טרם ביצעת אימות לכתובת הדוא"ל שלך. לאימות כתובת הדואל שלך  לחצו כאן

לקרוא ללא הגבלה, רק עם מינוי דיגיטלי בהארץ  

רשימת קריאה

רשימת הקריאה מאפשרת לך לשמור כתבות ולקרוא אותן במועד מאוחר יותר באתר,במובייל או באפליקציה.

לחיצה על כפתור "שמור", בתחילת הכתבה תוסיף את הכתבה לרשימת הקריאה שלך.
לחיצה על "הסר" תסיר את הכתבה מרשימת הקריאה.

שרון שפורר: התשובה שאני יכולה לפרסם רק ב"הארץ"

עיתונאית הארץ ענתה לשאלותיכם: האם היא מפחדת ממושאי תחקיריה מדוע חשפה את ההקלטה של רני רהב רק עכשיו ומדוע קצת מבאס לעבוד ב"הארץ"

תגובות

עיתונאית "הארץ" ו-TheMarker שרון שפורר ענתה בצהריים (שני) על שאלות הגולשים, במפגש הראשון בסדרה בה תוכלו להציג לכתבנו ולדמויות ציבוריות נוספות את כל מה שתמיד רציתם לדעת ולא העזתם, או יכולתם לשאול. 

דייב שאל: מה התחקיר שאת מחשיבה כהכי חשוב שפרסמת?

שרון שפורר: סדרת התחקירים החשובה ביותר מבחינתי היתה זו על שוטה חובל, מנהל מחלקת הרישוי והפיקוח על הבניה בתל אביב עד סוף 2012 וסוחר הנשים דודו דגמי שהפך לעד מדינה: אדם אלים, שסרסר במאות נשים והכה את חלקן והיום הוא איל נדל"ן שמבצע לכם תמ"א 38 בבית, משפץ מבני שימור, קונה ומוכר בניינים, מתכנן פרויקטי יוקרה עם טייקונים וממשיך לסחוט באיומים אנשים שמפריעים לפרויקטים שלו או של חבריו, כל זאת בשיתוף עם בני משפחתו של שוטה חובל.

המשטרה מגנה עליו, גם הפרקליטות ואפילו בית המשפט העליון. עבדתי על הסדרה הזו שנה ועברתי את כל הערכאות המשפטיות האפשריות. אפילו במערכת שלי היו שחשבו שאני צריכה לרדת מזה וזהו. אני שמחה שלא הקשבתי לקולם.

לצערי התחקירים האלו לא עשו אפילו רבע מהרעש שעשו התחקירים על רני רהב ועל עמנואל רוזן. זה מעציב אותי. אבל אולי, כמו במקרה של אלון חסן, גם הפעם זה ייקח שנתיים מרגע פרסום תחקיר שלי ועד שזה יתפוצץ - אחרי שערוץ 2 יחליטו לפרסם את זה במהדורת החדשות המרכזית. אולי אז יקומו שורה של חברי כנסת כמו שלי יחימוביץ' למשל ויקימו קול צעקה. אני אומרת את זה בהשלמה ולא בציניות. אני באמת מקווה שכך יקרה. הנה הקישורים. הייתי מאוד שמחה אם תקראו את הכתבות האלו.

לכל העיתונאים ואישי הציבור שהתארחו ב"הארץ"

 

חשיפה: סוחר הנשים שהפך לאיל נדל"ן בחסות המדינה

תחקיר: כשהמקורבים של שוטה חובל משתלטים על המרתף

חיים טרגן

איך באמת עובדים עסקי הנדל״ן בתל אביב

תחקיר: ענף הנדל"ן בתל אביב, הגרסה האלימה

ישראל ישראלי שואל: את לא מבואסת מ"הארץ"? יש לך אחלה תחקירים, לא מבאס אותך שאת בעיתון שכבר לאף אחד לא אכפת ממנו? אם היית מפרסמת בידיעות אחרונות או ערוץ 2 אולי היית באמת משנה משהו. את לא חושבת?

