאילו גודש האירועים והדימויים מתקשה להתייצב בתוך הזיכרון והוא חג עדיין כסהרורי בתוך התודעה. כמו לרוב ביציאה מסרט, מנסים להיאחז בחוויה שזה עתה עברנו, אך בשני המקרים היא חומקת גם אם מודעים לעוצמתה, ולוקח זמן עד שמצליחים להתאפס עליה.

תחושה זו אינה נובעת מאיכותם האמנותית של הסרטים אלא ממהותם היצירתית שנדחפת קדימה, כמעט נרדפת קדימה, בקצב בלתי נלאה וכמדומה באנרגיה בלתי נלאית. שני הסרטים עוסקים בגודש: גודש של דמויות, של אירועים, של מהפכים עלילתיים, של שיאים, גודש של דימויים ושל תחבולות תסריטאיות וצורניות. שני הסרטים, זה של סקורסזי אף יותר מזה של ראסל, נדמים כיצירות שהכל מוחצן בהן, וההחצנה הזאת מייצרת את תוקפנותם. בשני הסרטים יש ממד קומי עם מרכיבים סאטיריים, וכשהממד הזה משתלב ביעילות באותה תוקפנות, הוא אף מעצים אותה.

ליאונרדו דיקפריו ב"הזאב מוול סטריט". הופעה מרשימה בגסותה

הגודש בסרטים הוא גם רגשי: הוא הגודש של תאוות הבצע, השאפתנות, הנהנתנות, הדקדנטיות המעט מגוחכת, השחיתות וההונאה התמידית הכרוכה בה, שמניעות את לב לבה של ההוויה האמריקאית לדורותיה. מקומו של הכסף בתודעה של ארץ זו הוא נושא בקולנוע האמריקאי מאז ימיו הראשונים. הוא נכח בקומדיות של צ'פלין ובשתיים מיצירות המופת מימי הראינוע: "תאוות בצע" של אריך פון שטרוהיים מ-1924 ו"ההמון" של קינג וידור מ-1928.

הוא נכח בקולנוע האמריקאי בימי שגשוג ובימים של משבר; אחד הדימויים הזכורים ביותר מימי השפל הכלכלי של שנות ה-30 הוא זה של שורת נערות מקהלה, מעוטרות במטבעות של דולר בגדלים שונים, המבצעות שיר שופע אופטימיות מזויפת בשם "We're in the Money" באחד הקטעים המוסיקליים שעיצב באסבי ברקלי עבור סרטו של מרווין לירוי, "רודפות הבצע של 1933". היו רגעים כשצפיתי בסרטו של סקורסזי וגם בזה של ראסל, שהשיר והדימוי המתלווה שכל כולו גדוש אירוניה, חדר לתודעתי.

המשבר הכלכלי שבו נתונה אמריקה מאז 2008 הניב כבר כמה סרטים מעניינים למדי, כגון "התמוטטות" של ג'יי־סי צ'נדור, "תלוי באוויר" של ג'ייסון רייטמן ו"קומפני מן" של ג'ון ולס; אך נדמה כי סרטיהם של סקורסזי וראסל, למרות שהם מתרחשים קודם לפריצתו של המשבר, מייצגים את התפרצותו העוצמתית של המשבר, משמעויותיו והשלכותיו, אל מרכז ההכרה של הקולנוע האמריקאי העכשווי. שני הסרטים מתבססים באופן ישיר - במקרה של סרטו של סקורסזי - ובאופן עקיף - במקרה של סרטו של ראסל - על אירועים שקרו במציאות. שני הסרטים מתרחשים בשניים מרגעי הגודש של השאננות הכלכלית האמריקאית והשאפתנות שנולדה בעקבותיה.

