בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו
${m.global.stripData.hideElement}
 

טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לשבוע בלבד - מינוי לאתר ב-50% הנחה  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

חיים בסרט

"וול סטריט הוא מקום לרוצחים"

מרטין סקורסזה לקח את סיפורו של הברוקר ג'ורדן בלפורט, שחי את החיים הטובים בשנות ה-90 ואז נשלח לכלא על גניבת כספי לקוחות, ועשה ממנו סרט שמתאר את הכסף הקל, ההידרדרות המוסרית, הסמים והזונות שהרכיבו את חייהם של מי שניהלו כספים של 
אלפי משקיעים

27תגובות

ביום הראשון שלו בוול סטריט, הבוס החדש של ג׳ורדן בלפורט, סקוט שמו, דאג להבהיר לו שהוא כלום. אפילו פחות מכלום. ״חסר חשיבות אפילו יותר מהירוקת במים עומדים״ היה התיאור שבו הוא השתמש, לפני שחשף את בלפורט לטירונות ״המפרכת״ שיצטרך לעבור לפני שיוכל להיות (אולי) ברוקר ב–LF רוטשילד, אחד מבנקי ההשקעות המובילים בוול סטריט בשנות ה–70 וה–80 והמוסד שהביא את אינטל להנפקה ראשונה לציבור: אין הפסקות, אין שיחות אישיות, אין ימי מחלה, אסור להתבטל.

תפקידו של בלפורט היה לערוך 500 שיחות ביום למשקיעים פוטנציאלים, ואז להפנות את השיחות לבוס שלו. זה הכל. לתפקיד הזה קראו ״מקשר״, אבל בפועל הוא היה מרכזן. ״למען האמת״, אמר לו הבוס, ״אני לא חושב שאתה מתאים לעבודה הזאת. אתה נראה כמו ילד, ווול סטריט אינה מקום לילדים. זה מקום לרוצחים. זה מקום לשכירי חרב״.

כתבות נוספות ב-TheMarker

חשבתם שהוא עובד בהתנדבות: כך נראה תלוש השכר של מנכ"ל בי"ח בקריסה

עוד כתבות בנושא

המחאה החברתית תתחדש? תלוי במס העשירים

זהירות: עוקץ אייפון 5S וגלקסי S4

השנה היתה 1987, כמה חודשים לפני ״יום שני השחור״ שהפיל את הדאו ג׳ונס ב–22% ולקח אתו, בין היתר, גם את LF רוטשילד - וברוקרים צעירים כמו סקוט שלטו בעולם. דרקסל ברנהאם היה בנק ההשקעות הלוהט ביותר. מייקל מילקן, ״מלך אג״ח הזבל״ לעתיד, המציא זמן לא רב לפני כן את המכשיר הפיננסי שיביא לו את תהילתו וערך מסיבות בריכה ראוותניות כדי לחגוג את עושרו. כמה חודשים לאחר מכן, בדצמבר, יצא לאקרנים ״וול סטריט״, סרטו של אוליבר סטון שהצליח ללכוד את רוח התקופה ולהפוך את גורדון גקו לאליל של כל פיננסייר צעיר, כולל בלפורט, ואת המשפט ״חמדנות זה טוב״ למוטו הבלתי מעורער של כולם. הכסף היה זול, העמלות היו שמנות, ווול סטריט הצמיחה מיליונרים חדשים - צעירים, שאפתניים, חסרי מצפון - כמעט מדי יום.

הזאב מוול סטריט
© KVS/Gaz Shirley, PacificCoast

בלפורט, סתם ילד יהודי שגדל לשני רואי חשבון ממעמד הביניים בקווינס, רצה להיות אחד מהצעירים האלה, עם נעלי עור התנין היוקרתיות, שקוראים את ה״וול סטריט ג׳ורנל״ בבוקר ומרוצים ממקומם בעולם. החליפה שלו היתה זולה, הנעליים אפילו יותר. זמן לא רב לפני כן, בגיל 25, עסק הפצת הבשר שהקים בלונג איילנד פשט רגל, וחובותיו היו כל כך גדולים שהוא נאלץ להכריז על פשיטת רגל אישית. כך שגם ההערכה העצמית שלו היתה ברצפה.