שרון שפורר: בכנות? לפעמים אני מבואסת. אבל מצד שני אני גם יודעת ש"הארץ" בכלל ודה מרקר בפרט הם שני העיתונים שבהם חופש העיתונות הוא הגדול ביותר והתערבות המו"ל בתכנים היתה מאז ומתמיד מאוד מינורית. אני לא רואה שום מקום אחר שהיה מאפשר לי לפרסם תחקיר על עמנואל רוזן (ערוץ 2 או ערוץ 10 שבהם הוא עבד?) או על נותני האשראי הגדולים בישראל (רקפת רוסק עמינח וציון קינן) ועל הטייקונים הגדולים במשק (כמו נוחי דנקנר או משפחת עופר למשל). לכן אני גאה במקום שבו אני עובדת. עיתון דה מרקר (ובראשו גיא רולניק, איתן אבריאל וסמי פרץ) היה בשנים האחרונות למשפיע גדול על סדר היום הציבורי והוביל לרפורמות במשק. אין ערוץ טלוויזיה או תוכנית ריאליטי שעשו מהפכות שהקלו על הצרכנים ועל הלקוחות כמוהו. אני מקווה שמו"ל "הארץ" עמוס שוקן ימשיך לנהוג כבעבר.

נ.ב: אפילו תשובה כנה לשאלה הזו כנראה שלא הייתי יכולה לפרסם בשום מקום אחר.

יוני שואל: היי שרון, מעריך מאוד את הכתיבה שלך. רציתי לשאול האם, ותסלחי לי על הביטוי, לא רועדות לך הביצים כשאת כותבת ככה בחופשיות על דמויות אפלות כאלה? תודה

שרון שפורר: יוני שלום. לא רועדות לי הביצים. אבל כן, לעיתים, רועדות לי הביציות... נדמה לי שאפשר לחלק פחד של עיתונאים לשני סוגים: הראשון תעסוקתי-כלכלי והשני מפגיעה פיזית או אחרת בעיתונאי עצמו או בבני משפחתו. הפחד התעסוקתי-כלכלי הוא מכך שעם כל תחקיר שמפרסמים יורד מקום עבודה פוטנציאלי. כך למשל אני מניחה שלא אוכל לעבוד בבנק הפועלים נוכח התחקירים הרבים שכתבתי על הבנק, לא בטוח שאוכל לעבוד בבנק לאומי (אחרי התחקיר שהכנתי על מנכ"ל הבנק רקפת רוסק עמינח וקשריה לטייקונים) וגם סביר להניח שלא אוכל לפנות לרהב עם סיום עבודתי העיתונאית ולבקש ממנו לסדר לי עבודה אצל אחד מיותר מ-100 לקוחותיו. 

הפחד מכך שלא אוכל לעבוד בתאגידים הגדולים בישראל אינו מטריד אותי בדרך כלל כי אני מקווה להישאר עיתונאית. אבל מה שכן מטריד אותי זה הפחד מכך שלא ירצו להתעסק עם טרבל מייקרית שכמוני באמצעי תקשורת אחרים שנשלטים על ידי בעלי הון. בימים בהם העיתונות כל כך חלשה וחרב פיטורים מונפת על ראשו של כל אחד, הפחד הזה הופך מוחשי מיום ליום. למה? כי אני יודעת שאם אכתוב תחקיר על הטייקון אליעזר פישמן למשל, אולי לא אוכל לעבוד בגלובס ובידיעות אחרונות. ואם אכתוב תחקיר על שלמה בן צבי אולי לא אוכל לעבוד במעריב, ואם אכתוב מילים חמות על נשיא רוסיה ולדימיר פוטין אולי לא אוכל לעבוד ב"הארץ" (אני צוחקת) וכמובן אם אכתוב על חבריו הקרובים הרבים של נוני מוזס אולי לא אוכל לעבוד בידיעות אחרונות.