תוקפני לעייפה

"הזאב מוול סטריט" מבוסס על האוטוביוגרפיה של ג'ורדן בלפורט, שהגיע לוול סטריט כצעיר שאפתן שחלומות של עושר אדיר נוצצים בעיניו, נזרק מרחוב חלומותיו בעקבות "יום שני השחור", שתקף את הבורסה האמריקאית ב-19 באוקטובר 1987, ואז ייסד במרחק פיסי וסימבולי מאותו רחוב חברת השקעות בעלת השם המכובד "סטראטון אואקמונט", שנקטה באמצעים לא כשרים כדי לבסס את הונה. לאורך שנות ה-90 הוא שלט באימפריה שהקים, ניהל אורח חיים של סקס וסמים וב-1998 נשלח לכלא לזמן קצר באשמת הלבנת הון והונאות נוספות.

ההיבט המעניין ביותר בסרטו של סקורסזי הוא היותו סרט גנגסטרים שגיבוריו אינם משתייכים לפשע המאורגן - כפי שהיו גיבורי "החברה הטובים" או "קזינו" של סקורסזי, שאותו מזכיר לעתים סרטו החדש - אלא אנשי הצווארון הלבן. תפיסה זו של הסיפור על ידי סקורסזי והתסריטאי טרנס וינטר נוטלת את מסורת סרטי הגנגסטרים, שבכל שלב בהתפתחותם היו אלגוריה על צדו האפל של החלום האמריקאי, ומיישמים את האלגוריה על הנמשל שלה, ההוויה האמריקאית בכללותה.

סקורסזי (מימין) מביים את שחקניו. המאפיה מועתקת להוויה האמריקאית כולה

חייו של בלפורט בשיא הצלחתם הם אורגיה בלתי פוסקת וסקורסזי אינו משקיף על האורגיה הזאת ממרחק, אלא מביים סרט שמכניס את הצופים לתוך האורגיה הזאת והוא יצירה אורגיאסטית בעצמה. שלוש השעות של הסרט כוללות מספר רב של סצינות מצוינות, כמו זו שבה עמית במעמד בכיר יותר בוול סטריט (בגילומו המצוין של מתיו מקונוהי, שבבגרותו הופך לשחקן יותר ויותר מרשים) מרצה לבלפורט הצעיר על עקרונות ההצלחה בעולם העסקים האמריקאי; או זו, הקרובה כמעט לסלפסטיק, שבה בלפורט המסומם לגמרי מנסה לרדת במדרגות המובילות מפתח המלון בו שהה אל מכוניתו כדי לחזור לאחוזתו המפוארת שבה הוא גר עם אשתו השנייה והזוהרת (מרגוט רובי), המשמשת לו כקישוט בלבד.

אך לרגעים רבים בסרט יש הרגשה שסקורסזי תוקף בעוצמה רבה מדי; שהוא מתאר את ה"יותר מדי" ב"יותר מדי", ומצטברת בסרט תחושה של חזרה מונוטונית על עוד סצינת סקס, עוד סצינת שימוש בסמים או עוד נאום עידוד נלהב שבלפורט נושא בפני שותפיו ועובדיו. אפילו "פני צלקת" של בריאן דה פלמה, שאף הוא היה עיבוד עכשווי של מסורת סרטי הגנגסטרים, והגודש איפיין גם אותו, נדמה כיצירה מתונה יחסית בהשוואה לסרטו הנוכחי של סקורסזי.

דיקפריו בדמות בלפורט סופר את הכסף ב"הזאב מוול סטריט". סרט חמישי עם סקורסזיצילום: ללא קרדיט

ייתכן שסקורסזי עשה זאת בכוונה, כדי להסיר מאורח חייו של בלפורט את המעטה הנוצץ ועל ידי אותן חזרות לחשוף בעקשנות תקיפה את השיממון והחידלון, אך התוצאה לעתים עולה על גדותיה לכיוון המייגע. אנחנו נושמים לרווחה לעתים בסצינות הרגועות יותר כמו זו, המצוינת אף היא, שבה בלפורט נפגש עם דודתה הבריטית של אשתו (ג'ואנה לאמלי), ובין השניים מתפתח משחק של פלירטוט זהיר, שבו נדמה שאף צד אינו יודע מה השני מצפה ממנו.