למזלו של בלפורט, היו לו שני בוסים. סקוט, העצבני, היה הזוטר מביניהם. הבכיר מביניהם, מארק האנה, היה נחמד יותר. ״עשיתי את התפקיד הזה בעצמי שבעה חודשים, ובוא אגלה לך סוד: אתה רק מעמיד פנים שאתה מעביר שיחות. אתה מתבטל בכל הזדמנות״, הוא אמר לבלפורט הצעיר. ״קח הרבה הפסקות, לך לשירותים ותעשה ביד אם אתה צריך. זה מה שאני עשיתי וזה עבד בשבילי״.

עוד באותו יום לקח האנה את בלפורט למסעדת היוקרה בפנטהאוז של הבניין שבו שכנו משרדי LF רוטשילד, וחשף אותו לשלושת הדברים החשובים ביותר שלהם הוא יזדקק בוול סטריט: אלכוהול, קוקאין וזונות. בלפורט, עדיין תמים, הזמין קולה. המלצר הסתכל עליו כאילו הוא נחת מהירח ואמר לו שבקרוב הוא יהיה אלכוהוליסט. האנה כבר שלף את בקבוקון הקוקאין מהכיס והתחיל להסניף באמצע המסעדה. איש לא הניד עפעף. ״זה הכרטיס האמיתי לוול סטריט״, הוא אמר, ״זה וזונות״. לאחר מכן, ברגע של כנות, הוא הוסיף: ״זה עסק דפוק, להיות ברוקר מניות. השכר מעולה והכל, אבל אתה לא יוצר כלום, אתה לא בונה שום דבר. האמת היא שאנחנו לא יותר מאנשי מכירות מפוקפקים. לאף אחד אין מושג אילו מניות הולכות לעלות״.

שנים לאחר אותה שיחה, כשבלפורט כבר היה ברוקר עשיר בזכות עצמו, הוא קנה את המסעדה שבה הוא והאנה ישבו. האנה נהפך לעובד שלו, יחד עם חצי מהברוקרים ב–LF רוטשילד שאיבדו את עבודתם כשבנק ההשקעות קרס בעקבות ״יום שני השחור״. בשלב הזה שום דבר כבר לא יכול היה לזעזע את בלפורט, שלמד מהר מאוד להסניף שורות קוקאין מהבר בזמן שתריסר זונות צמרת מסתכלות עליו בהערצה.

שיחת ההיכרות ההיא, בין בלפורט להאנה, משוחזרת - בווריאציה קצת שונה ויותר משעשעת - ב״זאב מוול סטריט״, סרטו החדש של מרטין סקורסזה, שמבוסס על ספר הזיכרונות שפירסם בלפורט תחת אותה כותרת (ושיצא בעברית בהוצאת מודן), שנים לאחר שנהפך לברוקר עשיר ולאחת הדמויות הפרועות והאקסצנטריות בתעשיית הפיננסים האמריקאית ולאחר שהורשע בהרצת מניות ונשלח ל–22 חודשי מאסר. בסרט מגולם בלפורט על ידי לאונרדו דיקפריו, והאנה על ידי מתיו מקונוהי. ״המטרה״, אומר מקונוהי בסרט, היא להעביר את הכסף מהכיס של הלקוח לכיס שלך״. האם הלקוח צריך להרוויח מהעסקה? עדיף שלא.

רויטרס

״הזאב מוול סטריט״, שיצא בשבוע שעבר לאקרנים בארה״ב והגיע השבוע לישראל, הוא 180 דקות של סקס, סמים ופשע, ועוד הרבה סקס וסמים, ומטרתו הבלתי מעורערת היא לצייר את וול סטריט כמקום המושחת ביותר עלי אדמות (העובדה שמרבית הסרט, כמו מרבית הקריירה של בלפורט, בכלל מתרחש בלונג איילנד, היא נקודה ששווה להתעכב עליה). הסרט עוקב אחר הפיננסייר הצעיר שעושה את דרכו לפסגה: מברוקר מתחיל לבעל חברת ברוקראז׳ משלו שהעסיקה בשיאה יותר מאלף ברוקרים והיתה לאחת מהחברות הגדולות בארה״ב למסחר במניות Over the counter (מעבר לדלפק). מבחור ביישן שמסרב לכוס מרטיני באמצע יום עבודה ומדבר על טובת הלקוח לדקדנט חסר מצפון שמכור לסמים, לסקס, לכוח ובעיקר לכסף. מפושע ״חוקי״ לפושע של ממש, כזה שנרדף ונתפס על ידי ה–FBI.