כמובן שיש גם את השאלה האם ארצה לעבוד באחד מכלי התקשורת האלו שמרבים לקשור את ידי הכתבים שלהם (ויעיד על כך טוב מכולם מוטי גילת שהמו"ל שלו נוני מוזס בידיעות אחרונות גנז אינספור תחקירים, למשל על אריה דרעי, חיים רמון, דוד אפל ועוד כפי שהצהיר בתביעה נגד ידיעות אחרונות) ויש גם את דרורית ורטהיים ואודי אנגל שמחזיקים בקשת ואת יצחק תשובה שמחזיק ברשת והבנתם את הפואנטה.

אגב לפעמים לא רוצים להעסיק טרבל מייקרית כמוני לא רק בגלל מה שנראה כמו שחיתות, אלא בגלל כאב ראש שנובע ממכתבי איום בתביעה שלעורכים אין כוח להתעסק איתם ומלחצים שמגיעים מכיוונים לא צפויים (כמו יח"צנים כוחניים). כבחורה רווקה קל לי יותר להתמודד עם הלחצים האלו. נשאלת השאלה האם אוכל להתמודד איתם ושהביציות שלי לא ירעדו גם כשאצטרך לדאוג לפרנסת ילדיי. אני מקווה שכן. אבל אני לא יכולה להתחייב ולכן אני גם לא שופטת אף אחד. 

לגבי הפחד השני: עד היום פחדתי פעמיים בלבד במהלך עבודה על תחקירים. פעם אחת היתה כשנסעתי לפגישה אצל אלון חסן בביתו באשדוד לפני הכתבה הגדולה שהכנתי עליו. הפחד הזה התבדה במהרה. הגעתי לבית משפחתי עם אבא אמא וילדים קטנים, ביליתי עם חסן במשך שעות כולל סיבוב עמו ברכבו בלילה בנמל ולא חששתי לרגע. היה לי אפילו מעניין ונחמד והייתי צריכה להזכיר לעצמי שלצד נחמדותו מדובר באיש כוחני ואלים שעולה לציבור הישראלי הרבה מאוד כסף ואשר פועל בצורה מפוקפקת ביותר. 

הפעם השנייה היתה במהלך סדרת התחקירים שעשיתי על דודו דגמי סוחר הנשים ועל שוטה חובל מנהל מחלקת הרישוי והפיקוח על הבניה בעיר תל אביב עד לסוף 2012. יום אחד התקשר למערכת הארץ אדם שהתחזה לקרוב משפחתי, דיבר עם אנשים רבים, ניסה להשיג את פלט שיחות הטלפון שלי. ואפילו השאיר מספר פקס. הוא גם התקשר אליי, הציג עצמו כנציג של פלאפון ושאל שאלות רבות. זו היתה תקופה שבה היו לי הרבה רעשים מוזרים בטלפון ואנשים רבים עמם שוחחתי הציעו לי לבדוק אם אני מוקלטת. פניתי לעזרת המשטרה. והגשתי תלונה. אמרתי במי אני חושדת. כמובן שלא יכולתי להצביע על שום ראיה שתגבה את חשדותיי. המשטרה סגרה את התיק כעבור כמה חודשים. האמת שכלל לא הופתעתי. בשנה האחרונה הוכיחה המשטרה שוב ושוב כי אין כל דרך לסמוך עליה. נשים שמתלוננות על אלימות נרצחות. שוטרים מציקים לנשים שמתלוננות על הטרדות מיניות. בכירים במשטרה נחקרים בחשד לשוחד ואל מול כל אלו כפי שחשף יניב קובוביץ' כתב הפלילים של הארץ – עסוק מפכ"ל המשטרה, יוחנן דנינו, לא פעם ביח"צנות של עצמו בסיוע של 90 דוברי המשטרה.

מורן סער שואלת: עד כמה עמוקים לדעתך קשרי הון-שלטון-עולם תחתון, והאם עדיין קורה שאת נחרדת ממה שאת מגלה?

שרון שפורר: התשובה היא כן, כל יום. מה שהכי מחריד בעיניי זה לא האנשים שלא שומרים על החוק או מזלזלים בכספי ציבור אלא האנשים שאמורים לשמור עליהם - שומרי הסף: משרד מבקר המדינה, רשות המיסים, משטרת ישראל, הפרקליטות, דירקטוריונים של חברות ציבוריות, עיתונאים, ואפילו מערכת בתי המשפט. כך למשל לא ישנתי לילות במהלך סדרת התחקירים שהכנתי על שוטה חובל ועל דודו דגמי כי לא יכולתי להאמין שמאפשרים לשני האנשים האלו להמשיך ולפעול בלי שום הפרעה.