תחושה זו מאפיינת גם את הופעתו כבלפורט של ליאונרדו דיקפריו, שזהו שיתוף הפעולה החמישי שלו עם סקורסזי, ודמותו כאן ממשיכה כמה מהדמויות שגילם בסרטיו הקודמים של סקורסזי, כגון "כנופיות ניו יורק" ו"הטייס" - שבו שיחק את דמותו של המיליארדר האקסצנטרי האוורד יוז - וגם בסרטים נוספים: הרי רק לפני כמה חודשים הוא גילם את אחד מסמלי ההצלחה, העושר והזוהר של אמריקה בתחילת המאה שעברה, בגרסתו של באז לורמן ל"גטסבי הגדול" - שאף היא התאפיינה בגודש יצירתי על גבול הדקדנטי.

אבל אם דמותו של גטסבי התאפיינה במסתורין מאופק ומפתה, זו של בלפורט חסרה מסתורין לחלוטין: היא גלויה לגמרי בגסותה ודיקפריו מייצג עובדה זו היטב. זו הופעה מרשימה, מיומנת ומדויקת, אך כולה החצנה, והחצנה זו, הגם שאינה חדלה להרשים, מתחילה אף היא בהדרגה, כמו הסרט כולו, לעייף.

פיאה ומגן דוד

עלילת "חלום אמריקאי" של דיוויד או ראסל מומצאת וגיבוריה פיקטיביים, אך היא נכתבה על ידי ראסל ואריק סינגר בהשראת סיפור העוקץ שזכה לכינוי "אבסקאם", שניהל האפ־בי־איי בסוף שנות ה-70 בעזרת נוכל בשם מל ויינברג כדי ללכוד שורה של אנשי ציבור מושחתים, ובהם שישה אנשי קונגרס וסנטור אחד. בסרטו של ראסל, שאף הוא מתרחש בסוף שנות ה-70, ומתרפק בשנינות על כמה מגינוניה הסגנוניים של התקופה, הנוכל נקרא אירוינג רוזנפלד, ובנוסף לפיאה האיומה שהוא חובש, שגורמת לו בושות ברגעים המביכים ביותר, הוא נושא על חזהו מגן דוד גדול.

ג'ניפר לורנס (משמאל) ואיימי אדמס ב"חלום אמריקאי". אנרגיות ג'זיותצילום: Francois Duhamel / יונייט

לא אנסה כאן אפילו לפרט את מהלכי העלילה, שהיא מסועפת ומסובכת להפליא, ודוחפת את הסרט קדימה באנרגטיות בלתי פוסקת. אשאיר זאת לצופים. חשוב ממנה עיצוב הדמויות המרכזיות, שהופך את סרטו של ראסל לקומדיה על שאפתנות, תחמנות, שחיתות, הונאה ותאוות בצע נוסח אמריקה.

אירווינג, בגילומו של כריסטיאן בייל - שרזה פעם ב-27 קילו לצורך הופעה בסרט, ולצורך הסרט הזה השמין בכ-20 קילו - הוא בעל רשת מכבסות ניקוי יבש, שמוכר יצירות אמנות מזויפות ומאמין שאפשר לרמות כל אדם, כי כל אדם מאמין במה שהוא רוצה להאמין.

הוא פוגש את סידני (איימי אדמס), חשפנית לשעבר עם שאיפות של עושר, ונוצר ביניהם קשר מקצועי ורומנטי שמתחיל כאשר מתגלית להם אהבתם המשותפת לאמנותו של המלחין ופסנתרן הג'ז דיוק אלינגטון - ואמנם לסרטו של ראסל, כמו גם לסרטים קודמים שלו, יש קצב של ג'ז. לעולם אינך יודע לאן בדיוק עומדים סרטיו להתפתח. באחת הסצינות בהתחלה, מגיבים אירווינג וסידני בהערצה לאחת מיצירותיו של אלינגטון, ושואלים: מי מתחיל קטע מוסיקלי ככה? ושאלה מהסוג הזה, בהקשר קולנועי, ניתן להפנות גם לאופן בו ראסל מעצב את סרטיו.