סקורסזה, שזכה לתהילתו בין היתר בזכות סרטי פשע כמו ״רחובות זועמים״, ״החבר׳ה הטובים״ ו״קזינו״, אינו בוחל באמצעים כדי לתאר את הדברים הבלתי יאומנים שהתרחשו בחברת הפיננסים של בלפורט, סטרטון אוקמונט, שלדברי בלפורט ״היתה צריכה להיקרא סדום ועמורה״. ״אחרי הכל״, כתב בלפורט בספרו השני, ״לתפוס את הזאב מוול סטריט״ (שהתפרסם ב–2009), "לא בכל חברה היו זונות במרתף, סוחרי סמים במגרש החנייה, חיות אקזוטיות בחדר הישיבות ותחרויות השלכת גמדים בימי שישי״.

למעשה, נראה שסקורסזה מנסה לפרקים לקחת את ספר הזיכרונות השערורייתי גם כך של בלפורט ולהקצין אותו אפילו יותר. בלפורט והברוקרים בסרט משליכים גמדים, שותים ועושים סמים בלי סוף, שוכבים עם זונות ועם עובדות בחברה - בין אם בתוך המעלית השקופה, בזמן שכל הקומה צופה בהם, או באמצע המשרד בזמן שכולם מריעים - משליכים כסף לאשפה סתם כי הם יכולים, משכנעים את האסיסטנטית לגלח את הראש תמורת 10,000 דולר או עוגבים על חשפניות שהובאו למשרד, יחד עם תזמורת מלאה, סתם כדי לחגוג שבוע מוצלח.

גרסת הסרט, פרסומת באורך שלוש שעות לכל מה שרע בארה"ב, מאפשרת לסקורסזה לעשות לתעשיית הפיננסים את מה שעשה למאפיה בסרטים כמו ״קזינו״ ו״החבר׳ה הטובים״: להפוך אותה לדבר הכי נוצץ וזוהר שיש, ובו זמנית לדבר הכי מעורר חלחלה שאפשר לדמיין. בדרך הוא מעביר מסר משלו: הפיננסיירים הם הגנגסטרים האמיתיים של ימינו.

בלפורט תמיד העריץ מאפיונרים קולנועיים מהסוג שבו התמחה סקורסזה. ״היו לי המון כינויים: גורדון גקו, דון קורליאונה, קייזר סוזה. אפילו כינו אותי ׳המלך׳. אבל הכינוי האהוב עלי היה ׳הזאב מוול סטריט׳״, הוא כותב בספר. הסיפור שלו, בין אם בכתב או על מסך הקולנוע, הוא עדיין אחד הסיפורים המופרעים, המשונים, המצחיקים וגם המטרידים ביותר שאי פעם התרחשו באמת.

לא פיננסיירים, סתם נוכלים

סיפורו של בלפורט התרחש בתקופה ספציפית, סוף שנות ה–80 ותחילת שנות ה–90, ובחלק מאוד ספציפי של תעשיית הפיננסים: המסחר ב״מניות פני״ (Penny Stocks), שמחירן נמוך מ–5 דולרים למניה. סטרטון אוקמונט, חברת הברוקראז׳ שעליה השתלט בלפורט ב–1989, התמחתה במסחר במניות האלה - ליתר דיוק, היא התמחתה במכירת המניות חסרות הערך האלה במחיר מופקע למשקיעים. בעברית זה נקרא ״הרצת מניות״. באנגלית זה נקרא Pump and Dump.