רשות המיסים אינה נדרשת בעניינם, גם לא משטרת ישראל (שאחד מבכיריה חושב שלדגמי מגיע פרס ישראל על היותו עד מדינה וזאת למרות שהמשיך לסחוט באיומים אנשים שהפריעו לו גם אחרי הסכם עד המדינה ואפילו לפעול בתחום הזנות).

אני נחרדת גם לגלות שרשות המיסים לא פעלה בעניין אלון חסן, גם לא משטרת ישראל ורשות החברות הממשלתיות, שבניהולו של אורי יוגב ממשיכה לשתוק ולא לעשות דבר. נחרדתי לאורך השנים ועודני נחרדת מהזלזול הבוטה בכספי ציבור בחברות הציבוריות בבורסה ובמיוחד בקבוצת אי.די.בי בשליטת נוחי דנקנר ובבנק הפועלים שנוהל על ידי דני דנקנר, בן דודו. יותר מאשר נחרדתי מבני הדודים נחרדתי מכל האנשים סביבם – דירקטורים, בעלי השליטה שלהם שאפשרו להם לעשות ככל העולה על רוחם ולא עצרו את חגיגת החזירות הבלתי פוסקת הזו על חשבון הציבור הרחב, חזירות שלא שונה בהרבה מזו שמוצגת בסרט הזאב מוול סטריט.

אליש שואל: מדוע בחרת לפרסם את השיחה עם רני רהב מספטמבר רק לאחר כמה חודשים? אילו טקטיקות יש ליח"צנים לאיים על כתב?גיל ג. מוסיף: הרי למעלה מעשור מעלליו של רהב ידועים לעשרות עיתונאים. כולם הבינו את תפקידו לקישור בין הון ושלטון ואת שיטותיו.  יש לי הרגשה שההתקפות עליו החלו רק כשהייתה איזו רוח גבית (למשל נפילת דנקנר) או נסיבות אחרות שנעלמו מעיניי. בעצם התקשורת איפשרה למפלצת לגדול ואף סייעה לה בכך. עורכי עיתונים, עיתונאים, כתבי טלוויזיה.....כולם. מדובר לדעתי בתעודת ענייות לתקשורת ורציתי להבין מה גרם לך להציף את הדברים. 

שרון שפורר: במארס 2013 צלצלתי לרני רהב וביקשתי תגובה לאייטם קצר שהתכוונתי לפרסם במגזין דה מרקר ולפיה דירקטור בקבוצת אי.די.בי שהוא גם חבר באגודת החי-בר ארגן סיור מיוחד שבו היו אמורים לשחרר נשר לשמיים ולקרוא לו נוחי (על שם לקוחו של רהב נוחי דנקנר). רהב החל לומר בטלפון שהוא ילכלך עליי בכל כלי התקשורת אם אעשה זאת ויעשה לי מה שעשה לשלי יחימוביץ'. האיום הזה לא ריגש אותי ולא הפחיד אותי אישית. אני עיתונאית כבר 10 שנים ורגילה לסגנון הבוטה ולכוחניות של רהב. ובכל זאת, הפעם זה היה חריג אפילו לרהב עצמו. הופתעתי מכך שהוא כל כך בטוח בעצמו שהוא אפילו לא טורח לאיים במרומז וחשבתי שמדובר באיומים שיש להם יכולת להשפיע על הרבה עיתונאים, בוודאי עיתונאים מתחילים.

היו לי לאורך הקריירה עימותים לא מעטים עם יח"צנים ודוברים אבל מעולם אף יחצ"ן לא דיבר אליי באופן כזה ולא איים עליי בצורה כל כך בוטה. אני יודעת שיש עוד יח"צנים שעושים זאת אך לא נתקלתי בכך באופן אישי. ובכל מקרה, רהב הוא היח"צן הגדול והמשפיע מבין כולם.