אל הקשר בין אירווינג לסידני חודרות שתי דמויות מרכזיות נוספות: ריצ'י (בראדלי קופר), סוכן אפ־בי־איי - שכפי שאירווינג משגיח על פיאתו, הוא מקפיד לישון עם רולים כדי לטפח את תלתליו - ורוזלין (ג'ניפר לורנס), אשתו דמויית בובת החרסינה של אירווינג, שמביאה למיצוי מושלם את ההתנהגות הפאסיבית־אגרסיבית. מופיעות בסרט גם כמה דמויות משניות מעוצבות היטב, כגון סוכן אפ־בי־איי בכיר (לואי סי־קיי), שמתבונן בנוכלות המתנהלת סביבו בתמיהה אדישה, ופוליטיקאי מניו ג'רסי עם בלורית מרשימה (ג'רמי רנר), שנעשה מעורב בקנוניה בלא ידיעתו ונופל לה קורבן.

כל הדמויות האלה, מרכזיות ומשניות כאחד, שמגולמות להפליא על ידי שחקניהן – רוברט דה נירו חורק מעט בסצינה היחידה שבה הוא מופיע כגנגסטר אימתני, סגנו של מאייר לנסקי – מעצבות את המוזיקה הפנימית של הסרט הזה, שחלקיו לעתים טובים יותר משלמותו. הוא מדלג מסצינה טובה (ולעתים מפתיעה) אחת לשנייה, ומה שמדביק את הסצינות, וחסר לגמרי בסרטו של סקורסזי, הוא מידה של רוך שעוטפת את סדרת מעשי ההונאה והשחיתות שבסרט.

כריסטיאן בייל כאירווינג (משמאל) ובראדלי קופר כסוכן אף-בי-איי לשעבר, ב"חלום אמריקאי". רולים בשיער ופיאה נוכריתצילום: Francois Duhamel / יונייט

עם זאת, יש הרבה מן המשותף בין שני הסרטים מבחינה תימאטית וגם צורנית. שניהם, למשל, משתמשים בוויס אובר, אך בדרכים שונות. בלפורט נוהג לעתים לפנות ישירות למצלמה; ראסל מחלק את הקריינות בין שני גיבורי סרטו, אירווינג וסידני, ועושה זאת במינון נכון. שני הסרטים ראויים לצפייה, במיוחד למי שהקשר בין הקולנוע האמריקאי לרגע ההיסטורי בו הוא מופק מעניין אותם. בעצם, לכל מי שהקולנוע האמריקאי ממשיך לעניין אותם.

"הזאב מוול סטריט". בימוי: מרטין סקורסזי; תסריט: טרנס וינטר; צילום: רודריגו פרייטו; מוסיקה: האורד שור; שחקנים: ליאונרדו דיקפריו, ג'ונה היל, מרגוט רובי, מתיו מקונוהי, קייל צ'נדלר, רוב ריינר, ג'ואנה לאמלי, ז'אן דיז'ארדן

"חלום אמרייקאי". בימוי: דיוויד או ראסל; תסריט: אריק סינגר, דיוויד או ראסל; צילום: ליינוס סאנדגרן; מוסיקה: דני אלפמן; שחקנים: כריסטיאן בייל, איימי אדמס, בראדלי קופר, ג'ניפר לורנס, ג'רמי רנר, לואי סי-קיי, רוברט דה נירו

תגובות

הזינו שם שיוצג כמחבר התגובה
בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שהינני מסכים/ה עם תנאי השימוש של אתר הארץ