סטרטון היתה בפועל אחד מחדרי המסחר הצפופים שכונו באותה תקופה Boiler Rooms (ותועדו בסרט ״חדר לחץ״, שבעצמו התבסס על סיפורו של בלפורט), שבהם ישבו מאות ברוקרים צעירים וניסו למכור לפנסיונרים ולמשקיעים תמימים אחרים מניות מפוקפקות דרך הטלפון. למרות השם, העלילה דווקא לא התרחשה בוול סטריט, אלא בלונג איילנד, שם שכנה סטרטון אוקמונט. ״הזאב מלונג איילנד״, מה לעשות, זה כינוי הרבה פחות קליט.

אבל הסיפור עצמו התחיל מוקדם יותר, ב–1984, במקום אחר לגמרי, שעה שבוגר הקולג׳ הטרי ג׳ורדן בלפורט התחיל את לימודי רפואת השיניים, כי אמו תמיד רצתה שיהיה רופא. כבר ביומו הראשון בבית הספר הדיקן טרח לעדכן את הסטודנטים ש״תור הזהב של רפואת השיניים נגמר״ ושזה לא המקום לעשות בו הרבה כסף, אלא במקרה הטוב לזכות ב״חיים של רווחה מתקבלת על הדעת״. בלפורט, שביקש עבור עצמו הרבה יותר מ״רווחה מתקבלת על הדעת״, יצא מהכיתה, נשר מהלימודים והחל למכור לובסטרים וסטייקים מדלת לדלת. הוא היה מוכר מלידה: כילד הוא מכר עיתונים, כנער הוא מכר גלידה בחוף. היה לו כישרון שכנוע טבעי וכריזמה בלתי נדלית.

ללא קרדיט

אותה כריזמה שירתה אותו היטב בוול סטריט. אבל לפני שהגיע לשם הוא עשה עוד עיקוף בדרך לייעודו וניסה להקים עסק - וכשל בצורה מחפירה. בוול סטריט מזלו שיחק לו יותר: לאחר חצי שנה של עבודה הוא זכה בקידום המיוחל למשרת ברוקר. לרוע מזלו, היום הראשון שלו כברוקר היה יום שני השחור. הדאו קרס ב–508 נקודות, ולקח את מקום העבודה שלו אתו (אותם חודשים בודדים היו החודשים היחידים, אגב, שבהם בלפורט עבד בוול סטריט עצמו).

כעת הוא היה מובטל, אבל לא לזמן רב. עד מהרה הוא החל לעבוד בחברת ברוקראז׳ קטנה שהתמחתה במסחר במניות פני. בימיו הראשונים בתחום זיהה בלפורט לראשונה את הנישה שלו. ״אף אחד לא חשב למכור מניות של 5 דולרים ל–1% העליון של האמריקאים״, אמר בלפורט בהרצאה שנשא לפני כמה שנים. ״אנשים מכרו לעשירים את המניות הגדולות ואת המניות הזולות לאנשים רגילים. משום מה, אף אחד לא חשב ללכת לעשירים ולמכור להם את המניות היותר ספקולטיביות. אז ניסיתי את זה. כבר בניסיון הראשון מכרתי לאיש עסקים מניות של 6 דולרים בשווי של 120 אלף דולר. לפני כן העסקה הכי גדולה של החברה שבה עבדתי היתה 4,000 דולר״.

מכאן והלאה הדרך לפסגה היתה קצרה. תוך שנה בלפורט כבר הקים זיכיון מקומי של חברת מסחר במניות פני בשם סטרטון סקיוריטיז, שאותה רכש מאוחר יותר והפך לסטרטון אוקומונט. יחד עם חברו ושותפו דני פורוש (ששמו שונה בסרט לדוני אזוף, ומגולם על ידי ג׳ונה היל) החל לאסוף צעירים שאפתניים וחסרי רחמים כמוהו, שרצו לעשות הרבה מאוד כסף ומהר. חלקם אפילו לא היו בוגרי קולג׳ (כמה מהם נהגו במשאיות הבשר בעסק הקודם שלו), ובלפורט הודה שנים לאחר מכן שרובם לא היו מבריקים במיוחד, בלשון המעטה. אבל זה לא שינה דבר: הם לא היו באמת פיננסיירים, רק אנשי מכירות, במקרה הטוב. במקרה הרע הם היו נוכלים שהתמחו, הודות לבלפורט, בלגזול ממשקיעים תמימים את כספם. סטרטון פעלה, לפי כל העדויות, יותר כמו כת מאשר כמו חברה. הפראים חסרי ההשכלה שבלפורט העסיק לא היו יותר מביריונים שחזרו בשיחות טלפון עם משקיעים על תסריט שהוכן עבורם מראש.

