ליברמן רוצה למולדובה הטהורה

שתפו כתבה במיילשליחת הכתבה באימייל
מעבר לטוקבקיםכתוב תגובה
הדפיסו כתבה
שלמה זנד
שלמה זנד

בתום לב, המאוד אופייני לו, הציע אביגדור ליברמן, שר החוץ היחיד בעולם שחי מחוץ לגבולותיה המוכרים של מדינתו, לשנות רדיקלית את אותם גבולות. הוא היה מעדיף שבהסכם השלום המתקרב חלק ממה שקרוי המשולש, עד כביש 6, יעבור לשטחה הריבוני של מדינת פלסטין העתידית.

הסיבה להצעה מקורית זו, היא דאגתו של השר לאופיה ה"אתני" של ישראל. קולות דמוקרטיים מימין ומשמאל, מעיתון "הארץ" ועד לגדעון סער, דחו את רעיונותיו על הסף. לדעתי, קולות אלה לא התייחסו אל ההצעה הנועזת בכובד הראש הראוי, ולא הבינו לעומקן את המוטיבציות האידיאולוגיות העומדות מאחוריה.

כבר כמה שנים טוען הדיפלומט מספר אחת של ישראל, ש"מדינות אתניות" הן יציבות יותר מכאלה המאוכלסות באזרחים ממוצא מגוון. כלומר, בעיניו עדיפות לאין ערוך מדינות חזקות והומוגניות כמו מולדובה ובלארוס על פני מעצמות רעועות כמו ארצות הברית, בריטניה או צרפת. לכן, מוכן ליברמן לוותר, עם כל כאב הלב, על חלקי מולדת יקרים למען טוהר "אתני" רב ובטוח יותר. אם המדינה מגדירה את עצמה יהודית ולא ישראלית, ואפילו מנסה לכפות על הפלסטינים הכרה ביהודיותה, עליה על פי היגיון זהותי זה, לנסות ולצמצם ככל האפשר את מספרם של 25% הישראלים הלא יהודים החיים במקרה תחת ריבונותה היהודית.

איווט ליברמן גדל והתחנך במולדובה עד גיל 20. ילדותו ונעוריו במולדובה יצקו את רכיבי זהותו והזינו את דמיונו הפוליטי גם לאחר שנעשה לאזרח ישראלי. פוליטיקת הזהויות בארץ הולדתו משמשת עד היום נר לרגליו. ליברמן אינו יכול להבין את משמעותה של הזהות והאזרחות הישראלית בדיוק כפי שאינו מבין זהות ממלכתית אמריקאית, בריטית או צרפתית. הוא קודם כל יהודי (בחתונות ובביקורים בחצרות רבנים הוא אפילו חובש כיפה כדי להוכיח זאת). הוא מעולם לא היה בוחר להגר למדינה דמוקרטית־ישראלית, אלא "עלה" במאמצים רבים למדינה דמוקרטית־יהודית. לכן, בהזדמנות ההיסטורית המתקרבת של הסכם השלום הכפוי, הוא רוצה שבמולדתו החדשה/ישנה יהיו כמה שפחות לא־יהודים. זוהי דרישה שתואמת, בין אם נאהב זאת ובין אם לא, את יסודות הציונות ואת מפעלה ההיסטורי.

והיות שהשר אינו רוצה להיות מסווג, כמו השר רחבעם זאבי בשעתו, כטרנספריסט הזוי, הצעתו ההוגנת אינה מכוונת לעקור, חס ושלום, אנשים מבתיהם וגם לא לשלחם תוך הסכמה תמורת פיצוי. הוא שואף להעבירם, על אדמתם, למדינה השכנה במידה וזו תקום.

הגינות ציונית היא הגינות ציונית וצדק יהודי הוא צדק יהודי, ועלינו להעריכם ולכבדם. לכן יש לדרוש משר החוץ שלנו להיות עקבי בעמדותיו. למרבה הצער, רוב ערביי ישראל אינם גרים במשולש אלא בגליל. הם אפילו מהווים רוב מוחלט בו (53%). אי לכך, במקום להמשיך את המפעל הכושל וחסר התקווה, לייהודו של חבל ארץ ערבי זה, מן הראוי להעבירו, או לפחות את חלקו הגדול, למדינה הפלסטינית. אפשר, למשל, להמשיך ולחלק את ישראל על פי התוואי של כביש 6 עד שלומי בצפון.

עד עתה גם לא הבנתי מדוע רוצה השר לשמר את אל־קודס כחלק מירושלים. הרי גם שם גרים הרבה ערבים, והיות שהם לא אזרחים אלא רק תושבים ארעיים, יהיה הרבה יותר קל להיפטר מהם על בתיהם ואדמותיהם. אם נמסור גם חלק מהנגב, המאוכלס בבדואים עקשנים, המשימה תהיה מושלמת. במקום 1.5 מיליון ישראלים לא יהודים יישארו בינינו כמה אלפים בודדים ונסבלים, בין יפו לחיפה. כך נרגיש סוף סוף כמעט כמו במולדובה הטהורה. כלומר שמדינתנו היא באמת יהודית ותישאר כזו לנצח נצחים.

פרופ' זנד מלמד בחוג להיסטוריה באוניברסיטת תל אביב

תגובות

הזינו שם שיוצג באתר
משלוח תגובה מהווה הסכמה לתנאי השימוש של אתר הארץ