לצערי הייתי בדרך לעבודה ולא היה עמי מכשיר הקלטה. עם אפליקציות ההקלטה בטלפון אני לא מצליחה כל כך להסתדר ולכן לא עושה בהן שימוש בדרך כלל. כעבור זמן קצר, רהב איים עליי באותו האופן והפעם הצלחתי להקליטו. חככתי בדעתי מה לעשות עם ההקלטה: האם יש בה עניין לציבור או לא ובינתיים המשכתי לעבוד על דברים אחרים. ביוני שמעתי שרהב אמור לשמש כשופט בכוכב הבא וכאשר ראיתי את התוכנית הראשונה והבנתי שהוא הופך לאדם משפיע עוד יותר בזכות הפריים טיים, ועתה יש לו את היכולת לשטוף גם מוחות של ילדים צעירים – החלטתי שאני חייבת להכין עליו כתבה ולחשוף את דמותו האמיתית על הצדדים הכוחניים שבה. לא רציתי לפרסם את ההקלטה לבדה אלא לאסוף עוד חומרים ולהכין כתבת פרופיל רצינית על דמותו.

ובכל זאת כמו הרבה רעיונות לכתבות שנרקמות בראשי התמהמתי (כי עבדתי על דברים אחרים, כי יצאתי לחופש, כי הגיעו החגים – דברים שבשגרה). רק לאחר מכן התחלתי לעבוד על כך בשיא המרץ. תכננתי לפרסם את הכתבה עד לסיום העונה ושבוע לפני כן הגשתי לעורכיי את הכתבה. הם חשבו שיש מקום לעבודה נוספת עליה וברגעים הראשונים הצטערתי כי חשבתי שאנחנו מפספסים מומנטום מצוין. אבל האמת היא שכשעברו הרגעים האלו חשבתי לעצמי שזה דווקא יותר יפה שאנחנו לא מכפיפים עצמנו לשיקולי רייטינג. עורכיי ואני המשכנו לעבוד על הכתבה וכך היא פורסמה רק בינואר במגזין דה מרקר.

לא היה לי כל עניין בהדחה של רהב מהכוכב הבא. אין בי טיפת כעס אישי עליו ולא מעניינות אותי ההתנצלויות האישיות שלו. בעיניי זהו עוד ספין תקשורתי מעולה ותו לא.
מי שקרא את הכתבה שצורפה להקלטה, יכול היה לגלות שלא היתה זו הפעם הראשונה שרהב איים על עיתונאים. הוא מרבה לעשות זאת ויש לו שיטות נוספות לשלוט בתקשורת: באמצעות חבריו המו"לים, חנופה ופינוקי עיתונאים במתנות וכמובן גם מינגלינג בלתי פוסק ועזרה לכל מי שקשור אליו. העזרה הזו היא אגב תכונה יפהיפיה אבל מה לעשות שהיא באה על חשבון אלו שלא קשורים לרהב ולא יכולים להרים לו צלצול - ויש המון מהם במדינת ישראל.

פרופסור שפירא שואל: איך את מרגישה עם זה שבן אדם כמו עמנואל רוזן שהיה בכיר בתחומו מאבד את עבודתו בעקבות פרסום שלך. האם את שלמה עם העניין?

שרון שפורר: כואב לי על עמנואל רוזן. על אשתו לשעבר, על אשתו הנוכחית ועל ילדיו. כואב לי במיוחד שאף אחד מהקרובים לעמנואל רוזן או מעסיקיו בעולם התקשורת לא עצר אותו כבר בתחילת הדרך או הכריח אותו לקבל טיפול כי לו היו עושים כך אולי הפרשה הזו לא היתה מתפוצצת כפי שהתפוצצה ברעש גדול עם עשרות רבות של בחורות אותן רוזן הטריד לאורך השנים וגם לא היתה גומרת לו ככה את הקריירה (לפחות לפי שעה).