בלפורט, כאמור, התמחה במניות פני: מניות זולות, שמחירן נמוך מ–5 דולרים ולרוב גם נמוך מ–2, שלא נסחרות בבורסות הגדולות כמו NYSE או נאסד״ק. לפני בלפורט, הן נמכרו בעיקר לאנשים רגילים, למשל רופאים או בעלי עסקים קטנים, שרצו להשקיע קצת במניות אבל לא היו יכולים להרשות לעצמם לשחק בבורסות הגדולות. מניות פני היו אזור הדמדומים המנומנם של עולם הפיננסים - נסחרות בזול עם היקפי מסחר זעומים - ובלפורט, כמו נוכלים אחרים לפניו ואחריו, ידע לנצל את זה.

החידוש של בלפורט, לפחות לפי הספרים שלו, היה שהוא עלה על פוטנציאל השוק שבמכירת מניות פני לעשירים (למעשה הוא גם הרס את חייהם וחסכונותיהם של לא מעט אנשים רגילים). יחד עם פורוש והברוקרים שהעסיקו בסטרטון, בלפורט קנה מניות בעלות סיכון, מכר אותן באגרסיביות למשקיעים ולאחר מכן, אחרי שניפח את המחיר, מכר את המניות שבבעלותו ברווח אדיר. לא מדובר בתעלול פיננסי מסובך, אלא בהרצת מניות פשוטה ועתיקה להחריד. אבל היא עבדה, ועד היום יש אנשים שמנסים לחקות את התחבולות האלה.

בלפורט לא אהב לעשות דברים בצורה חוקית. הוא רצה לעשות כסף ומהר, ולכן עלה על התחבולה הבאה: סטרטון היתה רוכשת מניות פני שבקושי נסחרו ומסתירה אותן בחשבונות סודיים. אותם חשבונות סודיים הוחזקו על ידי אנשי קש שבסטרטון כונו "מחילות עכברושים״. בספרו טורח בלפורט לציין שהתהליך בפני עצמו לא רק שלא היה לא חוקי, אלא שהיה נפוץ בכל הבנקים בוול סטריט. ״השחקנים הגדולים השתמשו בהם כדי לבנות פוזיציות מבלי להודיע למשקיעים אחרים״, הוא כותב. אבל סטרטון היתה כל כך חצופה וכל כך בוטה בהפרת החוק שלה - אצלה, תפקידם של ״חורי העכברושים״ היה לרכוש מניות שהציעה סטרטון כדי להקפיץ את מחירן - ״שרשות ניירות ערך בארה״ב (SEC) ניסתה להמציא חוקים חדשים כדי לעצור אותנו״, הוא כותב בספר.

“מכל בחינה מוסרית שהיא, הוא היה בן אדם מגונה״, אמר גרגורי קולמן, סוכן ה–FBI שתפס לבסוף את בלפורט, למגזין ״ניו יורק״ מוקדם יותר השנה. ״אבל מבחינת מניפולציה של השוק, הוא אחד מהטובים שהיו״. ב–1991 תיארה כתבת פרופיל ב״פורבס״ את בלפורט כ״רובין הוד מעוות שלוקח מהעשירים ונותן לעצמו ולכנופיית הברוקרים שלו״. המודל העסקי שלו תואר כ״דחיפת מניות מפוקפקות לידיהם של משקיעים פתיים״. כבר אז, צוין בכתבה, היתה החברה של בלפורט תחת חקירה.

כשההצלחה הגיעה, היא הגיעה בגדול. סטרטון נהפכה לאחת מחברות ה–OTC הגדולות בארה״ב, ובלפורט והסוחרים שלו שחו בכסף. למען האמת, לרובם לא נשאר הרבה מהשכר העצום שהרוויחו, משום שהכל התבזבז על סמים, נשים וחליפות יקרות. סטארטון צברה לעצמה במהירות שיא מוניטין בתור החברה הפרועה ביותר במגזר הפיננסי האמריקאי. אפילו בנקאי ההשקעות בוול סטריט, בעצמם חבורה נהנתנית, עיקמו את אפם לנוכח ההדוניזם הקיצוני של הברוקרים הצעירים בלונג איילנד. בלפורט פיתח התמכרות אכזרית לקוקאין ולטבליות קוויילוד, סם הרגעה שהיה פופולרי בשנות ה–70 וה–80 ומאז דעך, ונהג להטיס את המסוק הפרטי שלו או לנסוע במרצדס שלו מסטול לחלוטין. מרוב סמים הוא הצליח לרסק את המרצדס, לרסק את המסוק (בחצר ביתו) וגם להטביע את היאכטה שלו באיטליה. לפחות פעם אחת זה גם הוביל לפציעה של אחד מהשכנים. במקרה אחר, בעת טיסה לז׳נווה, הוא היה מסטול וניסה להתנפל על דיילת, עד שלבסוף נקשר למושב עד סוף הטיסה. היה לו הכל: אשה בלונדינית, יאכטה שהיתה שייכת קודם לקוקו שאנל, אחוזה שקנה ממנכ״ל NYSE לשעבר דיק גראסו ואינספור מכוניות. אבל הוא עשה הכל כדי להרוס את זה, כולל להכות את אשתו.

ללא קרדיט

לבסוף הוא נפל. הוא היה חייב ליפול. ההיבריס השתלט עליו. במשך רוב הקריירה הקצרה שלו, למרות הפעלולים המטורפים שמתוארים למעלה (ומדובר ברשימה חלקית ביותר), מתעקש בלפורט שהוא היה זהיר לחלוטין. הוא סרק את בתיו ואת משרדו בקביעות, למקרה שהושתלו בהם מכשירי האזנה. הוא דאג שיהיה לו תיעוד לכל עסקה שביצע. הוא אפילו נהג להוציא סכומים גדולים של מזומן מהבנק, רק כדי שיוכל להסביר את עצמו אם ייתפס עם סכומי מזומן גדולים ברשותו. לרוע מזלו, הבוטות של מעשיו היום־יומיים והראוותנות שבה חגגו הוא ושאר הסוחרים בסטרטון את עושרם משכה את תשומת לבו של סוכן ה–FBI גרגורי קולמן, שבמשך שש שנים עקב אחרי בלפורט - עד שתפס אותו. מי שהפיל אותו, למרבה הפלא, היו דווקא השווייצים.

אחד המנטורים שלו הזהיר אותו להתרחק מבנקאות בינלאומית: השווייצים, הוא אמר, ימכרו אותך ברגע שהם ירגישו שארה״ב לוחצת עליהם. לרוע מזלו, בלפורט לא הקשיב והלבין את הכספים שלו בשווייץ, כשהוא משתמש בחמותו ובדודה של אשתו השנייה כדי להבריח מזומן למדינה. ה–FBI 
וה–SEC ניסו מתחילת שנות ה–90 לתפוס את בלפורט, אבל לא הצליחו, עד שלבסוף הוא נתפס ונעצר ב–1998 בהקשר להלבנת כספים בשווייץ.

ב–2003 הוא הורשע בהונאת ניירות ערך ובהלבנת כספים ונידון לארבע שנות מאסר, שמתוכן ריצה 22 חודשים. בלפורט לא הלך לכלא בלי ניסיון להימנע ממאסר ממושך בכל מחיר: בתמורה למאסר מופחת, הוא הלשין על פורוש ועל עמיתיו האחרים. הוא גם צווה לשלם לקורבנותיו פיצויים בסך 110 מיליון דולר והורחק מתעשיית הפיננסים לכל החיים. השנים בכלא ומחוץ למשחק הפיננסי עשו לו טוב: הוא התנקה מהסמים, והתחיל לכתוב — בעידוד שותפו לתא בכלא, לא אחר מאשר טומי צ׳ונג, חצי מהצוות הקומי צ׳יץ׳ וצ׳ונג — את הסיפור המטורף שבמשך כמה שנים היה חייו.