אבל אין לי כל נקיפות מצפון ואני מאוד שלמה עם הסיקור שלי את הנושא. האמת העצובה היא שזה היה התחקיר הקל ביותר להכנה מימיי. בתוך ימים ספורים הגעתי לעדויות של עשרות בחורות שהוטרדו על ידי רוזן על פני יותר מעשור ולא היו כלל קשורות זו לזו. זה הגיע למצב שבו התקשרתי למישהי שסיפרה לי את סיפור ההטרדה שלה בידי רוזן ואמנם ביקשה שלא אכתוב אותו אבל הציעה לי להתקשר לשכנה שלה שגם אותה הוא הטריד.

הטיפול של "הארץ" (של גילי איזיקוביץ ושלי תחת העורכת נעה לנדאו) בפרשת רוזן היה אחראי מאוד. לא טענו כי רוזן ביצע עבירה פלילית - אבל חשבנו שבין אם כך עשה או לאו יש טעם לחשוף את התנהלותו הפוגענית בנשים שבדרך כלל היו בעמדות חלשות ממנו. בכתבת ההמשך לחשיפת העדויות הראשונות – סיננו עדויות של בחורות כמו למשל עדותה של אחת שטענה כי רוזן ביצע בה מעשה מגונה אבל נראה היה לנו כי היא מנסה לתפוס טרמפ על הפרשה ולפרסם עצמה למרות שעדותה נשמעה אמינה.

אני אגיד יותר מזה. אף אחד לא עשה לעמנואל רוזן לינץ' תקשורתי. עמנואל רוזן טופל על ידי התקשורת בכפפות של משי. רבים מחבריו יצאו להגנתו. אף אחד לא שלח לו פפראצי הביתה. לא מכירה הרבה מטרידנים שהיו זוכים ליחס כזה.

לפי שעה לא צפוי להיות מוגש כתב אישום נגד רוזן. אני לא מתרגשת מזה משתי סיבות. ראשית אני חושבת שהחשיפה של רוזן נגעה להרבה נשים בעצב רגיש של סוגית עבירות מין מקלה עד חמורה.

לכל אחת מאיתנו (כמעט) יש סיפור על הטרדה מינית שעברה, ולפתוח את הנושא הזה שמתברר ככאוב להרבה נשים – זה חלק מהפתרון כמו בכל בעיה אחרת שמציפים מעל פני השטח ולא מטאטאים מתחת אליו. מדובר בבעיה חברתית קשה שנובעת גם מיחס של גברים מסוימים לנשים וגם מכך שנשים לא מסוגלות לפעמים לומר לא באופן נחרץ ומרגישות צורך להיות נחמדות. האם זה אומר שצריך לפגוע בהן והן אשמות? ולכן נקיפות מצפון צריכות להיות בעיניי לאנשים שמתעלמים מכאבם של חלקים גדולים באוכלוסיה. וזה יכול להיות נשים, מזרחים, רוסים, אתיופים, אריתראים, פלסטינים, בני אדם. האם אני מתחסדת? יפת נפש? מיזנדרית? ביצ'ית אשכנזיה? סוגרת חשבונות? (ראה בהמשך). 

הסיבה השניה שבגללה איני מתרגשת היא שמשטרת ישראל לא הצליחה להגיש לפרקליטות מספיק ראיות בגין הטרדות מיניות של רוזן. לו היו נותנים לתא העיתונאיות (לטל שניידר, להדס שטייף, לענת סרגוסטי, לאלינור דוידוב) לטפל בחקירה או לחלופין לעיתון הארץ - גילי איזיקוביץ, נעה לנדאו ולי לבצע את החקירה עם הכלים של משטרת ישראל אני מאמינה שהיינו יכולות להשיג הרבה יותר ראיות. לדעתי בפרשת רוזן נחשף רק טפח מהתנהלותו אל מול נשים. 

דוד שואל: מה דעתך על ביטול האפשרות לטקבק במאמריו של כותב מסוים בעיתון מסוים?

אני מאוד לא אוהבת את זה. ואני לא מבינה איך זה מתיישב עם חופש הביטוי. אבל לצערי הרב אני לא במצב של לתת הוראות פה בעיתון.

אני רק שאלה שואל: למה לא מינפת את שיחת הטלפון עם הרהב הזה לקמפיין ציבורי?