הזאבים האמיתיים עדיין בחוץ

קשה לפספס את המטרה המוצהרת של יוצרי הסרט — סקורסזה, הכוכב הראשי והמפיק דיקפריו והתסריטאי טרנס וינטר — בעשיית ״הזאב מוול סטריט״. העלילה אמנם מתרחשת בשנות ה–80 וה–90, אבל המטרה, באופן מוצהר, היתה לומר משהו משמעותי על הכלכלה האמריקאית כיום. ״רצינו לתאר קליגולה מודרני, ואת כל השחיתות שנלווית לזה״, אמר דיקפריו במסיבת עיתונאים לרגל יציאת הסרט. בראיון ל״ניו יורק דיילי ניוז״ הוא הוסיף כי ״האוטוביוגרפיה של בלפורט משקפת את כל מה שרע בחברה של היום. סגנון החיים ההדוניסטי הזה, התקופה הזאת בהיסטוריה של וול סטריט כשג׳ורדן נכנע לכל יצר גופני״.

וקשה לטעון שהסרט - כאמור, שלוש שעות ללא הפסקה של סקס, סמים ובזבוזים - הוא לא תיאור מדויק של פחות או יותר כל יצר גופני שלו נכנע בלפורט בחייו, בנוסף לעוד כמה שהומצאו. הסרט הוא סאטירה פרועה על קפיטליזם בסוף המאה ה–20 ותחילת המאה ה–21, שמציגה את בלפורט ואת סגניו בשיא יהירותם, בשיא שחיתותם ובשיא הידרדרותם המוסרית. הוא מצחיק, הוא מסוגנן, הוא מהיר והוא שנון. לומר שהוא עושה גלוריפיקציה לפשע יהיה אנדרסטייטמנט.

אי–פי

אבל יש סיפור אחד, נוצץ פחות, שהסרט לא מספר, וזהו הסיפור של קורבנותיו של בלפורט. הרי בלפורט לא נכנס לכלא משום שנהנה יותר מדי, אלא משום שרימה אלפי משקיעים, שהפסידו בגללו 200 מיליון דולר: סוכני ביטוח, רופאים, בעלי עסקים קטנים, אנשים פשוטים ברובם, למרות טענותיו של בלפורט שהחברה סימנה רק אנשים עשירים - ״כאלה שהיו יכולים להרשות לעצמם להפסיד" - כמטרות.

אחד מהם, אדריכל בשם פיטר ספרינגסטיל ממיסטיק, קונטיקט, סיפר ל״ניו יורק טיימס״ השבוע כיצד הוא הפסיד חצי מחסכונות חייו בגלל ההונאה של בלפורט. קורבן אחר, מהנדס בשם לואיס דקווין ג׳וניור מפלורידה, הפסיד רבע מיליון דולר ומת כתוצאה משבץ שסבל, לטענת בנו בגלל הלחץ שבו היה שרוי מאז שהפסיד את הכסף. קורבן אחר, רופא שיניים בגמלאות בשם אלפר ויטי שהפסיד 250 אלף דולר, סיפר ל״טיימס״ כיצד עבדו הברוקרים של סטרטון: ״בהתחלה הם היו מוכרים לי מניות טובות, אבל תוך זמן קצר כבר לא הבנתי מה הם עושים״. מה שהם עשו, התברר לאחר מכן, היה למכור לו מניות שהם הריצו.

בית המשפט ציווה על בלפורט כי אחרי שחרורו יעביר 50% מהכנסותיו בכל חודש לקרן למען קורבנותיו. גם הרווחים שגרף משני הספרים שכתב נכללים בסעיף הזה. ועדיין, קשה להשתחרר מהתחושה שלעומת החיים ההרוסים של קורבנותיו, חייו של בלפורט היו דווקא לא רעים גם אחרי שנתפס ונשלח לכלא. נכון, הוא הפסיד את כספו, ריצה זמן מאסר ואשתו הדוגמנית נטשה אותו - על מדרגות בית המשפט, מיד לאחר שנעצר ושוחרר בערבות של 10 מיליון דולר - אבל גם לאחר שחרורו המשיכה הכריזמה שלו לשרת אותו. הפעם זה לא היה כפיננסייר או איש מכירות, אלא כסופר וכקואצ׳ר שמעביר סדנאות השראה לאמריקאים תמימים שרוצים ללמוד איך להיות עשירים. ואף שהוא טוען שחזר בתשובה, את הכינוי ״הזאב מוול סטריט״ - זה שלכאורה מייצג את כל חטאיו הקודמים ואת הידרדרותו המוסרית - הוא עדיין אוהב, וממשיך להשתמש בו בכל הזדמנות כמותג.

וזו הבעיה הגדולה ביותר של ״הזאב מוול סטריט״ - האיש, הספר והסרט יחדיו. שני הספרים שכתב בלפורט מספרים, בפירוט ובשפה קולחת, את כל המעשים השערורייתיים והמזעזעים שביצעו בלפורט והאנשים תחתיו. אבל בלפורט, בבירור, נהנה מכל העניין. הוא נהנה לעשות את המעשים, והוא נהנה עוד יותר להתרברב בהם. פושע שרוצה להשתחרר מהכלא ומנסה לשכנע את העולם שהוא חזר בתשובה לא יכול להתרברב באותה נשימה בכל הפשעים שביצע בעבר - אבל זה בדיוק מה שבלפורט עושה. קורבנותיו יכולים להתנחם לפחות בפרט המידע הבא: בפוסט שכתב בעמוד הפייסבוק שלו הודיע בלפורט שהוא מתכנן להעביר לקורבנותיו את כל התמלוגים שיקבל על הסרט. בהתחשב בעובדה שהוא קיבל מיליון דולר עבור זכויות ההסרטה של סיפורו, מדובר בהתחלה לא רעה.

בלפורט - תחמן וחוצפן כתמיד - פשוט ידע לסמן את היעד האמיתי: טלוויזיה. לפי ה״הוליווד ריפורטר״, הוא מנסה בימים אלה למצוא רשת שתפיק תוכנית ריאליטי בכיכובו שבה הוא ״יסייע לאחרים, כמוהו, שהגיעו לשפל המדרגה אבל עדיין מקווים לגאולה״. במלים אחרות: תשכחו מהקורבנות, תשכחו מהפשעים, תשכחו מהנשים שביזה ומהבת הקטנה שאת חייה סיכן כשנהג פעם מסומם והתנגש בדלת המוסך. הסיפור היחיד שחשוב, אליבא דבלפורט, הוא סיפור הגאולה של בלפורט.

ואחרי הכל, חשוב לזכור: בלפורט לא היה מעולם פיננסייר גאון, אלא בסך הכל נוכל שעבר על החוק - ונתפס. בסופו של דבר הוא דג רקק לעומת השחיתות האמיתית, החוקית, שמתנהלת מדי יום בוול סטריט. ההפסדים שגרם לקורבנותיו הם טיפה בים לעומת הטריליונים שהופסדו במשבר הפיננסי העולמי, שהאחראים לו מעולם לא הואשמו, ולמעשה רק הורשו ליהפך לחזקים ועשירים יותר מאי פעם. האם הם צריכים להתנפל על דיילות או לרסק בטעות את המרצדס שלהם כדי שאפשר יהיה להעמיד אותם לדין? על השאלה הזאת, כנראה, ״הזאב מוול סטריט״ לא יכול לענות, אבל ראוי לזכור שגם אם ״זאב״ אחד מטעם עצמו הלך לכלא (ונהפך לכוכב קולנוע), הזאבים האמיתיים עדיין משחרים לטרף ומסתובבים חופשי.



תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות
*#
בואו לגלות את עמוד הכתבה החדש שלנו