לא קוראים לי מושיק תאומים (שגם עליו אשמח יום אחד לעשות פרופיל מקיף). אני לא עושה מסעות פרסום. הכתבות בדה מרקר על נוחי דנקנר היו רחוקות מלהיות קמפיין. הן היו כתבות שנועדו להזהיר את המשקיעים ואת הציבור מהפירמידה המסוכנת והממונפת שבהם הם מושקעים שמרסקת את כספי הפנסיונרים בישראל. והאזהרה הזו לצער כולנו התממשה.

רונן שואל: האם את עובדת על משהו חדש ומעניין בימים אלו, וחוץ מזה, מזל שעדיין יש עיתונאיות כמוך

שרון שפורר: בדרך כלל אחרי שאני מסיימת לעבוד על כתבה גדולה אני מתחילה בבדיקת לידים (מידע ראשוני שיכול להוביל לתחקיר או כתבה עיתונאית). לוקח לי זמן עד שאני מחליטה באיזה מהם להתמקד. אז לשאלתך: אני עובדת על כמה כיוונים בימים אלו ולא יכולה עדיין לפרט על מה.

מה שאני כן יכולה לומר (ואפילו בסכנת שעיתונאים אחרים ישאילו ממני את הרעיון הזה) זה שאני מקווה שאצליח לפרסם כתבת תחקיר שאני מעוניינת לעשות זמן רב על רשות המיסים - גוף שפועל בצורה לא שקופה ושמידי כמה זמן אנו מתעוררים לעוד פרשת שחיתות שמתגלה בו. גוף שבכל תחקיר שלי מחדש אני מגלה את אוזלת ידו. כיצד לא חקר למשל עד היום את הרבנים פינטו ואיפרגן על עושרם המופלג. כיצד לא חקר את שוטה חובל מנהל מחלקת הרישוי והפיקוח על הבניה על הדרכים שבהן צבר כפקיד ציבור נכסים בעשרות מיליוני שקלים. כיצד לא חקר את עסקיו של אלון חסן למרות שפרסמתי תצהיר של חסן לפיו הוא ניפח מחיר עסקה בכדי לקבל החזרי מס וכיצד לא חקר את דודו דגמי סוחר הנשים הגדול ובדק כיצד הפך מסרסור לאיל נדל"ן שעושה עסקאות עם טייקונים בן לילה. וכיצד הגוף הזה מעניק הטבות מופלגות לחברות הגדולות במשק ורודף בחירוף נפש אינסטלטורים, שיפצוניקים, בעלי פלאפליות וכו' (ואגב – אני חושבת שכולם צריכים לשלם מיסים, אבל שהחוק צריך לאכוף כרישים ודגיגים כאחד).

גולש טוען: את מתחסדת ויפת נפש

אני לא חושבת שאני מתחסדת או יפת נפש כי אני תמיד מנסה להעמיד את עצמי בנעלי מי שאני כותבת עליו. מצד שני אני בהחלט יכולה להבין אנשים שחושבים שאני מתחסדת. בדרך כלל מדובר בלקוחות של רני רהב אגב. 

גולש בשם סמי וסוסו שואל: היא נראית וואחד ביצ'ית, מהאשכנזיות הרעות האלו...יא ווראדי; יוסי כותב: בוא לא נלך סחור סחור. האם את מיזנדרית?

שרון שפורר: בדיוק בגלל טוקבקים מסוג אלו חשוב לכתוב על הטרדות מיניות, על שוביניזם ועל גזענות בישראל. 

מעריץ של שרון כותב: הלוואי היו לנו עוד 2,000 כמוה; אבי כותב: תודה רבה שרון שפורר על המצוינות בעבודתך!!!

שרון שפורר: אבא מספיק לטקבק לי...

תודה רבה!
 

לכל הכתבות והמאמרים של שרון שפורר

העלו את שאלותיכם/ן לשרון שפורר כאן


תגובות

דלג על התגובות

בשליחת תגובה זו הנני מצהיר שאני מסכים/מסכימה עם תנאי השימוש של אתר הארץ

סדר את התגובות